ריטב”א על שבת יא

חקקו דאלו חקקו ולבסוף קבעו צנו' גופיה פסול ואיכא לאוקומה אפילו בצנור שחקקו ולבסוף קבעו וכגון שהוא מפולש שכיון שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל את המקוה והראיה מדתנן בפ"ג דמסכת מקואות סלון שהוא צר מכאן ורוחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה ושנינו עוד המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסל את המקו' ואם לאו אינה פוסלת ותנן נמי החוטט בצנור לקבל צרורות פוסל את המקוה מכל הני שמעינן שצנור שאינו עשוי לקבלה כגון אלו שלנו אינו פוסל את המקוה: אחד כלים קטנים ואחד כלים גדולים. כלומר אפילו כלים גדולי' העשויים לנחת אפי' שלענין טומא' (אית) [אין] תורת כלי עליהן שהרי אין מקבלין טומאה אפילו הכי פוסלין את המקוה: הניחא למאן דאמר כלי טמא חושב משקין. פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי היא בתוס' דמסכת מכשירין דתניא התם ערבה שירד דלף לתוכה כו' וב"ה אומרים אינן בכי יתן במד"א בטהרה אבל בטומאה הכל מודים שהוא בכי יותן דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה ב"ש אומרים הרי זה בכי יותן ובית הלל אומרים אינן ככי יותן

כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע להכי נקט מטלטלין משום דלא גזרינן טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאו כדאמר רבי עקיבא בסמוך ולא שייך הכא אלא בדבר המטלטל אבל בפותח טפח אפילו מחובר מביא את הטומאה דהא באילן המסך על הארץ קתני התם ומביא את הטומאה

דף י"ז אמר ר"ט אקפח את בני כו' פי' בתוס' דלשון שבועה הוא כלו' אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת דבענין זה מצינו במקרא אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה: טמאוהו משום כלים המאהילים על המת פרש"י ז"ל טמאוהו טומאת ערב ומאן דחזא סבר שטמאוהו טומאת שבעה מדין אהל וא"ת היכי דמי אי בפשוטי כלי עץ פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה אי דאיכא חרב חרב הרי הוא כחלל י"ל דהכא במאי עסקי' בשיש במרדע בית קיבול לחרב המרדע וטמא משום מקבלי כלי עץ ואע"פ שהוא בית קיבול העשוי למלאת שמיה קבול כדאמרינן בסוכה בנקבות פסולה וזה לדברי האומרים דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות אבל לדברי האומרים שאפילו בכל הכלים אמרינן וכמ"ש בפרק לא יחפור צריך לומר דרבי טרפון הכי קאמר שמע השומע שטמאוהו לאו בר טומאת שבעה והיה סבור שהוא מדין אהל שיהא כל העומד תחתיו טמא אע"פ שאינו נוגע בו וטעה משום מגע בלבד הוא שטמאוהו טומאת שבעה לפי שנגע בכלי שקבלו טומאה מן המת שהוא בחלל אבל העומד תחתיו שאינו נוגע טהור גמור הוא ורבי עקיבא תקן שהאדם הנושא כיון שעל כרחנו הוא טמא טומאת שבעה מדין נוגע שיהא טמא מדין אהל ונפקא מינה שהנזיר מגלח על טומאת שלישי ושביעי מה שאין כן בנוגע כדאמרינן במסכת נזיר אטו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא בתמיה אבל שאר אדם וכלים כיון שאין בהם טומאה דאורייתא כלל לא חשו בהן שום טומאה

ע"ב הניחא לרבי מאיר אלא לר' יוסי שבתרי הוי ה"ה דהוה מצי למימר הכי לרבי טרפון אלא שמא דאיכא מנייהו נקט ראיתי לרש"י ז"ל שפירש מניינא דשמונה עשר דבר תשעה דפוסלין את התרומה ואין קורין ואין פוסלין הא חד תרי פשו להו שבעה צנור ומרדע ובנות כותיים ובוצר לגת וגדולי תרומה ונותן כיסו לנכרי ופתן ושמנן. ותמהני לדבריו שהוא מונה בנות כותיים לרבי מאיר היאך הוא גורס לעיל אי הכי לרבי יוסי בציר להו אמר רב נחמן בר יצחק בנות כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו והא בנות כותיים מניינא נמי לרבי מאיר היא ועוד היאך אפשר לגרוס כן והא במסקנא דסוגיין רבי יוסי באוכלין וכלים דמני בתרתי הוא דמני להו לי"ח דבר והמחוור שבמנין מה שכתוב בספר המאור בשם הגאונים שמונה שפוסלין את התרומה כד מסלקת טבול יום ממניינא וחשבת האוכל אוכל ראשון ואוכל שני בתרתי ואוכלין וכלים בחדא המניח כלים תחת הצנור גזרו בהקפו של מרדע משום עביו. הבוצר לגת גזור שמאי והלל ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מנייהו י"ב גדולי תרומה תרומה י"ג מי שהחשיך לו בדרך גזרו עליו שיהא נותן כיסו לנכרי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שריא ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים גזירת התר הבאה מכלל איסור. י"ד פתן ט"ו יינן י"ו שמנן י"ז יחוד דבנותיהן י"ח תינוק גוי שהוא מטמא בזיבה ולרבי יוסי דאומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת דכל המניח כלים תחת הצנור חשוב אוכלין וכלים בתרתי

