ריטב”א על גיטין סו

נפול וה"נ כיון דאמר דנהר פניא ה"ל כאלו פי' את היין שלו כנ"ל אבל אם אמר חמרא סתם בכי הא ודאי נותן לו כווני ואין מראה לו גרוע כדאמרינן בתוספתא גבי חטים דאם היו הולכים מח' מט' מי' נותן מט' ואם נאבד היין לא נאבד לו דכל הרעות אין מראה לו אבודים מראה לו ולאפוקי ממ"ד דעשאן שותפין והפסידו לפי חשבון א"נ י"ל דבדבר מעורב ביין כיון שלא אמר חבית בחביותי אלא חמרא דנהר פניא אעפ"י שהוא כחמרא וכדפרישית י"ל דאין מראה לו גרוע דלא אמר כן אלא בדבר מסויים כגון בית או שור אבל ביין או בכל דבר שאינו מסויים י"ל דעשאן שותפין והפסידו לפי חשבון והא נמי דוקא כשא"ל חמרא דהנהר פניא או חמרא כחמראי דדעת א' הוא וכדפי' אבל בחמרא סתם לא הפסיד כלום ויש לו לתת יין בינונית וכדאמרינן בחטי' אבל אם אמר דמי חמרא בכי הא ודאי אמרינן דמה שיוצא ראשונה מן היין נותן לו ואם נאבדו נאבדו לו אבל אם אמר מדמי חמרא משמע דאין לו כלום אלא עד שמ אבד כל היין וכיון שכן עשאו שותף בדמים והפסיד לפי חשבון אבל אם אמר מחמרא כל היין לאחריותו וכבר הארכתי בזה בפ"ק גבי למנה קבור לא חיישינן:

תוספתא א האומר ר' זוז יש לי ביד פ' וג' מאות ביד פ' ומ' ביד פ' יצא עליהם כתוב וב"ח גובה אעפ"י שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר יטול ר' מפ' ופי' מכח לה דהרי יש לו ביד פ' והרי ביד פ' נתכנסו כולם גובה ואם לאו אינו גובה אלא לפי חשבון דכיון שמנאם תחלה הרי הוא כאלו פי' שיטלם משלשתם וכיון שנפסד א' מהחובו' הפסיד חלקו המגיעו באותו חוב ונר' דאם נאבד בא מהחובות מקצתו שלא הפסיד זה כלום וגובה ממנו מה שמגיעו בכל חוב וחוב לאחריות חלקו שיש לו בכל חוב וחוב וכן דעת רבי' נר"ו מתני' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קונו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כתב הרמב"ן דנראין דברים שאם היו עומדין י' בני אדם על שפת הבור ואמר כל השומע קולו יכתוב דלא ה"ל ככלכם ואין כותבין אלא שנים שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל ב' שירצו לכתוב ונכון הוא והא דאמר דכל השומע קולו יכתוב דוקא כל השומע אבל אם אמ' כל הרוצה לכתוב גט לאשתו יכתוב לא דהא במודר הנאה בכה"ג מותר וכדא' בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ומוקמי' לה כגון דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וטעמא משום דכל הרוצה אינו כשליח גמור שהרי תולה הדבר בדעתו אבל כל השומע קולו יכתוב הוא שליח גמור וא"ת היכי הויא תרומתו תרומה דהא בעי' שליח איכא למימר דבתרומה בגלוי הדעת לחוד סגי והכי משמע בפרק אלו מציאות. גמרא וליחוש שמא שד הוא אמר ר"י אמר שמואל כשראו לו דמות אדם דחזו ליה בבואה כו' כ' התוס' דדוק' דמושלך בבור הוא דחיישי' לשד ובעי' דליחזי בבואה דבבואה א"נ בעומד בראש ההר כדאיתא ביבמות מפני שהשדים מצויים במקומות אלו אבל בעיר לא חיישינן להכי שאם אתה אומר כן אין כותבין גט לאשה אא"כ בודקין אותו אם יש לו בבואה דבבואה וזה אינו אלא כל שרואין לו דמות אדם בעוד כותבין גט לאשתו והכי הוא מפו' בירושלמי במקום זה דגרסינן התם אר"ח למדני יונתן בני והם שראו בוכיא של אדם ר"א בשם ר"ח הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוכיא של אדם ותו תנינן מי שהיה מושלך בבור ומי' ד' יונתן אומר (והוא שראו לו בוכיא של אדם א"ר בון המתקון מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות וליחוש דילמא צרה הוא תניא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פי שאין מכירין ודעת רבוותא דדוקא לצרה