ריטב”א על שבת קג

אגרות ביד כותי מערב שבת אלא א"כ קצץ כדאיתא בפ"ק ומש"ה מתמהינן מ"ט שרו ליה רבנן

קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. כתבו בתוס' בשם ר"ח ז"ל וכן בספר התרומה דמהא שמעינן למי שמתיירא מלסטים או משילטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי להחביאן ומשום הפסד ממונו שרו ליה רבנן כי היכי דשרו ליה הכא כי אין עמו נכרי ואידך אחריני לטלטל כיסו פחות פחות מארבע אמות ואע"ג דתנן מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות מפני הדליקה ומשמע דדוקא עם הספר אבל בלא ספר אין מצילין אותו היינו להציל לחצר שאינה מעורבת אבל לחצר שמעורבת כל כמה דבעי מציל והרמב"ן ז"ל סובר דבדליקה אפי' לחצר המעורבת אין מצילין אלא מה ששנו חכמים משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כדאיתא בפרק כל כתבי וכמו שכתבתי שם בס"ד. ולפיכך כתב דמי שמתיירא מפני ליסטים לא שרינן ליה מידי מפני הפסד ממונו אלא הוי ליסטים כדליקה וכי תימא אמאי שרינן הכא כתב הרב ז"ל דהכא הכי קאמר אין אדם מעמיד עצמו לכוף את יצרו שיזרוק את ממונו שאוחז בידו להפסידו ומשו"ה שרו ליה הכא אבל אדם מעמיד עצמו שיהא ממונו נפסד מאליו ואינו מכניס עצמו לידי איסור בשביל שיצילנו ומש"ה לא שרו ליה רבנן בדליקה דהתם פסידא ממילא אתיא והביא ראיה לדבר מדמסקינן לעיל בפרק נוטל גבי ארנקי מלאה מעות ששכחו אסרטיא דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואמאי לא שרינן ליה אפילו בלא ככר כי הכא אלא ודאי היינו טעמא דכל היכא דהפסדא ממיל' אתיא כי ההיא דארנקי אדם מעמיד עצמו ומש"ה לא שרו ליה רבנן מידי אבל אין אדם מעמיד עצמו שיוליך לאיבוד מה שבידו ומש"ה שרו ליה רבנן הכא הרשב"א ז"ל הקשה עליו דבסוגיין משמע דלא מפליגין בין מאי דנקיט בידיה ובין מאי דמנח אארעא מדאמרינן בלישנא קמא דרבא גבי מציאה ולא אמרן אלא דלא אתא לידיה ומשמע דדוקא במציאה דלא אתא לידו הוא דלא שרינן מידי אבל בכיסו דומיא דמציאה דלא נקיט ליה בידיה שרו ליה רבנן אלמא כל היכא דזכה ביה לא שנא נקיט ליה בידיה ולא שנא מנח אארעא שרו ליה רבנן דדא ודא אחת היא דבכולהו גווני קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולפיכך כתב ז"ל שיש לדון להתיר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל אלא שמצא להם תשובה ממקום אחר דהכא כי שרינן ליה מפני הפסד ממונו הוא דשרינן אלא כי היכי דלא אתי לידי איסור' דאוריית' אבל במי שמתיירא מפני לסטים מאי איכא דאי לא שרית ליה אתי לטלטולי אטו שלא יבא לידי טלטול מי שרינן ליה טלטול הילכך לא שרינן ליה כלל. אלו דבריו ז"ל

ותשובה זו איני מכיר דכי היכי דאמרינן הכא דאין שם נכרי ואידך אחריני דהתירו לטלטולי פחות פחות מארבע אמות כי היכי דלא ליתי לטלטול ד"א כאחת לפי שאם לא התירו לו כלל לא ישמע לך ויבא לטלטול להדיא אפילו באיסורא דאורייתא הכא נמי איכא למימר למי שבאו עליו ליסטים שאם לא תתיר לו טלטול דרבנן בביתו והולכת פחות פחות מד"א אף הוא לא ישמע לך ויטלטל אפי' ד"א בב"א ואיני רואה הפרש בין זו לזו כלל. אלא כך אני אומר דהיינו טעמא דשרו ליה רבנן הכא ובדליקה לא שרו ליה לפי שכל הפסד שהוא נופל פתאום שאפילו בלא איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כגון דליקה בכי הא שייך למימר מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי לפי שמתוך שהדבר נחפז הרבה ואין לבו עליו אי שרית ליה מידי אף הוא לא יתן דבריו לשיעורין ואתי לכבויי הכל כי האי גוונא טפי איכא למיחש למתוך שאדם בהול מדאיכא למיחש לאין אדם מעמיד אבל הכא אין השעה דחוקה כ"כ שיהא לבו בהול עליו ואי שרית לי' אף הוא יציל בההוא גוונ' דשרית לי' בלחוד ואי לא שרית לי' מידי אף הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ויציל כי היכי דבעי והיינו לישנ' דלעיל אמרי' מתוך שאדם בהול והכא אמרי' לפי שאין אדם מעמיד עצמו כנ"ל ומההיא דפ' נוטל אמרי' שאין הדבר נחפז שיהא לבו בהול עליו היינו טעמא דלא שרו ליה רבנן לפי שכיון שבעיר הוא ואפי' הוא לישב לערב לא שייך למימר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו שהרי יכול להציל ממונו בלא דחיית אסור ולענין ליסטים נראין הדברים שלבו של אדם בהול עליהן בדליקה שהרי הצלתן נחפזת אפילו בלא איסור שבת ואי שרית ליה מידי אתי לידי איסורא דאורייתא זהו דעתי