מתניתין בית שמאי אומרים אין שורין דיו כו' טעמא דכל הני לב"ש אליבא דרבה משום דכיון דאי עביד בשבת מחייב חטאת גזרו בית שמאי ערב שבת אטו שבת ולרב יוסף טעמא דב"ש בכולהו משום שביתת כלים וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד וא"ת פריסת מצודות לב"ש מאי טעמא אסירא דהא בשבת כי האי גוונא לא מחייב חטאת דאינו יודע אם יצוד אם לאו ותירצו בתוס' דזימנין דאתי לידי חיוב חטאת שבשעת פריסתו יצוד דהכי תניא בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או עוף ונכנסו לתוכה חייב. ולי אין צריך לכך דב"ש היינו טעמייהו שמא שיראה שהיא גורם שתעשה מלאכה בשבת לא יהא אסור שמחמת שאינו אלא גורם הוא שמותר אלא מחמת שהמלאכה עצמה מותרת הילכך אי שרינן פרוסות מצודות שהיא גרימת צדה יהיו סבורים דצידת עצמה שריא

אלא כדי שיצודו וא"ת ומנא ידע מתי תבוא החיה וי"ל בפורס במקום גדודי חיות דמסתמא יכנסו שם לזמן מועט והכי איתא בירושלמי דמוקי לה בפורס בחורשין וצריך לומר שהמצודה היא בענין שאינה לוכדת אלא פעם אחת שאם לא כן מה הועילו כדי שיצודו מבעוד יום הרי נצודו בה ג"כ משחשיכה: ב"ש אומרין אין מוכרין לנכרי כו' וא"ת בין לרבה בין לרב יוסף מאי טעמייהו דב"ש דהא הכא לרב יוסף ליכא משום שביתת כלים ולרבה נמי אי עביד כי האי גוונא בשבת לא מחייב חטאת תירצו בתוס' דכיון דגוי בעביד בידים מוחלף בשלוחו של ישראל הילכך כל כי האי גוונא אע"ג דלא אתא לידי חיוב חטאת גזרו ב"ש בין לרבה בין לרב יוסף אבל בכלים שאין המלאכה נעשית בידים לא גזרו בית שמאי אבל היכא דאתי לידי חיוב חטאת לרבה אי נמי דאיכא משום שביתת כלים לרב יוסף ולפי הטעם שכתבתי למעלה אין אנו צריכים לכך אליבא דרבה מ"מ כיון שהישראל גורם שתעשה מלאכה בשבת שיש באותה מלאכה חיוב חטאת גזרו בה ב"ש

ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן וא"ת ולרב יוסף דאמר דטעמיה דב"ש משום שביתת כלים מ"ט אסרי הכא ב"ש דהא שביתת כלים לא מקריא אלא לאסור שלא יעשה הכלי מלאכה אבל לא שיהא הכלי מקבל המלאכה וראיה לדבר דהא לרב יוסף שרו ב"ש מוגמר וגפרית כד מנחי אארעא אף ע"פ שהכלים העליונים מתגפרין ושבעין אלמא לא שייכא שביתת כלים אלא לאסור שלא יעשה הכלי מלאכה אבל לא לאסור שיקבל הכלי מלאכה ועורות לעבדן כה"ג הוא וכיון שכן מ"ט אסרי ב"ש אליבא דרב יוסף בשלמא לרבה איכא למימר דאע"ג דאי יהיב להו להני עורות בשבת לא מחייב חטאת מ"מ גורם הוא מערב שבת שתעשה בשבת מלאכה שחייבין עליה חטאת וכמ"ש למעלה אבל לרב יוסף קשיא וי"ל דהכא נמי דכיון דנכרי קא עביד בידים מיחלף בשלוחו של ישראל וכמו שפרש"י ז"ל בגמרא בההיא דלא ימכור אדם חפצו לנכרי

דף י"ח ע"א ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. פי' בתוס' דדוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמ' גבי איגרות וב"ש אסרי אע"פ שקצץ וכי פרכינן בגמ' והא קצץ לב"ה פרכינן וכמו שפרש"י ז"ל והא דשרינן הכא קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים שהא"י עושה מלאכתו בביתו ולא מינכר שהן של ישראל אבל קבלנות דבנין שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל כל שהוא תוך התחום אסור וכדאמרינן בפרק מי שהפך מקבלו קבילת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכן