ריטב”א על גיטין עח

את מותרת לכל אדם דאי לא הצ"ל ויאמר לה הא גיטך דהוי רבותא טפי אלא ש"מ כדפי' רבי' נר"ו אם כתבו כתובו אע"פי שחזר ומקחו פסול הא לרבנן אצטרך דאלו לר''א דליכא שום תנאי פסול אפילו לא חזר ומחקו כשר והכי מוכח בגמ' גמ' חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דר"א דהא שייר לומר ואין זה כריתות כיון שלא התירה לכל אדם אבל בע"מ מודו ליה מידי הוי אכל תנאין דעלמא ותו לאו שיורא הוא בגט מקרי דהרי הוא התירו אצל כל אדם על תנאי שלח תנשא לפ' וה"ל כאומר לה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז דאם קיימא תנאה מגורשת ואם לאו אינה מגורשת א"נ אינה אסורה לאיש זה מחמתו אלא מחמת תנאי ואם נשאת נלו ועברה על התנאי הרי היא אסורה לכל העולם ובה' ודאי רבנן מודו דגיטא מעליא הוא ולאו שיורא בגט מקרי או דילמ' ע"מ הוא ואפילו בעלמ' פליגי רבנן משום דסברי דאין זה כריתות כיון דתנאי הוא בנשואין ומעורבת היא מחמתו שלא תנשא לכל אדם ושיורא בגט מקרי מש"כ בשאר תנאין דעלמ' דליכ' שיורא בגט כלל ואסיקנ' דהאי ודאי אלא חוץ הוא והשת' משמע לכאורה דבחוץ דוק' הוא דפליגי רבנן עליה אבל בע"מ מודו ליה מידי דהוה אכל תנאין דעלמ' דע"כ לא איבעי' אלא אי פליגי בחוץ או בע"מ אבל היכ' דידעינן דפליגי בחוץ נראה דפשיט' דבע"מ מודו ליה רבנן וכן פסק הרי"ף והכי משמע מדאמר לקמן ומתני' דקתני אם כתבו כתובו כו' ואוקימ' בחוץ חוץ אין אבל ע"מ לא פסול וה"נ משמע מדאמר וחד אמר כל שפוסל ע"פ פוסל בכתב וכל שאינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב וחוץ שפוסל בכתב אלמא דע"מ אינו פוסל וה"נ משמע מדאמר לקמן ור"ע אי חוץ ס"ל לותיב חוץ אי ע"מ ס"ל לותיב חוץ אי ע"מ ס"ל לותיב ע"מ ומשום דר"ע משמע שמיע ליה דאיכא דחמ' חוץ וא"ד ע"מ אלמא דליכא מ"ד דאמרתי פליגי דאי לא מאי קושי' דאי איתא דבתרתי פליגי בחוץ ובע"מ אמאי מהימני' עלי' דר"ע אי מקשרי בתרוויהו אבל רבי' נר"ו כתב וכן דעת רבו הרמב"ן דבתרתי פליגי בחוץ (בע"מ והיינו טעמא דכי אסיקנ' דבחוץ פליגי לא מהימני' בה אבל בע"מ מודו ליה רבנן לר"א ומעקרא כי אבעיא לן אי פליגי בחוץ או בע"מ ואמרי' דאי בחוץ פליגי בע"מ מודו רבנן אלא ה"ק דאי בחוץ פליגי אפשר למימר דכ"ע מודו דאפשר דאע"ג דבחוץ פליגי אפשר למימ' דכ''ע מודי דאפשר דאע"ג דבחוץ פליגי בע"מ נמי פליגי דהא דלא נקט מתני' פלוגתייהו בע"מ אלא בחוץ לאו משו' לומר דבחוץ פליגי אלא לאפוקי מהאי תנא דאמ' דבע"מ פליגי אבל בחוץ מודו דאינה מגורשת וכדאיתא בסמוך והיינו דמייתי לה בסמוך ואשמעי' דהיינו טעמא דלא נקט מתני' פלוגתייהו אלא בחוץ דאיכא מאן דפליג דבחוץ מודו אבל בע"מ דתנא דברייתא נמי מודה דפליגי אלא במאי דפליג וראיה לזה דר"א ורבנן בין בחוץ בין בע"מ פליגי מדאמ' לקמן לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ד' זקנים