ריטב”א על שבת יב

דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שבת וכתבתיה בפ"ק דע"ז בס"ד ושלא כדברי ר"ת ז"ל שהיה סובר להתיר קבלנות של בנין ממתני' דהכא אפי' תוך התחום והיה אומר דההיא דפרק מי שהפך באבל דוקא היא ואין הדברים מחוורים ואף הוא ז"ל לא סמך עליהן ומסתברא דכל שקצץ אפי' שעשה הא"י מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה ולא דמי להאי דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש א"י שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי ישראל להשתמש אפי' בשבת

גמרא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים מחייב וא"ת והא בפרק במה מדליקין משמע דדיו בר גבול הוא דאמרינן התם כל השמנים יפים לדיו ואיבעיא להו לגבל או לעשן י"ל דלאו גבול ממש קאמר אלא עירוב ומסוגיא דהכא שמעינן בהדיא דטפי איכא לחיובי בנתינת מים דמיד דלאו בר גבול הוא מהיכא דבר גבול דבקטמא דלאו בר גבול הוא בעי למימר דבנתינת מים ליחייב. ומכאן תשובה על מה שפרש"י ז"ל בפרק המביא בהא דאמרינן וקטמא דשרי לתת לתוכה מים משום דלאו בר גבול הוא וליתא דסוגיא מוכחא דאדרבה כל שכן דמחייב לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קאמר וקטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי וקמ"ל דלא גזרינן דילמא אתי למגבל

והשתא דאמרת לב"ה דאית להו שביתת כלים פירוש דקא סלקא דעתך השתא דטעמייהו דב"ש דמתניתין משום גזירה היא דכיון דאי עביד בשבת מחייב חטאת גזרינן ערב שבת אטו שבת וכיון שכן דודאי לא מתוקמא ברייתא כב"ש דא"כ מאי טעמא שרי בפותקין מים לגנה דהא בשבת כה"ג מחייב חטאת כדאיתא בריש משקין הילכך על כרחיך לא מתוקמ' ברייתא כב"ה ושביתת כלים ב"ה היא הכי ס"ל השתא דבין לרב יוסף בין לרבה טעמא דב"ש משום גזירה היא אבל למאי דמסיקנא דמאן תנא שביתת כלים ב"ש וברייתא לרבי יוסף על כרחיה ב"ש היא ולא ב"ה ודאי דב"ש במתני' לאו משום גזירה היא דאי הכי פותקין מים לגנה מאי טעמא שרי אלא ודאי לרב יוסף בין לב"ש בין לב"ה לית להי גזירה וטעמייהו דב"ש דאסרי משום שבירת כלים והיינו טעמא דרחיים לב"ש אבל לב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' לתת חטים לתוך הרחיים שריא ורבה סבר דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה הילכך ברייתא דשריא פותקין ב"ה ולא ב"ש ואפילו ב"ה אסרי רחיים מפני שמשמעת את הקול

ולענין פסק הלכה אומר ר"ת ז"ל דהלכה כרב יוסף דמוקי ברייתא כב"ש דהא רב הושעיא קאי כוותיה ולפי זה רחיים מותרין דלרב יוסף לית להו לב"ה שביתת כלים אפי' היכא דקא עביד מעשה ולהשמעת קול נמי לא חייש דמשום האי טעמא הוא דאמר ליה רב יוסף לרבה ולימא מר משום שביתת כלים כלומר דלא מתוקמא ברייתא אלא כב"ש טפי ניחא לך בהכי מדלסלוקי בטעמא דמשמעת את הקול אבל ר"ח ז"ל פוסק כרבה דקיימא לן רבה ורב יוסף הלכתא כרבה והא דרב הושעיא לא מכרעא דרב הושעיא לא אמר אלא דמאן תנא שביתת כלים ב"ש ומיהו רב הושעיא גופיה אפשר דמוקי לה לברייתא כרבה ואליבא דב"ה ומפני שמשמעת את הקול ותלמודא דדייק אי הכי מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי ב"ש אליבא דרב יוסף הוא דאמר הכי ולאו אליבא דרב הושעיא וקיימא לן כרב הושעי' דמאן תנא שביתת כלים ב"ש הילכך מותר להשאיל כלים לא"י ואין לחוש במה שיעשה הא"י מלאכה אבל בהמתו אסור דלכולי עלמא אדם מצווה על שביתת בהמתו

