ריטב”א על גיטין סח

אם כתבוהו וחזר ונתרפא ונתנוה לה אח"כ פסול שהרי לא נכתב בצוואת הבעל בההי' שעתא לא הוה ביה דעת ואין בדבריו כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו אחרוני' כלום ופליגי בה ר"י ור"ל בגמ' דר"ל אמר דכותבים ונותני' לאלתר ורי"א דאין כותבין ונותנין לאלתר אלא לכשיתרפ' ואין בדבריו כלו' דקתני היינו דא"צ לאמלוכי בי' ד"ע ע"א והא דאקשי' לר"י משחט בו ב' או רוב ב' ורמז ואמר כתבו גט לאשתי ומראה מגויד או צלוב לאו למימר' דשחט בו רוב ב' או ב' הוי כמי שאחזו קורדיקוס דא"כ תיקשי ליה רישא דמתני' דקתני מי שאחזו קורדיקיס ואמר כתבו גט לאשתו לא אמר כלום והכ' קתני דהרי אלו יכתבו ויתנו אלא הכא ודאי כ"ע ס' ואפי' מאן דמקשי מניה דלא דמי למי שאחזו קורדיקוס דהתם אית ליה דעתה שבישתה ושחט בו ב' או רוב ב' אית ביה דעת' צילותא. אלא דמאן דמקשה מניה סבר דא"א שלא תטרף דעתו עליו שעה א' לפני מיתתו ואפ"ה אמר דיכתבו ויתנו אלמ' דכל היכא דמעקר' אות ליה דעתא צילות' ולבסוף דעתה שבישתא דכותבים ונותנים והיינו דר"ל לר"י ודר"י לר"ל דגרסי' התם ר"י אמר עודהו קורדיקוס עליו כותבין נותני גט לאשתו ר"ל לכשיתרפ' א"ר זמרא מתני' פליג ר"ל ולית ליה קיום הרי שהי' צלוב או מגויד ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתו כותבין ונותנין בחזק' שהנשמה תלויה בו ואפש' שלא נטרפ' דעתו שעה א' הכא פליג' על ר"ל ול"ל קיום ע"כ והשתא בדין הוא דהוה יכיל למימר ולטעמיך דמשמע לך דא"א שלא נטרפה דעתו שעה א' תקשי לך משוט דאמר דאפי' לר"ל דוקא לכשיתרפ' משום דלא סמיא בידך והאי נמי לא סמי' בידין אלא דאורח' בכמה דוכתי דיכול לומר ולטעמיך ולא אמר ופרקי' דהכא דעת' צילות' הוא לעולם כל זמן שהנשמה תלויה אלא כחישות' הוא דאתחיל' היא והלכך כותבי' ונותני' בחזקת בן דעת ולא צריך בדיקה ואע"ג דבעי בדיקה כשנשתתק ג' פעמים כדאית' במתני' כשנשתתק מתוך בוריו דכיון דנשתתק מתוך בוריו איכא למיחש נמי אבלבול הדעת אבל כששנשתתק מתוך חוליו אמרינן בירוש' דא"צ בדיקה אלא פעם אחת דגרסי' בירוש' תני בד"א כשנשתתק מתוך דבריו אבל נשתתק מתיך חליו דיו פעם א' ואפשר דשחט בו ב' או רוב ב' נמי צריך בדיקה פעם א' ומי' דנפל מן הגג דתני' בתוספתא דכותבין ונותנין גט כל זמן שיש בו נשמה כתב הרמב"ן דנראין הדברים כשנשתתק מתוך בוריו וצריך בדיקה ג' פעמים דבנפיל' יש לחוש שמא נטרפה דעתו עליו:

אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לאו אשנויא דשנינן השתא חי הוא וסופו למות קא מקשה דכ"ש דתיקשי למאי דס"ל למקשה מעקר' דמהשתא הוא מת אלא קושיא הוא אעיקר מלתי' דשמואל דהיא עיקר שם ומ"ה עלה נמי הכא הכי ופרקי' הא אתמר א"ר אושעי' חיישי' שמא הרוח בלבלתו א"נ הוקרב מתתו ואע"ג דמת הוא וסופו למו' כיון דאיכא דבר אחר שסייע במיתה או שהוא קרבה ואתיא כההי' דאמרינן התם ס"פ כיצד הרגל הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות בין בבת א' בין בזה אחר זה כלם פטורי' אע"פ שיש בכל הכא' והכאה כדי להמית ואק"ל ההיא דאמר בכתובות ונקה המכה וכי תעלה ע"ד שזה הולך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשי' אותו אי מאית קטלי' ליה ואי לא פטרי' ליה ואמר התם דה"ה לגלות דעבדי' הכי וי"ל דהתם דוקא במכה שאין הרוח מזיק לה וכגון שלא פרכס דאי פרכס חיישי' שמא הוא קירב את מיתתו והא דאמר איכא בנייהו דשחטיה בבית' דשישא ופרכס כלומר דמשום רוח ליכא משום קרב את מיתתו איכא כיון דפרכס א"נ שחטיה בברא ולא פרכס דמשום רוח איכא משום קירב ליכא כיון שלא פרכס הא דאמר בודקין אותו ג' פעמים ובהן ג' פעמים ובלבד בסירוגין והכי איתא בירושלמי א"ל נכתוב גט לאשתך ה לבתך לא לאשתך הן לאמך לא לאשתך הן לחמותך לא ובגמ' דילן בודקין אותו בתרי הו וחד לא או בתרי לאו וחד הן אבל נראה ג' פעמום כמו שמפו' בירושלמי שכתבנו דע"א ע"א אמר רב כהנא א"ר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו פי' בחרש שאינו מדבר ואינו שומע דאי לאו הכי פשי' דפקה לכל דבריו הוא ודוק' כשהיה פקח מעקרו ולבסוף נתחרש אבל בחרש מעקרו הרי היא כשוטה לכל דבריו ואין כותבי ונותנין כדמוכח לקמן בשמעתי' וביבמתו שנפלה לו מאחיו פקח אבל באשתו כותבין דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכדאית' בהדי' לקמן ומקשינן מאי קמ"ל תנינ' נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין להם בראש בודקין אותו כו' ואע"ג דמתני' בהרכנה נר' ודאי דעדיפ' כתיבה מהרכנה וכיון דבהרכנה כותבין כ"ש בכתיבה ופרקי' דשאני אלם דכפקח לכל דבריו הוא ומש"ה סגי ליה בהרכנה אבל חרש שאינו מדבר ואינו שומע אי לאו רב כהנ'ה"א דאפילו מתוך הכתב דאין נותנין א"ר זירא אי ק"ל הא ק"ל דתני' אם לא יגיד פרט לאלם מלישנ' דאי ק"ל הא ק משמע דלרב כהנ' דהוה מקשה מעיקר השתא אבל למתני' דמכשיר בהרכנ' הראש לא ק"ל דפשיט' דהרכנה בעדות לאו כלום הוא ואע"פ שישנן באו היינו הגדה אבל לרב כהנ' מקשה דקא חשוב חרש שאינו שומע ואינו מדבר במדבר מתוך הכתב כחרש שאינו שומע אינו ומדבר אלמ' דהגדה מעליתא היא כך פי' התוס' אביי עדות קאמר שאני עדות דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם משמע טעמ' משום דבפיהם הא לאו הכי אע"ג דכתיב יגיד הגדה מעליית' מקרי והקשה הר"ר אלחנן דהא אמרי' בס' מצות חליצה אלם ואלמה פסולין לחלוץ לפי שאינן כו' ותרצו בתוס' דשאני אמירה מהגדה ויפה כיוונו כדכתיב ובעל כנפים יגיד דבר קתני מיהת עדויות מ"ל עדויות דעלמא