ריטב”א על שבת טו

נותנין גומא בדיו דאמרינן התם בכל כותבין בדיו בסם ובסיקרא ובקומס ופירש בגמרא קומוס קומא דהיינו גומא אלמא בדיו אין בו קומוס וכתב גם כן שאין בו עפצים דהתם תניא בברייתא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע דבדיו לית בה אפצא דאי אית ביה אפצא היכי קאמר כשר דמשמע דיעבד אדרבה עיקר כתיבה בדיו היא ועוד דהא דיו שלנו שנותנים בו עפצים וקומוס לח הוא ובגמרא משמע דדיו שלהן יבש הי' מדאמרינן בפרק כל היד כלי קורטא דדיותא ובדיק בי' לפיכך כתב שדיו האמור בתלמוד הוא הדיו שנהוג בצרפת שעושין אותו ממיץ אילן והוא יבש ואין נותנין בו לא עפצים ולא קומוס והא דקאמרינן הכא כל השרפים שרף לאו היינו קומוס אלא לחלוחית אילן וכדאמרינן בפ"ק דנדה זו שרפא מצוי וזו אין שרפא מצוי וכן בפרק כל שעה דאמרינן ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין ועל כרחין ההיא שרף היינו לחלוחית ולפיכך היה פוסל ר"ת ז"ל ס"ת שלא היה כתוב בדיו צרפתי דאמרי' בפרק הבונה כתבן שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקמינא לה בפרק הקומץ רבה בספר תורה ואין אלו ראיות שאפשר שדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשימין בו קומוס ושאר דברים וכי אמרינן התם בכל כותבין כו' ובקומוס ואמרינן נמי כתבו במי עפצא כשר דמשמע דלאו היינו דיו היינו קומוס לחודיה או מי עפצא לחודיה וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל שפירש מפארי תבאר והתבאר הוא דיו של עפצים וכן דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין: ספק דדבריהם לא בעי ברכה. פי' דאפי' מעשר ודאי ברכתו אינה אלא מדבריהם הלכך הוי ליה ספק דדבריהם וכן יו"ט אפילו ודאי ברכות תפלה שבו אינן אלא מדבריהם הלכך י"ט שני הו"ל ספק דדבריהם

ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן וא"ת נ"ל לרבא למימר טעמא דרוב עם הארץ וכי לית ליה דספק דדבריהם לא בעי ברוכי והא בהדיא אמרינן הכי בפרק מי שמתו תירץ הרמב"ן ז"ל אין הכי נמי אלא ס"ל לרבא דכיון דרבנן תיקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספק אי נמי י"ל דס"ל לרבא דכי אמרינן בפרק מי שמתו דספק של דבריהם לא בעי מהדר וברוכי הני מילי כגון שהברכה עצמה היא המצוה כקריאת שמע ואמת ויציב דשקלינן וטרינן בהו התם אבל שאר ברכת המצות שעיקר המצוה דאורייתא היא והוא צריך לחזור ולעשות המצוה מספק של תורה סובר רבא דאף הברכה של דבריהם צריך לעשות עמה אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק רבי אליעזר דמילה גבי נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ואינו מברך עליו. וכן כתב משמיה דרב האיי גאון ז"ל ואע"פ שעיקר המילה מדאורייתא וכיון שכן ספק של מצוה ספק שלא נטל אפילו ביום ראשון חוזר ונועל ואינו מברך לפי שהברכה מדבריהם וכל ספק דבריהם כו'

ע"ב נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו כ' הרמב"ן ז"ל משמע דאף להקדים מקדימים נר ביתו לנר חנוכה שכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו. אבל ראיתי לבעלי הלכות ז"ל שאמרו והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק נר חנוכ' והדר מדליק דשבת דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלי' לשבת עליה. וכמה רחוק הוא זה הטעם אם אמרו ביום הכפורים כן כשאמר זמן משום דמוסיפין מחול על הקדש ואוכלין ופוסקין מבע"י ויכול הוא להפסיק ולקבל עליו שלא יאכל מבעוד יום וכיון שאמר זמן הרי קבלו מעתה אבל הדלקת נר בשבת אם הדליקו מבעוד יום מה קבול שבת יש בכך הרי כדי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה א"כ הדליק נר דשבת לא ידליק נר אחרת ואדרבה לא מפני שהוא שבת מדליק אלא מפני שעדיין אינו שבת מדליק וכי גמר הדלקה קינה שביתה. ועוד הרי אמרו בשילהי פרקין שלישית להדליק את הנר הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור אלמא בתר הדלקת נר מותר לצלות דגים ולהדביק פת בתנור דכולהו ודאי מדליקו וזמן דכולהו אינשי הוא להדלקה ובתר הכי מאן דאדליק גופיה מדביק פת בתנור וצולה דג קטן מדלא תקע בתרייתא דהדלקה וש"מ דכל כה"ג לאו קבלה היא ושרי