להשיב על דבריו ר"י ור"ע ורחב"ע ור"ע ואיכא מאן דמותיב ע"מ דר"א לחוד הוא דקא מותבי אלמא בין בחוץ בין בע"מ פליגי דליכא לשווייה בכדי פלוגת' בין ד' זקנים הללו ור"א ורבנן ל"פ אלא בחוץ אבל בע"מ מודו להני רבנן דאיגי אפי' בע"מ והיינו דקא מותבי אפילו בע"מ ועוד דא"כ מאן דלא מותיב מנייהו אנא בלחוץ אלמא דא"ל דבע"מ גיטא מעליא הוי ומאן דמותיב בע"מ פליגי בהדיא וסבר דלא הוי גיטא א"כ אינהו פליגי אהדדי וא"כ היכי ס"ל ר"י אין משיבין את הארי לאחר מיתה דהאי אינהו לא דהכי איתבי דאיתנהו בחיים אלא ש"מ דהני רבנן נר"א בלחוד הוא דמותבי ועלה פליגי ומותבי בין לחוץ בי לע"מ אלמא דכלהו ס"ל דבין בחוץ בין בע"מ פליגי רבנן בהדיא וכיון שכן היכי דחי' סברא דד' זקנים הללו בכדי רבינ' דאסיק לעי' פליגי לאו למימר' דבע"מ מודו וכדפרי' לעיל והא דאמ' לקמן ומתני' דקת' כתבו ואוקימנ' בחוץ אבל בע"מ לא פסיל ל"ק מידי דלא ע"מ שלא תנשא קאמר דההוא לפי מאי דפרי' הכי הוא בחוץ אלא ע"מ דאלמא דהיינו ע"מ שתתני לי ר' זוז או כיוצא בזה והאי דנקט אלא ואוקימנא בחוץ משום דקושט' הכי דמתני' לא איירי אלא בחוץ אלא אנן הוא דקאמרי' דה"ה דפליגי בע"מ והא דאמר חוץ שפוסל ע"פ פוסל בכתב ע"מ שאינו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב לאו ע"מ שלא תנשא בכתב קאמר דההוא הרי הוא כחוץ אלא ע"מ שתתני לי כך וכך דמים דלא הוי שיורא בגט כלל והאי דנקט חוץ ולא נקט אחוץ ולישנא שלא תנשאי לישנא רויחה נקט דאתיא ככ"ע דכ"ע מודו בין ר"א ורבנן אחוץ לא הוי גיטא ובע"מ פליגי והכי איתא בירוש' בהדיא ר"פ כל הגט וח"א את שהוא פוסל בע"פ פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בע"פ אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפ' הואיל והוא פוסל ע"פ פוסל בכתב הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב ע"כ והא דאמר לקמן דר"ע חוץ ס"ל לותיב חוץ אי ע"מ ס"ל לותיב ע"מ התם היינו טעמא משום דאפילו תימא דר"א ורבנן בהכל פליגי כיון דפלוגתייהו לא מתניא אלא בחד' לא ס"ל לאותובי אלא אמאי דנקט ר"א בהדיא בהא אפי' במאי דנקט בהדיא איכא למימר דאין משיבין את הארי לאחר מיתה כ"ש במאי דלא אמר בהדיא אע"ג דקושטא דמילתא דאפילו בהאי נמי פליג ופרקי' דר"ע שמע דאיכא מ"ד חוץ ומקשה ליה דאיכ' מ"ד ע"מ ומקשה ליה ושטה זו כתב רבי בשם רבו הרמב"ן ונכונה ואעפ"י שאין כן דעת האלפס ור"ח יש לחוש לשטה זו שהוא להחמיר על מה נחלקו על המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשאי לפ' שר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש פ' ואע"ג דבעי כריתות קסבר ר"א דהא נמי כריתות הוא שהרי אם ימות איש זה הרי הוא מותרת לכל אדם ואינה אגידה ביה כלל משא"כ במגרש את אשתו וא"ל הא גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייך דאין יזה כריתות ובהא מודה ר"א כיון דאגידא ביה כל ימי חייך וכדפרי' דמיא למאי דאמר הרי את מגורשת ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי דמגורשת כו' דאפשר דמת ונמצא שאינה אגידא ביה כלל וכדאית' לקמן ורבנן סברי דכיון דאיכ' שיור בביאור לאו כריתות הוא מ"ט דר"א אמר לך מידי דהוה אכל תנאים דעלמ' הא ודאי לא משום ר"ח בעי לה דטעמ' דר"א בע"מ הא פירושו ליה דאמרי' אבל בע"מ מודו ליה מידי דהוה אכל תנאין עלמ' אלא כדי למבע' טעמ' דרבנן נקטה אמר קרא ויצאה מביתו והלכ' והית' לאיש אחר אפי' התיר לא התיר' אלא לאיש אחד ה"ז מגורשת מהכ' משמע אליב' דר"א דאי א"ל הא גיטך דתהיה אסורה לכל אדם חוץ מפ' דמגורשת לגבי אותו פ' ובירושלמי גרסינן מ"ט דר"א דכתיב והיתה לאיש אחר שמיעת' הכ' מן מתני' אבל כשהתירה לכל ואסרה לאדם א' שמעתי מ"ט דר"א מיתה מותרת וגט מתיר מה מיתה מותרת ומחצה אף גט מתיר ומחצה ורבנן אסור כהונה שאני כלומר אע"ג דלא הוי גט כלל אסרה הכתוב לכהן משום ריח הגט בתר דבעי' הדר פשטא בין לר"א ורבנן בעי' ויצאה והיתה וכיון שכן לר"א היכא דא"ל הרי את מקודשת לי כנגד כל אדם חוץ מפ' מקדושת ואסורה לכל ומותרת לאותו פ' לגמרי דלגבי דידיה הרי היא כפנויה ולרבנן אינה מקודשת כלל דכשם שאין גט למחצה כך אין קידושין למחצה ואי קשי' אמאי אינה מגורשת ומ"ש מהא דתניא בקידושין פ' האומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא א' וקדשה תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת ואיתמר עלה אמר עולא אר"י אפי' מאה תופסי בה כלומר צריכה גט מכול' ואמר מ"ט דר"י משום דה"ל כשרגא דליבני דכל חד וחד לחבריה שבק' דה"ל כאלו א"ל הרי מקודשת לי חוץ מאותם שיקדשוך תוך ל' יום וקי"ל כר"י וכן פסק ר"ח ותי' בשם הרב אב ב"ד דר"י ס"ל כי הא לישנא דבעי ר"א למימר דע"כ לא אמר רבנן דבעי אלא הכא דבעי כריתות אבל התם קנין כל דהו בעי' ואע"ג דאמרי' אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצי אשה הוא דכולה מקודשת לו אלא חצי קנין הוא וזה אינו מחוור דודאי דבר פשוט הוא דבעי ויצאה והיתה ועוד דאי אית' דההוא דר"י שייכא בההוא סוגי' דהכי ה"ל לתלמוד לאתויי הכל אבל י"ל דלקושי' דהתם לאחר ל' יום כשחלין הקדושין לגמרי חלין ומקודשת היה לזה ואסורה לכל העולם משא"כ הכא דבשעה שהיה מקודשת וחלו הקידושין אהני אומרים שתהיה מותרת לאדם אחר ובדוכתא דקדושין נאריך בה בס"ד:

