ריטב”א על שבת כד

שהוא סובר דכירה קטומה אינה מוספת הבל אי תנורין שלנו ככירה דמיין אע"פ שנוגעת בגחלים שרי דס"ל ז"ל דנהי דגפת וזיתים והדומין לו אסור להטמין בהן היינו משום דכל שעתא ושעתא מוסיפי הבלא מה שאין כן בגחלים קטומות שעוממות והולכות ולא דיי שאינן מוסיפות אלא שפוחתות וכתב הר"ז הלוי ז"ל שעל פי סברא זו נהגו לא כל החמין הטמונין במקומותינו כמנהג הטמנתם

מתני' אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ולא דמו לקדירה חייתא דאמרינן לעיל דשרי ואפשר דאפי' לאוכלה בשבת נמי שרי והא ודאי משמע ליה מדאמרינן לעיל אי שדא ביה גרמא חייתא שפיר דמי וההיא ודאי משום היכירא היא ואפי' לתבשיל הצריך לאוכלו בשבת סגי בהכי ולא מקשי הא דאנשי טבריה דאסרו להם חכמים דהתם מה שהונח כבר מערב שבת הוא שמתבשל בשבת אבל הכא המים היו באין בשבת: גמרא איבעיא להו גלגל מאי פי' מבעיא לי' במבשל בתולדות האור אי איכא איסורא דאורייתא או לא ואסיקנא דגלגל חייב חטאת

דף ל"ט ע"א כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בשבת פירשו בתוס' דהיינו בנתבשל כל צורכו והיינו דאמרינן עלה בפרק חבית כגון מאי כגון תרנגולתא דר' אבא כלומר שאחר שהיתה מבושלת כל צרכו הי' שורה אותה בחמין כדי שתתרכך יותר אבל כל שלא נתבשלה כל צרכה אע"פ שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי דתו לא אפשר לאחיובי עלה משום בשול אפי"ה אין שורין אותה משום דכיון דעל גבי האור ממש אסור דהיינו להחזיר דאסור בתולדות האור נמי מחמרינן ליה הואיל ולא נתבשל כל צרכו אבל הרשב"א ז"ל כתב דכל שנתבשל כמאכל ב"ד שרי

וכל שלא בא בחמין מפני השבת מדיחין אותה בחמין בשבת הקשו בתוס' האי דתנן אבל אין שורין במאי עסקינן אי מכלי ראשון קאמר דמדיחין תינח לרשב"ם ז"ל דס"ל דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון הוא וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד אבל לפי ר"ת ז"ל דמפרש דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון במאי מתוקמא אז בכלי ראשון הדחה נמי אסירא אי בכלי שני מאי אירייא מדיחין אפי' שורין נמי תירץ ר"י ז"ל דאפילו בכלי שני נמי אין שורין דהואיל והמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל אי נמי דשורין אותו כיון דבכלי שני עסקינן והאי דנקט מדיחין לאשמועי' דמלוח הישן וקוליס האספנין וכיוצא בהן אפי' הדחתן היא גמר מלאכתן. וליפלוג נמי רבי יוסי בהא. וא"ת וכי לא סבירא לן דר"י אסר הטמנה בשבת י"ל אין הכי נמי מיהו הוה סבירא לן דדוקא להטמין דבר חם אפילו בדבר שאינו מוסיף. אי נמי להטמין את הצונן בדבר המוסיף חום מחמת עצמו בגפת וזבל וכיוצא בהן אבל להטמין את הצונן כביצה בדבר שאינו מוסיף מחמת עצמו בחול סבירא לן דשרי לרבי יוסי כיון דלא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור והיינו דמשני רבה גזירה שמא יטמין ברמץ כלומר דרך הטמנה שרי דאע"ג דלא גזר רבי יוסי תולדות חמה אטו תולדות האור דרך הטמנה גזר משום דשייך למגזר טפי שמא יטמין ברמץ כדרך שהוא עושה בחול ורב יוסף פליג עליה דסבירא ליה דלרבי יוסי מותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף מחמת עצמו אלא מתולדות חמה והא דמודה רבי יוסי בסופא היינו משום גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ואם תאמר והא חול מוסיף הבל הוא מחמת עצמו כדתנן לקמן בפרק במה טומנין ולא בחול יש לומר דהא אמרינן בפרק לא יחפור דחול חמימי חאים קרירי קריר הילכך לגבי הטמנת ביצה זו אינו מוסיף הבל וא"ת ולרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ מאי אירייא דתנן במתני' לא יטמיננה בחול דמשמע בשבת אפילו מבעוד יום נמי מיתסר מהאי טעמא ליתא לי שחול זה שהוחם בחמה בליל בשבת מתקרר הוא וכל שלא הוחמה הביצה מבע"י כיון שבליל שבת מתקררת והולכת שרי דהא אמרינן דחול קרירי קריר ומש"ה לא מצי למפסק ולמתני לא יטמיננה מבעוד יום

