ריטב”א על גיטין פא

(דף פ"ד ע"א) ורבא אמר מחלוקת לאחר התורף דר' סבר גזרה נאמר התורף אע"ג דלפני התורף גופיה בשאר תנאין אינה מדינא אלא משום גזרה דחוץ ר' סבר דהא לאו גזרה לגזרה היא דכולה חדא גזר' ורבנן ס' לא גזרינן משום דהוי גזרה לגזרה משום דלאחר התורף גופיה דחוץ אינו מן הדין אלא משום גזירה וכמ"ש לעיל אבל לפני התורף ד"ה פסול דגזרינן לפני התורן דע"מ אטו לפני התורף דחוץ שהוא מדינא ומהכא שמעינן מאי דכתיב לעיל דאליבא דרבא ע"מ אינו פוסל משום דהוי גזירה לגזיר' וה"ה ע"מ ע''פ אף לפני התורף דהוי גזירה לגזירה ולא פסיל דהא לרבא ליכא דפסיל מדינא אלא חוץ לפני התורף בכתב ובודאי חסרי חוץ בע"פ אטו חוץ בכתב אבל ע"מ לא משום דהוי גזירה לגזירה וכדפרי' והא דאמר דכתב גט על תנאי ד"ה פסול פי' אם כתב התנאי בתוכו והיינו דהקשה ליה ר"ז מפלג פליגי בטעמא דסבר דאפילו בלפני התורף מכשרו רבנן אימא ד"ה כשר וה ד לאחר התורף דר"ז דשאני ליה הכי כטעמיה מי' א ברייתא כפשטא אתו דרבא בלפני התורן דלעיל פסלי. .ף נין פסק הלכה פסק הרי"ף כרבא ואע"ג דר"ז ור"ס בחדא שיטא דודאי ר"ס דאמר מלפני התורף ע"פ אפי' בחוץ אינו פוסל כר"ז ס"ל דס' דלרבנן לא גזרי ע"מ אטו חוץ דאלו לרבא דסבר דגזרינן ע"מ בכתב אטו חוץ ה"ה ודאי דאיכא למגזר בחוץ ע"מ אטו חוץ בכתב וא"ה קי"ל כרבא דבתרא הוא ועוד דברייתא דתני אבוה דר' אבין דפשטא כרבא אתיא ואע"ג דמשני לה ר"ז לא סמכא אשנויי וכללא דנקטי' מההיא שמעת' דחוץ פוסל לעולם בכתב ואפי' לאחר התורף אעפ"י שחזר ומחקו בע"פ לפני התורף אעפ"י שחזר ובטלו אבל לאחר התורף היכא שנתנו סתם או שבטלו אינו פוסל וע"מ פוסל בכתב לפני התורף וא"כ נתקיים התנאי אבל להתר התורף בכתב א"נ לפני התורף ע"פ אינו פוסל כרבנן דקי"ל כוותייהו הו ואליבא דרבא וכדכתי':

והא דתנן הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכ"ג משום דנקיט לה הכי בכל דוכתא נקט נה הכא אבל כאן משום גירושין הללו או נאסרת בהכי כללו הרי את מותרת לכל אדם אלא לכ"ג או לכהן הדיוט א"נ דכותב הוא שאעפ"י שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורים לא הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו והא דאמר גירות לא שכיח מיתה שכיח פי' שכיח טפי מגירות. במאי קא מפלגי רבנן ס' ידים שאין מוכיחות הוין ידים ואע"ג דלא כתיב ביה ודין מוכחא מילתא דבהאי מלתא מגרש לה ור"י ס' לא הוין ידים וידים שאין מוכיחות חות אי ה"י או לא הוין ידים פלוגתא דאביי ורבא הוא בנדרים בפ"ק דאביי סבר דהוין ידים ורבא ס' דלא הוין ידים והתם מפ' דרבא לאו דוקא כר"י אלא ה"ה כרבנן דהא בהדיא אמרינן דרבא דאמר כר"י ואביי כרבנן א"ל רבא לא אנא דאמרי' אפי' כרבנן דע"כ לא קאמר רבנן אלא משום לא כתי' מנאי מוכחא מלתא דמניה קאמר שהרי אין אדם מגרש אשת חבירו ולפ"ז כי א ר הכא בידים שאין מוכיחות