אמר אביי את"ל איתא לדר"א דאמר דאליב' דר"א אפשר דהוי מקודש' לזה ולזה בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שמעון מתייבמת ללוי פי' כשמתו ב' בבית א' כגון שנפל הבית על ב' אפילו כשת"ל דאשת ב', מתים משתהא ונופלת קמי יבם והני נמי אשת ב' מתים בכי הא ודאי אינה נופלת משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי הוא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם והוי כי מיית ראובן דהרי אסורה ללוי משום דקדושי שמעון לא אהני כלל כיון שקדשה שקדשה חוץ מראובן שהרי מחמת קידושין של שמעון אינה אסורה לשום אדם בעולם דכל קידושין שאינם אוסרים לאו קדושין נינהו כלל ואם גרשה ראובן הרי היא מותרת לעלמ' וא"צ גט משמעון מחמת קדושיו דקדושיו לאו כלום נינהו והכי דייק לישנ' דקדושי ראובן אהני קדושי דשמעון לא אהני וכן דעת רבינו נר"ו:

וארא אשת ב' מתים היכי משכחת לה פי' לאו קושי' היא ומשום דלא סגי' ללא משכחת לה דה' התם ביבמות טרחי לאשכוחי דבאוריית' לא משכחי' לה אלא בדרבנן בלאו דמשכחי' ליה ומיהו אליב' דר"י ודאי דסבר דאפילו ק' תופסי' בה וכדאי' לה משכחת לה אפי' בדאוריית' והכי מפורש יותר בירושלמי אלא והאי לכולהו שאר אמוראי לא משכחת ליה בדאוריית' ולאו קושי' היה לדידיה אלא הכ' כיון דבה' דר"א משכחת לה בהדי' אתא לאשמעינן הך משום דבעלמ' טרחי לאשכוחי אבל לא ק"ל דאי לא משכחת לה כדפרי' דמשכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון דאי מותר לשמעון לגמרי שהרי אינה מקודשת אצלו ואם קדשה שמעון סתם הרי מותרת לשמעון וא"צ גט מראובן כלל להתיר לשמעון אבל להתירה לעלמ' צריכ' גט מב' דקרי ליה אשת ב' מתים:

בעי אביי א"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמ' לה חוץ מראובן ושמעון מהו פי' אליבא דרבנן קמבעיא ליה דאינה מגורשת דאלו אליבא דר"א דמגורשת פשיטא דכשחזר וא"ל לראובן וש' שהתירה לגמרי אלא לרבנן קמבעי' ליה וכשנטלה הימנה וחזר וא"ל בנתינה ב' הרי את מותרת לראובן וש'מהו אי אמרינן מאי דאמר שרי והרי הוא כאלו א"ל הרי את מותרת אף לראובן ושמעון דאי לא פשיטא דאינה מגורשת דמעיקר' כשא"ל חוץ מראובן ושמעון הא לא אהני גרושין כלל ואם חזר וא"ל הרי את מגורשת בראובן ושמעון אם ר"ל אף לראובן וש' והרי היא מגורשת לכל העולם א"ד מאי דאסר שרא כלומר לחוד בעי למשרי ומאי דבעי למשרי מעיקר' אסר והלכך אינה מגורשת את"ל מאי דאסר שרא דהרי הוא כאלו אמר אף לראובן ושמעון ומגורשת לראובן מהו לשמעון מהו וסלק' בתיקו וכתב ר"ח דכיון דסלק' בתיקו נקטינן לחומר' ככל תיקו דאיסור' לחומר' אבל הרמב"ן פסק דהיכי' דחזר וא"ל לראובן ושמעון מגורשת לשיטתו שפוסק בכל מקום באת"ל אבל לראובן או אף לשמעון דסלקא בתיקו הויא ספק מגורשת והא דבעי ר"א אף לשמעון מי' האי אראובן קאי אעלמא קאי אפי את"ל דל''ש דוק' בעי דאף אי קאי אראובן או אעלמ' ודוק' אף לש' קמבעי' משם דהי' בתר' איכ' למימר דהאי אף אראובן קאי אבל היכ' דאמר אף לראובן פשיט' ליה ודאי דאעלמ' קאי ואינה מגורשת אי אמרינן דוקא ראובן:

(דף פ"ג ע"א) ומת בלא בנים לא נמנ' זה עקר דבר מן התורה הא' למדת שאין זה כריתות פי' הא לאו משו' כריתות קאמרינן