והשת' בריתות קמקשה אהדדי ולא מקשי לרב כהנא וכן בפי' בתוס' והא דאמר דבודקין אותו פי' בהרכנת הראש דמתני' ואח"כ מקבלין עדותו בכתב בהרכנה דעדות לאו כלום הוא וכדכתיב ופרקי' בעדות אשה הקלו בה רבנן ולפי מ"ש בתוס' מצאו כתוב בשטר איש פ' מת לא תנשא אשתו משבשת' היא א"נ י"ל דהתם כשלא בא להגיד אלא שמצאו כן כתוב אבל הכא כשבא להעיד אעפ"י שמעיד בשטר דעדות חשיבא טפי רבינו נר"ו:

ע"ב אמר אף אנן נמי תנינא נשטית לא יוציא נתחרש הוא או נשט' לא יוציא עולמית מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב הקשו התוס' דהא אביו מייתי לה ביבמות פ' חרש אחר דר"י ולסיוע לר"י והק' התם אף אנן נמי תנינא דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי' דידיה לא יוציא עולמית ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן ותרצו דאביי תרווייהו דייק לה מיניה מדקתני גבי דידיה לא יוציא עולמית דיוקי' אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב וכיון דקתני גבי דידיה לא קתני דייק דמדאורייתא היא מתגרשת וכר"י והכא מייתי אביי סייעת' מסיפא והתם מרישא ואתא ר"פ למימר דכלה ודרוש. דה ע"ב ע"א תניא כוותיה דרב אשי כלומר דלא מודה ר"י באומר אמרו מדקתני עד שישמע קולו שיאמר לסופר כתו' ולעדים חתמו ושמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו ומי' לאו דוקא דהא כתיבנא לעיל באידך פרקא דמודה ר"י באומר אמרו מדעתי דכתבי תרי הוא כאלו שמעו הדבר אינהו והא כתיבנא לעיל נמי דמהא דרב אשי ליכא ראיה למפסק כר"י אפילו באמרו דרב אשי הכא לאוקמי מתני' אליבא דחד תנא אתא ולא לאפסוקי הלכתא כר"י ואע"ג דסתם מתני' דהכא כר"י ולעיל פ' התקבל פליגי וקי"ל דמחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ובחדא מסכתא יש סדר וסדרן של פרקים הם השולח א' וכל הגט והמביא א' בדיני הולכה והבאה והשולח נמי מיירי בדיני הולכה ואח"כ הניזיקין דהא בהשולח מיירי מפני תקון העולם ובהניזיקין נמי איכא ת"ה ואח"כ חזר לעניינו לשלוח הגט ותנא התקבל ומי שאחזו אחריו וכך הם סדורים בספרי הגאונים וכיון שכן ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם ואע"ג דבעלמא קי"ל כסתם הכא אין אנו למדין מההוא כללא דהא דסתמא הכי איהו פסק דלא כי האי סתמא ומודה באומר אמרו ושמואל נמי הכי ס"ל וכמה אמוראי נמי לעיל דאמרי כשר ול"ת וכיון שכו הכי קי"ל וכדכתיבנא לעיל פ' התקבל והא דאמרינן עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא בתרא דלא סגי במדבר מתוך הכתב אבל לא לאפוקי הרכנה דמתני' באלם וכ"ש כתיבא דעדיפא טפי וכדכתיב' לעיל וכיון שכן לא קי"ל כרב כהנ' וכתבו התוס' דלא ממעטי אלא חרש משום דחר' מסתמ' אע"פי שמדבר מתוך הכתב לאו