הוא דלא חיישי' אבל לשד ודאי חיישי' וצריך לראיה בבואה דבבואה ואי לא לא כתבינן דלשד חיישינן מפני שהוא מצוי בבורות וכדמוכח בירוש' דכתיב' וכ"כ הרי"ף פ' בתר' דיבמו' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אי הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה בבריא אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרות אחזתו חזקה ואינו גט והלכת בהא כדרשב"ג דלא פליגי רבנן עליה ואע"ג דפליגי רבנן בהא בכותב כל נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח דרשב"ג אומר הוכיח סופו על תחלתו כדאיתא בחולין בפרק השוחט שאני התם דאיכא אומדנא דמוכח טפי דאמר כתובו והא דאמר דאם מעצמו נפל הרי זה גט נר' מהירושלמי דכל שנפל לאלתר מסת מא אותו דמעצמו נפל אבל כל היכא דנפל לאחר זמן לא והא דאמרינן מי משוי איניש שליח במקום אבא ופסקינן דמשוי איניש שליח במקום אבא לפום מאי דאמרינן לקמן דהתם סופו פסול לא אמרינן השתא אלא בדינא דאי משום איניש שליח ברא במקום אבא אומר לא ומשכחת לה כגון שאמר מתחלה לסופר לכתוב מתני' אמר לב' תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו פי' הם מעצמם דתנו גבי ב' ככתבו ותנו דג' ורישא ד"ה הוא דבהא ליכא מאן דפליג דלא פליגי אלא בג' שא"ל תנו או יאמרו לאחרים או אם יש להם דוקא לעשות ורישא דהא מתני' לב' תנו מייתי לה לעיל בפי' ואביי ורבא פליגי התם בפי' דאביי הוא דאמ' טעמ' דכותבין הם עצמן ואינן רשאין לומר לאחרים לכתוב הוא משום בזיון דבעל כדי שלא ידעו בגירושין וכדפרי' לעיל וכוון שכן לאביי ודאי כולה מתני' משום בזיון דבעל ואפי' אליבא דר"י ותדע לך חדא דהאי רישא ד"ה היא ואפי' ר"י וכדפרי' ואביי פי' דטעמ' משום בזיון כו' משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח אלא ודאי טעמ' דתרוויהו משום בזיון דבעל וכיון שכן גבי תנו דג' דפליגי טעמ' נמי מ"ה דר"י סבר' דאכתי איכא משום בזיון דבעל והלכך יכתבו הם דוקא ור"מ ס' דעשאן ב"ד ותו ליכא משום בזיון ועוד ראיה דטעמ' דר"י לאביי משום בזיון דבעל הוא דהא אמר' לעיל גבי אביי ורבא מאי בינייהו א"ב שליח מתנה למ"ד משום בזיון דבעל מתנה אינה כגט כלומר דבמתנה ליכא בזיון ואמר דבפלוגת' רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר הרי הוא כגט ואי ס''ל דטעמ' דר"י אפילו לאביי משום מילי לא ממסרי לשליח הוא א"כ היכי קאמר דמתנ' אינה בגט דהא ודאי קי"ל כר"י ובהא ליכא מאן דפליג וא"כ לר"י מתנה הרי היא כגט ורב ואביי התם דינא קאמרי דמתני' אינה כגט ואליבא דהלכת' ואי טעמא דר"י משום דמילי לא ממסרן ודאי הוי כגט אלא ודאי בין רב בין אביי ס' דטעמ' משום בזיון דבעל והיינו דאמרי המתנה אינה כגט משום דבמתנה ליכא בזיונ' ובשנים שא"ל תכו או בג' שא"ל כתבו ותנו לא פליגי משום שאלו אינם אלא עדים ואם יאמרו לאחרים שיכתבו איכא בזיונה אבל בג' שא"ל תנו פליגי דר"א ס' דכיון דלא א"ל כתבו אלא תנו עשאו שליח וניחא ליה במאי דעבדי אינהו וכיון שכן ליכא בזיונה דה"ל כאלו א"ל בהדי' לאחרים שיעשו אם תרצו ור"י סבר דאכתי קפיד ואיכא משום בזיון ולפי זה מודה ר"י ודאי באומר אמרו דהא תו ליכ' מקום בזיון ואליב' דאביי מתני' דתנן התם סופר ועד כשר ד"ה היא וליכ' חורב' דאית לו ההוא סברה דאמרינן בגמר' דכשר ולא תעשה הוא דאפי' בחתם חתומו וכיון דכשר ולא תעשה היא לא שכיח וליכא למיחש לחורבה כך מתפרשת לדע' אביי אבל רבא סבר דטעמ' משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן מילי בב"ד אלימי וממסרן ור"י פליג ואמר דאפי' מילי לא ממסרן ולדעת רבא ודאי מודה