הויין ידים לאו דרך כלל קאמר אלא ידים כי הני הויין ידים משום דמוכחא מלתא דמניה קאמר ומוכחא מילתא נמי דבהא גיטא מגרש לה ואע"ג דלא פי' התם בנדרים אלא מנאי ה"ה לודין דאמרי' מוכחא מילתא כדאמרינן הכא ונקט חדא מינייהו התם וה"ה לאידך דתדע לך דהכי הוא דהא אתא לאוקומי רבנן כרבא ואי איתא דפליגי עליה בודין מה שתרצו דרבה דקאמר אפי' כרבנן אינו דאכתי פליגי עליה ואפי' לגמרי כאביי אלא ש"מ כדפרי' ולפי אותה סוגיא קי"ל כרבא וכרבנן דידים ש"מ בעלמא. לא הוין ידים והכא הוין ידים אלא מי' כיון דאסתפק לן בגמרא אי בעי' ודין או לא ולא איפשיטא אלמא מסתפקא להו לבעלי הגמרא אי הלכה כר"י בודין משום דדילמא מסתבר טעם דלא מוכחא מילתא כולי האי דבהאי גיטא מגרש לה כמו במינאי דמוכחא מילתא טפי מפני שאין אדם מגרש אשת חבירו וכיון שכן נקטי' לחומרא ובעי' ודין אבל מנאי לא בעי' כרבנן ור"נ דאפי' מנאי בעינן דכיון דמסתפקא לן ואפשר דלא הוי ידים מוכיחות א"כ ודאי אדחייא לן מ"ש התם דרבא אמר כרבנן דאע"ג דבמנאי אפשר דס"ל כותי' כיון דבודין לא ס"ל כוותייהו אדחייא לה וסברי למאן דאתמר התם רבא דאמר בר"י ואביי כרבנן וקי"ל לגמרי כר"י ובעי' ודין מנאי כנ"ל וזה יותר נכון. ואיכא מ"ד כי אמרינן התם דרבא דאמר כרבנן דע"כ לא קאמר רבנן אלא משום דמוכח מלתא דמניה קאמר ומפני זה אין אדם מגרש אשת חבירו דוקא מנחי קא צריך אבל לא ודין משום דבין ר"י בין רבנן כולהו בעי' ודין ולפ"ז יהיה הלכה כרבנן דלא בעינן מנאי אבל ודין בעי' דהא לא פליגי רבנן עניה והא דמשמע הכא דפליגי רבנן ור"י אפי' בודין משום דס"ל הכח כדקס"ד התם מעקר דרבא כר"י ואביי כרבנן וכי בעי' הכא אי בעי' ודין או לא כמו ודין וכן לפי מאי דקס"ד הכא דפליגי בעינן אבל ודאי היכא דכ"ע מודו דבעינן ודין וזה אינו מחוור דא"כ ה"נ למפשטא מההיא דהתם דכ"ע בעי' ודין ולא איפלגו אלא במנאי ועוד דכיון דהכא משמע דבכל פליגי ואי סוגיא במקומה זה ודאי נר' עקר לפי' נראה הלשון הא' עקר ומי' גבי קד שי בעי' ליה וכדאי' התם משום דלא מוכחא מלתא דלדידה מקדש לה דהא אין אדם מקדש אשה חבירו אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין ביו"ד דמשמע ודין אלא לכתוב ודן בלא יו"ד ואע"ג דאביי סבר דידים שאין מוכיחות הויין ידים ולא בעי ודן משום דנהגו ספרי למכתב ודין משום חומרא יש לחוש לדברי, ר"י אמר דלכתבו בענין שלא יוכל הבעל לערער דלאביי מוטב שלא יכתבנו משיכתבנו שלא כראוי דאפשר דנפיק מניה חורבא ולא לכתוב אגרת ביו"ד דמשמע איגרת כנלמר אי זנתה תהיה מגורשת ואם לאו לא תהיה מגורשת וכן כולן והא דאמר דלורבי' לואו דשבוקין ולאו דתירוכין מאו דלורכיה יותר משאר אותיות קאמר דא"כ דמיא לנון חלא דנורכיה כראוי כשאר אותיות כלומר שיזהר שלא לקשרם וכתוב בספר העיטור משמיה דרבוותא דכל הני דקדוקי דאביי לא צריכי ונא אתי בעל ומערער אנן