ריטב”א על שבת יד

מהותך היינו חלב מבושל דהכי בחלב מהותך שרי א"ו חלב מהותך היינו חלב שהותך ועדיין הוא מהותך ודומה לשמן וחלב מבושל הוא שנתבשל ונקרש והכי מוכח בירושלמי

תנן מבלאי מכנסי הכהנים כו' הקשה הר"י ז"ל מאי פריך ממכנסי הכהנים והלא היה בהם פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש וכיון דפשתן ראוי להדלקה הוה ליה כרך דבר שמדליקין בו בדבר שאין מדליקין בו ואע"ג דבשבת אסור היינו משום גזירה שמא אתי לאדלוקי בעיניה אבל במקדש ליכא למגזר ותי' דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינין והוה ליה כאלו אין בו פשתן כלל: קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה וא"ת ומנא ליה מהא דמותר להשתמש לאורה דילמא כוליה טעמא משום דאי כבתה זקוק לה הלכך אין מדליקין בהן בשבת דילמא כביא ואי אפשר ליזקק לה וי"ל דמדאצטריך למימר בין בחול בין בשבת שמעי' לה דאם איתא דטעמא דשבת משום דכבתה זקוק לה לימא סתמא אין מדליקין בהם בחנוכה ואנא ידענא דכל שכן בשבת דאי אפשר ליזקק לה א"ו הכי קאמר אין מדליקין בהן בחול משום דכבתה זקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק וכל שכן בשבת דאיכא משום טעמא אחרינא דדילמא אתי לאטויי ושמע מינה דמותר להשתמש לאורה. ולענין הלכה קיימא לן דבכולהו פתילות ושמנים מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת דאביי קבלה ואמר אי זכאי גמרתא מעיקרא וכיון דקי"ל הכי אם כבתה אין זקוק לה דאסור להשתמש לאורה והאי אסור להשתמש לאורה כל תשמישין במשמע ואפילו תשמיש של מצוה וטעמא דמילתא דכיון דע"י נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל דאם איתא דשרי לאשתמושי תשמיש מצוה בנר חנוכה היאך מדליקין נר חנוכה בשבת בכל השמנים והרי כשישתמש בה סעודת שבת אתי לאטויי אלא ודאי כדאמרן. והא דאמר שמואל לקמן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי אלא לומר דאפילו רצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור וכן מוכיח בירושלמי וכ"נ דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' מגילה וחנוכה וזה שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל

ע"ב לא דאי לא אדליק מדליק כלומר אבל לאחר שיעור זה אינו מדליק וכתבו בתוס' שלא אמר כן אלא בדורות הראשונים שמדליקין מבחוץ אבל עכשיו שמדליקין בבית בפנים כל שעתא ושעתא זימניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותן העומדין בבית: אי נמי לשיעורא. פי' הרב אלפסי ז"ל בהלכות שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונ' מדבריו שמותר להסתפק ממותר השמן שבנר וכ"ש הוא שלא הקצה אותה אלא למצותה וכל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי ונוי סוכה שמותרין לאחר החג אבל מקצת הגאונים ז"ל כתבו דאם כבתה ונשאר שמן שבנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני ואם נשאר בה ביום האחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונויה דהתם לא מקצי להו אלא לימי החג לפי שנעשים להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה מתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן ודומה לעצי סוכה ונויה שנפל בתוך החג שאסורים כדמוכח במסכת ביצה בפרק המביא ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כלה למצותו ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה

והמהדרין מן המהדרין. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מגילה וחנוכה דקאי אנר לכל אחד ואחד דלב"ה אם היו אנשי הבית עשרה בליל ראשון מדליק עשר נרות ובליל שני עשרים ובליל ג' שלשים ובתוספות אמרו דלא משמע הכי דא"כ ליכא הכירא לימים היוצאים שהרואה יחשוב שכמנין זה יש בני אדם בבית: אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה למטה מעשרה. לענין הלכה פסק ר"ח ז"ל כרבינא דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא בעלמא וכן פסק הר' יונה ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל לא כתבה