בתר דבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא ואם תאמר והיכי דחינן קידוש היום דאורייתא משום נר ביתו ונר חנוכה י"ל דלא דחינן לי' דהא אפשר לקדושי אריפתא אלא דאי לאו משום שלום ביתו ופרסומי ניסא מצוה מן המובחר טפי אדחמרא כדאמרינן זוכרהו על היין בכניסתו: אמר ליה אביי אלא מעתה ביום טיב לישתרי וא"ת מאי קושיא ביום טוב ממש אסור לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב אבל רישא דמערב שבת הוא מדליק שהוא חול הוה שרי אי לאו טעמא דהטייה וי"ל דאביי ורבא תרוייהו ס"ל שאין בתרומה משום שריפת קדשים ביום טוב שלא אמרו אין שורפין אלא בקדשים שאסור ליהנות מהן בשעת שריפתן דהויא הבערה שלא לצורך אבל תרומה כיון שמותר ליהנות מהן בשעת שריפה וכדרך הנאתו הוא מבערה אף ביום טוב מותר להדליק הלכך לרבה ואביי טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת משים שמא יטה וביו"ט גזירה יום טוב אטו שבת והא דאמרינן לקמן מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב אליבא דרב חסדא איתמר דהא תניא כוותי' ואע"ג דאיירי עלה אביי דאמר איהו עלה טעמיה נמי אביי אאין שורפין בלחוד קאי אבל לאו משום דאיהו סבר דטעמא דמתני' לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב אלא אביי סבירא ליה כרבה דטעמא דמתני' משום גזירת יו"ט אטו שבת ובשבת משום [שמא] יטה

דף כד ע"א תניא כוותיה דרב חסדא וא"ת והא מלישנא דברייתא משמע חוץ משמן שריפה שאין מדליקין בשבת ולא ביו"ט והא דלא כרב הוא דלדידי' מדליקין בשבת י"ל דהכי קאמר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל מדליק בהן ביו"ט וכ"ש שאותן שמדליקין בשבת שמדליקין ביום טוב חוץ משמן שריפה שאע"פ שמדליקין בשבת אין מדליקין ביום טוב: איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון וא"ת למה הפסיק בהפסקה דולא בשמן שריפה בין הלכות חנוכה י"ל משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לדעת רבה דכיון דס"ל דאיכא למיחש שמא יטה אף בשבת דחנוכה אין מדליקין בו והא דאיבעיא להו בברכת המזון ולא איבעיא להו בתפלה משום דבתפלה פשיטא ליה דמזכיר דכיון דבציבור היא איכא פרסומי ניסא אבל בברכת המזון שהוא ביחיד מיבעיא ליה: או דילמא כיון דלא אסיר בעשיית מלאכה. וא"ת דהא אמרינן בפ"ב דמגילה כל שאין בו ביטול מלאכה מעם כגון ראש חודש ומועד קורין ארבעה אלמא אין עושין מלאכה בראש חודש י"ל דלאו משום איסורא קאמר אלא משום מנהגא בעלמא שלא נהגו לעשות בו מלאכה: ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות וה"ה לכל שאר הימים שאין בהם קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים ובהדיא תניא בתוספתא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו: ערבית שחרית ומנחה כתב רש"י ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו. והקשה ר"י ז"ל אם כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפלתו ולעיל בפ"ק אמרינן לוזיף מר וליפרע אע"פ שכבר התפלל תפלת תענית אלמא לא חיישינן להכי כיון שבשעת שהתפלל בתענית היה

יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה כך היא עיקר הגירסא ואע"פ ששנינו במגילה דבשבת במנחה קורין שלשה ואין מפטירין בנביא מקומות מקומות יש ועדיין בפרס מפטירין בנביא בשבת במנחה וכן השיב הגאון ז"ל בתשובה ומגיהי ספרים הגיהו יה"כ שחל להיות בשבת מפני שהוקשה להם מה ששנינו במגילה

ע"ב ולית הלכתא ככל הני שמעתתא פרש"י ז"ל כר"י ורב