אתקי' אלא דבעי' להו כדי שלא יבא הבעל לערער וחי אתא בעל ומערער ודאי חיישי' ליה וכ"כ רב האיי גאון ומי' נר' כהם בא הבעל וערער קודם שנשאת לא תנשאי אבל להוציאה אם נשחת אינו נר' ולקמן בג' גטין פסולי' נאריך בזה בס"ד והיכא דכתב למהך לאתנסבת אלא צריך הרי את מותרת לכל אדם איכא מ"ד דנ"ל ואיכא מ"ד דצריך לאתנסבא אלא בנשואין וצריך הרי את מותרת להתירה בזנות והרי חת מותרת לחוד נא סגיא דאי אתא בעל וערער שלא התירה אלא לזנות והרמב"ן מהמחמירין שמצריך ב' הלשונות עד שהוא קרוב לומר שאם נח כתב בגט הרי את את מותר' לכל אדם שחם נשאת תצא שזהו גופו של גט ואק"ל מ"ש מהכא דלא קסגי דלא תנסבא ואמרי' דשייר זנות ואלו בהוריו' אמרי' הורוה ב"ד להנש' וקלקל' חייבת ומפרשי' עלה מאי קלקלה כגון אלמנה לכ"ג חבל זנתה פטורה דבכלל הוראת ב"ד שהתירוה לינשא הית' שהיא פנויה וי"ל דגבי ב"ד שאני כיון דשרו לה לינשא והא דאבעי' לן אי בעי' ודן מסתברא דצריך להזהר לכותבו בראש הגט או בסופו בעי דמשמע דהאי ודן אכולה מלתא קאי אבל אי כתבו באמצע אפשר דלא משמע דקאי אכולא מנתא והא דאמרי' דאתקין רב בגטין אלא פ' בר פ' פטר נחו דוקא האי לישנא דהא ספר מקנה בעי' וכדאמר בההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא אלא חיגר נפולאי נהרדע' פטרי' ותרוכית יתיכי הא דאמר דאתקין רב בגטין מיומא דנן לאפוקי מרבי' לרווחא דמלתא הוא דתקין הכי לחומרא דהא רב כר"י ס"ל וכן במחי דתקין לעלם לאפוקי מדבעת מניה רבא מר"נ לשופרא דמלתא תקן כדי שלח להוכיח לעזעל הגט וכן פרש"י וכדפרי' לעיל והא דאתקין ר"י בשטר זביני דעבדי כל שחין. פי' בתוס' דלרווחא דמלתא תקן דבלאו הכי חייב דאגמ' דאמרי' דסמפון בעבדים ליכא היינו במומין הנראין ממש דסבר וקביל במומין שבסתר משום דנא קפיד אבל בשחין דפעמים איתיה ופעמים ליתיה ולא חזי ליה בכי הא ודאי ל"ל דלא קפיד דלא חזי ליה אלא דחי מדינא חייב אלא לרווחא דמלתא ולשופרא דשטרא הוא ותו לא מידי:

(דפ"ו ע"א) מתני' ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כ חב בדכתב ידו ואין עניו עדים פי' כתב ידו דוק' ואע"ג דלא חתם לבסוף והכי מוכח בגמרא דכתב ידו בלא חתימתו מהני וה"ה חתם ידו בכתיבת אחר דמהני והכי מוכח מדאמרי' בכתובות לא לחתום אניש חתימת ידיה המגילת' דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב ביה מאי דבעי ותנן הוצי' עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אלמ' דחתם ידו בלא כתיבתו מהני והרי הוא בכלל הוצי' עליו כ"י דלא שנח כתיבה בלא חתימתו או חתימתו בלא כתיבה מהני בין בשטרות בין בגטין דהכל הוא בכלל כ"י וריש' דהא מתני' מוקמי לה בגמ' להך לישנ' כר"מ וק"ל ח"כ כתב בכ"י היאך הולד כשר דהא אית ליה לר"מ עדי חתימה כרתי איכ' למימר דהא ל"ק דכ"י כעדים דמי ושטר' מעלי' הוא וכדתנן הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים. ב"ח