דף כב ע"ב ובה היה מסיים פרש"י ז"ל היה מסיים ההטבה ששאר נרות היה מטיב בשחרית וזו היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך נר מערבית שמן ופתילה ומדליק השאר ממנה. והקשה הריב"א ז"ל אם כן באותה פתילה שהוציא מן הנר היה מדליק נר מערבית אף האחרות ג"כ היה יכול להדליק ממנה וכיון שהוציאה מן הנר אין צריכה עליה וכיון שכן מאי פריך לרב הא ליכא משום בזויי מצוה ולא משום אכחושי מצוה ואפשר לתרץ שעל כרחו היה לו להדליק מן המערבי עצמו דקרא כתיב להעלות נר תמיד דמשמע להעלות אחרים כלומר שצריך שיהא במנורה נר קבוע להדליק ממנו אחרים אבל בתוס' פירשו שבעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשים והדליקה מן האחרות ולפי זה כי קאמר ובה היה מסיים קאי אהדלקה

מאי הוי עלה. הקשו בתוס' מאי קא בעי ומאי קא פשיט ליה דהא מאן דאמר דטעמיה דרב משום אכחושי מצוה איתותב וכיון שכן על כרחך כי אסר רב בקנסא אסר ומינה דשמואל אפילו בקנסא שרי ומשמע דקיימא לן כשמואל מדאמר אביי דהני תלת עביד רבה כוותיה וכיון שכן היכי פשיטנא דאי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר לא סמכינן עליה אלא הדרינן לכללין וכי גרע מקנסא ותירצו דאע"ג דרבה בהני תלת הוה עביד כשמואל בפלוגתא דמדליקין מנר לנר לא סמכינן עליה אלא הדרינן לכללין דקיימא לן הלכתא כוותיה דרב באיסורי הלכך אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר לרב דלאכחושי מצוה לא חיישי' ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר דהו"ל כקינסא. נמצא לפי שיטה זו דכיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר אבל על ידי קינסא לא דקיימא לן כרב ונראה שאין זו שיטת הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות הא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת כו' משמע דס"ל דקיימא לן כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר לפיכך נראין הדברים כמו שפירש ריב"א ז"ל דהכי קאמר השתא דמסיקנא דלמאן דאמר משום אכחושי מצוה קשי' ועל כרחין טעמי' דרב משום בזויי מצוה מאי הוי עלה לרב להדליק משרגא לשרגא ואע"פ דלעיל הוה פשיטא לן משום בזויי מצוה משרגא לשרגא שרי הדר תלמוד ובעי לה משום דאי הנחה עושה מצוה אפי' למאן דאמר משום בזויי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור אלא דלעיל הוה נקטינן לה כפשטא דמשרגא לשרגא שרי ומשום דקיימא לן הדלקה עושה מצוה והא דקא בעו לה הכא אליבא דר' לא משום דק"ל כוותיה אלא משום דנפקא מינה לשמואל וכמו שנפרש וקא פשיט ר"ה בריה דר"י דאי הדלקה עושה מצוה רב אפילו משרגא לשרגא דשרי א"ל דדוקא משרגא לשרגא שרי לפי שאע"פ שבשעת ההדלקה אין הנר של מצוה סופו שיהא נר מצוה לאחר הנחה אבל קינסא שלא יהא לעולם הוא עצמו מצוה אפשר דאפילו לשמואל דאסור ולפי שיטה זו כיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה על כרחין אפילו בקינסא שרי שמואל וקיימא לן כוותיה ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכ' דלמסקנא על ידי קינסא אסור והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מגילה וחנוכה ומדליקין מנר חנוכה לנר חנוכה וכתב עליו הראב"ד ז"ל ועל ידי קינסא

דף כג ע"א כל השרפין יפין לדיו פרש"י ז"ל שרף גומא והקשה ר"ס ז"ל דבפ"ב דגיטין משמע שאין