אבל אתאי לידיה ככיסו דמי משמע דהכי נקטינן דאע"ג דבלישנא בתרא מספקא לן מציאה הבא לידו מהו כיון דהאי איסור' דרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא כלישנא קמא ועוד דאפילו ללישנא בתרא כיון דספוקי הוא דמספקא לן הוה ליה ספקא דרבנן ולקולא כך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת אע"פ שלא נתחוור לי לשונו שם אבל לא נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל שכתב בהלכות דוקא כיבוי אבל מציאה לא ולא חלק בין אתאי לידי' ללא אתאי לידי'

מ"ט [חמור] אתה מצווה על שביתתו. פי' דוקא אע"ג דליכא הכא משום שביתה דהא אמרינן בסמוך מניחה עליה וכשהיא עומדת נוטלה הימנה אפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתת' לנכרי יהיב ליה ולא לחמור איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה וכיון דלא אפשר (לא) יהיב ליה להי מינייהו דבעי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבת ומסתברא דכי יהיב ליה לקטן הני מילי דיהיב ליה כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטלו ממנו וכדאמרינן לקמן בבהמה דאי לא הוי ספי ליה איסורא דאורייתא בידים וקרי ביה לא תאכילום כדאיתא בפרק חרש ואמרי' התם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו חולש מניחו זורק ובפרק כל כתבי נמי תנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה על דעת אביו וכתב הרשב"א ז"ל שמכאן יש להביא ראיה דאיסורא דאוריית' ודרבנן שרי למספי לקטן בידים וכדמוכח בפרק חרש ואע"ג דכל היכא דקא עביד מחמת גדול אפילו מדרבנן נמי אסור כי היכי דלא ליתו למסרך דהא כבוי דליקה דרבנן הוא לר"ש דמלאכה שאינו צריכה לגופ' היא ואפי"ה אין שומעין לו הכא כיון דאיכא למגזר דאי לא שרית ליה אתו למעבד איהו איסור דאורייתא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא דדילמ' אתי למסרך

ע"ב אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי א"ר יצחק כו'. פי' דאי איכא חד מהני לא שרינן ליה להוליכה פחות פחות מד"א לפי שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה ומהא משמע דטפי חמורה הולכת פחות פחות מארבע אמות מנתינת כיסו לנכרי וכיון שכן נראין הדברים דמציאה אסור להוליכה פחות פחות מד"א דכיון דאמרי' לעיל גבי נכרי דוקא כיסו אבל מציאה לא דילמא לא שרינן במציאה נכרי כ"ש דלא שרינן בה פחות פחות מד"א דחמיר טפי. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנז' דבמציאה נכרי אסור אבל הולכת פחות פחות מד"א שרי ונתן הוא ז"ל טעם לדבר בשאלת שאלותיו דבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו פעמים שהוא נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד"א ולפיכך לא התירו לו לכתחילה להוליכה פחות פחות מד"א ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו עליה והתירו לו להוליכה פחות פחות מארבע אמות שמתוך שאינו בהול ונחפז כל כך להצילה לא אתי להוליכה ארבע אמות בבת אחת ואין טעמו מחוור וכבר השיגו הראב"ד ז"ל: והלא מחמר הוא. הא דלא אקשי ליה דקא עבר משום שביתת בהמתו משום דהוה מצי מתרץ ליה דילמ' בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו ואמסקנא לא קשי' מידי דכיון דלא עביד עקירה והנחה אפילו משום שביתת בהמתו נמי ליכא דאפי' בגופו נמי פטור ומכאן ראיה למה שכתבתי בפרק קמא דעבודה זרה דבאיסור דמחמר לא שנא בהמתו ולא שנא בהמת חבירו: רץ תחתיה עד שמגיע לביתו ואם תאמר אי הכי ליתני מתניתין האי תקנתא נמי בכיסו