כלמ' דשטר' מעליא אלא מיהו לא גבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא וק' לר"מ היאך הולד כשר והא איכ' משום שלום מלכות ובשלום מלכות הא אמר ר"מ בפ' הזורק דתצא והולד ממזר איכ' למי' דליכ' משום כלום מלכות אלא כשמונין למלכות אחר אבל כשאין מינין למלכות כלל בזה אין מקפידין וליכא משום שלום מלכות וא"ת דהני ג' גטין כיון דאמרינן דפסולין נינהו ודאי משנה הוא ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר וי"ל דאין בו זמן ל"ק דכיון דתקנת זמן אינה תקנה קבועה דבא אמרי' דכתוב בו שנה שבוע מהנה וכתוב בו שבוע הרי אין זמנו ידוע מ"ה כשר אע"פ שאין בו זמן וכיון שכן דין שלא יהא בכלל דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין אם לא עשה בו זמן וכ"ת מכתב ידו ואין בו אלא ע"א כיון דכה"ג בשאר שטרו' ככר נא החמירו כ"כ בגיטין לעשות הולד ממזר וכ"הג ודאי בשאר שטרות כשר נגבית מבני חרי וכדכתיבנא לעיל וזה אינו מחוור דהא איכא שלום מלכות דבשאר שטרות כשר ואפי' הכי אר"מ דהולד ממזר ותדע לך דבשאר שטרות כשר דהא מודי רבנן בהאי דמזרח וכתב במערב דרישא ובשלום מלכות פליגי דאיכא מ"ד לעיל וח"א דאפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר מגורשת ותנשא לכתחל' ואם איתא דבשאר שטרות פסול ודאי היו מודי' רבנן דתצא כשם שמודים שהיה במזרח אלא דהיינו טעמא דמודה בהא משום דבשאר שטרות פסול וכדכתיבנא לעיל, אלא ודאי דבשאר שטרות ליכא משום ש"מ וטעמא דמילתא משום דהם אינם מקפידים אלא בגיטין שהוא דבר גדול אבל בשטרי הדיוטות לא וכי מוכח נמי התם ובגולה לא היו מונין אלא למלכי יון בלבד אלמא דבשטרות לא היו מקפידין והנכון דגמ' אמרו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין אלא במה שתקנו בגטין לחד ולא תקנו שיהא נוהג בשאר שטרות כגון שליח המביא גט אם לא אמר בפ"נ ובפ"נ או שכתב למלכות אחרת וכן תקנו בגיטין לכתוב למלכות שלהם משום שלום מלכות בהכי איכא למי' דכיון שתקנו בגטין תקנו בענין דכל היכא דליתנהו דמפסי' גיטא לגמרי אבל בדברים שלא נתקנו בגיטין אלא דגטין ושאר שטרות שוין בהם אין הדין כך שבכל דבר דבשא' שטרו' כש' בגטין נמי כשרים אלא מיהו כיון דבשאר שטרות לאו שטרי מעליא נינהו נגבות ממשעבדי מפני שאין להם קלא כתב בכתב ידו ואין בו אלא ע"א החמירו בגיטין ופסלון אבל לא פסלינן לגמרי לעשות הולד ממזר אבל היה במזרח וכתב במערב דאף בשאר שטרות פסול משום דמחזי כשקרא החמירו בגטין לעשות הולד ממזר אליבא דר"ג ולרבנן דאפי' נשאת תצא יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ומפרשי' בגמר' לחד לישנ' בכתב ידו ועד וא"ת ניתני הא דפסיל וכ"ש כתב בכתב ידו לחוד איכא למימר דאי תנא הא בלחוד ה"א דכתב בכ"י לא הוי גט כלל והולד ממזר קמ"ל דגיטה הוי והולד כשר ואי תנא רישא בלחוד.