בר דעת הוא אבל פקח גמור אי כתב בכתב ידו כותבי' ונותני' גט לאשתו וכיון שכן מי ששלח ממ"ה בכתב ידיו שיכתבו גט לאשתו כותבין ונותנין ובלבד שיהא מקויום כראוי דליכא למיחש לזיוף דקולו לאו דוקא דהא בהרכנת הראש סגי כך דעת התוס' מתני' זה גיטך אם מתי זה גיטך אם מתי מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום טעמא דכולהו משום דאין גט לאחר מותה דמתני' דלא כר"י ואמר זמנו של שטר מוכיח עליו דאלו לר"י דאמר זמנו של כו' זה גיטך אם מתי הוי כמהיום אם מתי או מעכשיו דהוי גט גמור וזה גיטך לאחר מיתה הוו כמהיום ולאחר מיתה דחולצת משום דמספקא ליה אי חזרה הוי או תנאה הוי והכי איתי בהדיא בגמרא וכיון שכן שמעינן ליכא חילוק בין מהיום ולאחר מיתה למהיום אם מתי דבתרוייהו מספקלן לאחר מית' אי הוה תנאה או חזרה וחולצות אלא מספקי' ליה אי הלכה כר"י בע''פ אי לא פי' דפשיטא ליה ודאי כר"י בכל אמר ואפי' בע"פ ומוכח כרבנן נמי היכא דאיכא מעכשיו ממש ואפי' בע"פ אמרו דלא פליגי אלא אי זמנו של שטר מוכיח עליו או לא ואפשר דרבותיהו מרבנן ילפי דר"י בכל אמר דאינהו קים להו בדאיכא בפי' מעכשיו אפי' בע"פ אמר וכוון שכן ר"י דסבר דזמנו כו' אפי' בע"פ אמר ומיהו לר"ה מספקא לי אי הלכה כוותיה בע"פ או לא ואפשר וכיון דאיפסיקא הלכתה כר"י בהדיא בכל אמר שמעי' דהלכתה כותיה אפי' בע"פ:

ע"ב מהו דתימא ר"י בהא כב"ה ס"ל דקסבר דלאחר מיתה תנא' הוו וה"ל כהרי וה גיטך מהיום אם מתי דה"ל גיטא מעליא קמ"ל דלא ס"ל לר' כר"י ור"י כר' ר' לא ס"ל כר"י כזה גט כלומ' כזה כיון דקאמר מהיום אע"ג דקאמר לאחר מיתה הוי גט לאפוקי דר"י דסבר דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא ר"ו כר' דס"ל כזה גט כלומר כזה כיון דלא אמר לאחר מותה הוי גט אע"ג דשנה קצת במאי דקאמר ומשום דלא אשכחן מאי דלמעוט אלא הוא הוא דאמר דהא דר' אבא למעוטי אתא ואק"ל ודילמא רישא אתא דקתני אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש אינו גט איכ' למימר דלמעוטו הא לא איצטריך דכיון דלא אשכחן לר"י דפליג אלא בסופא פשיטא דלא פליג ברישא ואע"ג דלא לימא האי לישנא דאי איתא דפליג נמי ברישא ה"ל לתנא לעריבונהו ולמתנניהו א"נ דאי איתא ליפלוג ברישא ואנא ידענא דכ"ש דפליג אסיפא אלא ע"כ לא אתא למעוטי אלא הא דר' אמר ר"ה גיטו כמתנתו הא כתיבנא לעיל מה שפרש"י ואינו מחוור וכדכתיב לעיל והנכון דהקשה דגיטו של כל אדם כמתנתו ומתנתו כגיטו ובכל שמתנתו אם עמד חוזר כגון ש"מ אף גיטו אם עמד חוזר ואע"ג דלא פי' ולא תימא גט גמור הוא מעכשיו דאינו כן אלא ע"כ (מחמת) מיתה נתנו לו וכיון דעמד חוזר הוא בגיטו ומה גיטו אע"ג דלא פי' כגון הני דלעיל ואשמועינן ר"ה דהני מקנו באמירה בעלמא משום דבמצוה מחמ' מיתה