ע"ב דמפקר להו אפקורי. אע"ג דבנדרים בסוף פרק אין בין המודר קיימא לן דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסור מסתמא מפקר להו בגמר דעת וכתבו בתוס' שאין לסמוך על זה להשאיל בהמתו לנכרי ולהפקירה דהכא שאני משום דאי אפשר בענין אחר והרשב"א ז"ל כתב דהא דהכא משום הפקר ב"ד נגעי בה דלב ב"ד מתנה עליהן משום להפריש העם מאיסור: גזירה שמא יחתה בגחלים. וא"ת ומעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי לים מתני' דבשר בצל וביצה וחררה י"ל דבהנהו פשיטא ליה דטעמא משום מחתה בגחלים הוא כיון דלא מפסיק מידי אבל הכא מפסיק תנור: והלא מגיס פרש"י ז"ל וחייב משום מבשל והכי אמרינן בפרק המביא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדירה ואחד מגיס כלן חייבין כלומר דמגיס חייב משום מבשל וא"ת כיון דמגיס חייב משום מבשל למאי איצטריכנא למימר לעיל גזירה שמא יחתה בגחלים לימא גזירה שמא יגיס י"ל דמחתה בנחלים כולל יותר לפי שישנו בקדרה ובצלי ואלו משום מגיס אין לחוש אלא בקדרה ועוד דכלי שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין לחוש בו משום מגיס דהא ליכא משום מבשל ואלו משום מחתה בגחלים איכא למיחש עד שיתבשל לגמרי כמאכל כל אדם לדעת קצת מפרשי' ויתבאר לפנינו: בשיל ולא בשיל אסור פירשו בתוס' דבשול היינו כמאכל בן דרוסאי בשיל ולא בשיל היינו שלא הגיע למאכל בן דרוסאי וכדאמרינן לקמן תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ואינה קטימה וכן פי' רב האי גאון ז"ל בפ' כירה אבל לפי דעת הרב אלפסי ז"ל בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל ליבשל ולא נתבשל כל צורכו כל שמצטמק ויפה לו אסור והא דאמרינן לקמן גבי אין צולין בשר בצל וביצה כו' וכמה אמר רבי אליעזר אמר רב כדי שיצול כמאכל בן דרוסאי התם כשהן עצמן מונחין על האש דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך איתן וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק כירה שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל

דברחא ולא שריק אסור. פי' ואפי' חי דבשלי מידי דכיון שנתבשל מהרה אפי' חי לא מסח דעתיה מיניה ואתי לחתות והיינו דמייתינן עלה דההיא דאין צולין בשר ובצל וביצה דמיירי בצלי וכ"כ הר"ב בהלכות ז"ל: התם בבשרא אגומרי. וא"ת לרב אשי דלא אסר אלא בבשרא אגומרי תיקשי ליה מתניתין דאין נותנין הפת לתוך התנור ותו דתנן משלשלין את הפסח משים דבני חבורה זריזין נינהו משמע הא לאו הכי אסיר י"ל דמיירי כגון שהתנור פתוח דהוי כבשרא אגומרי

ולענין הלכה מסתברא דלא קיימא לן כלישנא בתרא דרב אשי דסוגיין דלא כוותיה דאמרינן לעיל כיון דקשי להו זיקא לא מגלן מכלל דקש להו זיקא בעינן וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה זריזין הם דמשני האי מינתח והאי לא מינתח כלומר ולא קשי ליה זיקא ולרב אשי הא אע"ג דלא קשי ליה זיקא שרי ועוד מדקאמר רבינא בסמוך דקרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשר' דגדיא דמשרי מכלל דאי הוי כברחא אסיר הילכך כרב ירמיה מדפתי קיימא לן וכל מידי דקשי ליה זיקא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי לא קשי ליה זיקא שריק שרי לא שריק אסיר וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' שבת אבל הר"ז הלוי ז"ל פוסק כרב אסי משום דבתרא הוא מיהו ס"ל ז"ל דמידי דלא קשי זיקא כלל כגון עוף או גדי שלם מודה רב אשי דאסיר מסוגייא דלקמן דאמר הסם לא מינתח: ולא ישאילנו עד שיגיע לביתו פי' בכלים דלאו בני מלאכה כגון חלוק עסקינן אבל במידי דבר מלאכה הוא אפי' ברביעי וחמישי אסור משום שביתת כלים

דף י"ט ע"א נותנין מזונות לא"י בחצר פי' אפי' לב"ש דרגיל דאכלן מיד ודוקא מזונות אבל שאר חפצים אסירי אפי' לב"ה דלא שרו ב"ה במתני' דלעיל אלא בערב שבת אבל בשבת לא וא"ת וכיון דכותיים אין מזונותי' עליך כדאמרינן ובפרק יום טוב שחל נמי אמרינן התם מוציא אני את הכותי שאין מזונותיו עליך אפילו לתת מזונות ליתסר כדאמרינן בפרק בתרא דאין נותנין מזונות לפני חזיר משום דאין מזונותן עליך אלמא דאין טורחין אלא לדבר שמזונותיו עליך תירצו