איכא בינייהו עפר תיחוח. פרש"י ז"ל דלמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא ולמאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליכא והקשו בתוס' דהא בפרקא קמא דביצה משמע דאפי' בעפר תיחוח איכא משום גומא דעלה דמתניתין דתנן התם ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמרינן בגמ' והוא שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום ואקשי' והא עביד כתישה בעפר תיחוח ומקשינן תו והא עביד גומא אלמא אפי' בעפר תיחוח איכא גומא י"ל דהאי עפר תיחוח היינו שהוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן את הביצה על אותו עפר נכנסת מאיליה לתוכו ואיהו לא עביד מידי הילכך ליכא משום גומא משא"כ בההיא דכסוי דליכא לתרוצה הכי ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בהפך דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מחלפא אבל למאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו איכא והשתא אתיא דביצה שפיר ומיהו לא מחוור דהא אמרו בסמוך במעשה שעשו אנשי טבריה בשלמא למ"ד שמא יטמין ברמץ היכי ניחא וכי דמיא הטמנה בחמים לרמץ טפי מהטמנה בעפר תיחוח: מיהו לכולי עלמא אפי' תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו אין בו משום גומא שאם לא כן יהא אסור ליטול קמח בי"ט ללוש אלא ודאי קמח וכיוצא בו אין בו משום גומא. והכי איתא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם תמן אמרין חמה מותרת תולדת חמה אשור. ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרות ואמרי' מתני' פליגא על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ומפרקי' שניא היא שהוא עושה חריץ אלו אמר בקמח יאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא

מגלגלין ביצה על גבי רותח. דרבן שמעון בן גמליאל כרבי יוסי אתייא דאלו לרבנן דאסרי תולדות חמה אפי' כי האי גוונא אסור והכי איתא בירושלמי בהדיא מתני' פליגא על רבנין דתמן דתניא רשב"ג אומר מגלגלין ביצים על גבי גג רותח כו' מה עבדין לה רבנן דתמן פתרין לה חלוקין על רשב"ג ולפי' השמיטה הרב אלפסי ז"ל. הילכך לענין הלכה קיימא לן כרבנין דאסרי תולדות חמה אטו תולדות האור ולא קיימא לן כרבי יוסי וכרבן גמליאל והיינו דאמר רבינא לקמן המבשל בחמי טברייא חייב ואסיקנא מאי חייב דקאמר מכת מרדות מדרבנן וכיון דאין בה משום בשול מן התורה שמעי' מינה דסבירא ליה דתולדות חמה נינהו ואפילו הכי אסור לבשל בהם מדרבנן וקיימא לן נמי כרבא דאמר גזירה ברמץ הילכך אסור להטמין קתון של צונן באנבטי של חמי טבריא מערב שבת אע"ג דתולדות חמה נינהו אבל להניח על גביו בלא הטמנה מערב שבת מותר ובשבת אסור. וזה שכתב הרב אלפסי ז"ל פלוגתייהו דרבה ורב יוסף לא למפסקה לדרבי יוסף אלא למפרשא למתני' מאי טעמא מודה ר"י בסופא ואפשר דרבנן נמי משום הנהו טעמי אסרי

אלא למאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליגזור וא"ת והא בין לרבה בין לרב יוסף ליכא למיגזר אלא כשמטמין הביצה בתוך העפר אבל הכא דלא מטמין לה אפילו למאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליכא למיגזר. וי"ל דלמאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו כל היכא דצריך לעפר ליכא למיגזר שמא לא ימצא עפר תלוש כל צרכו ומשמע לן הכא דלא אפשר בלא עפר שבעוד שהביצה שלימה אי אפשר לה שתתגלגל בגג רותח שנסתלקה ממנו חמה אלא אם כן יפקיענה וצריך הוא לעשות לה זר עפר סביב כדי שלא תתפשט

ע"ב ממעשה שעשו אנשי טברייא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף אפילו מבעוד יום וא"ת מאי קמ"ל רב חסד' מתני' היא לקמן בפרק במה טומנין שאין טומנין בדבר המוסיף הבל וההיא על כרחין מבעוד יום הוא מדקתני התם טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן ואי משחשכה היאך טומנין בהם כיון שאין מטלטלין אותן וכיון