ר"מ באומר אמרו דהא טפי עדיף אמרו מתנו לג' וכיון דבתנו לג' ס"ל דממסרן כ"ש באומר אמרו (אלמ' דהא טפי עדיף אמרי מתנו לג' כיון דר"מ מודה כתבו בג' כ"ש באומר אמרו (וזה ברור לר"י דפליג בתנו לג' אפשר באומר אמרו דעדיף טפי א"נ אפשר דלא מודה דכיון דפליג במילי דב"ד באומר אמרו ובגמר' יתבאר גמר' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשני כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר וכתבו וחתמו הן מהו ואק"ל למאי נקט כתבו דהא תנו גבי ב' ככתבו דמי יש לומר דזו איזה קושי' דמשום דתנו בב' הוא ככתבו מפרש לה בהדיא וא"נ, לרבותא נקטיה דאפו' באומר (בעיא) כתבו מספק א"ל אי כשר אי לא משום דדילמא כתב ידו קאמר שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי היא כלומר מאי מספקא ליה לשמואל או לימא מילי אי ממסרן לשליח או לא מימסרן כר"י האמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי ממסרן לשליח והלכך פשיטא דגט זה פסול ומאי מספקא ליה דקאמר והדבר צריך תלמוד וק"ל ואמאי מקשי ליה מדר"י דהא בב' ד"ה דלא ממסרן וליכא מאן דפליג וכדפרישי' במתני' וה"ל לאקשויי והא תכן אמר לב' תנו גט לאשתי הרי אלו וכתבו ויתנו ופי' הרמב"ן דהוינו דלא מקשה ליה ממתניתן דהיא בפי' משום דדילמא השתא ס"ל דכתבו כתב ידן הוא אבל כתב הגט נעשה כאומר אמרו או כאמר לג' תנו דמודה כר"מ באומר לאחרים דיכתבו ויתנו מ"ה לא יכול לאקשויי ליה ממתניתין אלא מדר"י דאמר מילי לא ממסרן ופסק שמואל דהלכתה כוותיה וסבר האי מקשה דלר"י דאמר דמילי דב"ד לא ממסרן ה"ה נמי דאומר אמרו דלא מימסרן וכיון שכן אפי' תימא דכתב בגט נעשה כאומר אמרו:

לא מודה ר"י באומר אמרו אלא כתובו כתב ידן או כתוב הגט פי' ודאי לא מספקא ליה לשמואל מילי לא ממסרן או ממסרן ופשיטא ליה דלא ממסרן כר"י אלא דהא מספקא כתיבו כתב ידן או כתב הגט דאי כתב הגט פשיטא דפסול דמילי לא ממסרן אבל אי כתב ידן הוא כשר משום דכתיבת הגט נעשה כאומר אמרו ואע"ג דסבר ר"י דמילי לא ממסרן מודה באומר אמרו אבל מעיקרא נמי הכי ס"ל דמספקא ליה אי כתב ודן או כתב הגט והיינו דלא אקשי' ליה ממתניתין וכדפירש ומי' השתא לא מסוים לכולה מילתא דטעמ' דשמואל משום דאי כ"י הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו משום דמקש' דבריו במה דמספק' ליה אי כ"י או כתב הגט דפשיט' דכתב הגט ולבתר דאתרצ' מהאי קושי' הדר למילתיה וגמר מאי דבעי לומר מעיקר' דטעמ' דשמואל משום דס"ל דמודה ר"י באומר אמרו ומי מעיקר' נמי ה"ק דבלא"ה לא הוה אמר מידי ולבסוף מפ' לה וכדפרי' רבינו נר"ו ומקשי ותפשוט לה ממתני' כלומר היכי איכא לספוקי הכא דכיון דבמתני' דינא אתא לאשמועינן אם איתא דכתבו היינו כ"י הל"ל הרי אלו יחתמו ויתנו ומדקתני אילו יכתבו ויתנו משמע דמכתיבת הגט קאמר ומתרצי' דהיא גופה קמיבעיא ליה דאפשר דחתימה נקיט לה הוא בלשון כתובו ויכתב דקאמר דקאמר הכי קאמר ואק"ל ואמאי לא שני ליה דיכתבו דמתניתין ודאי כתיבת הגט הוא כדקא הוה ס"ד ואפ"ה ליכא למיפשט דכתיבו דרישא כתב הגט הוא דדילמא כי קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו מ"מ כשר ולא תעשה הוא מש"ה קתני מתניתן דהם בעצמם יכתבו לכתחילה וי"ל דהא ל"ק חדא דה"ל כמ"ד אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתימו ובהא איכא דמכשיר לקמן ואפילו לכתחילה דאמר כשר ותעשה א"נ י"ל דמתני' ודאי דינא קתני ולאו דלכתחלה קאמר אלא לאשמועינן דגט זה כשר אם נעשה כענין זה ותדע מדאמרינן גבי ג' דאם א"ל תנו דיאמרו לאחרים מפני שעשאן ב"ד וכיון שעשאן ב"ד הרי הוא כאמר אמרו ואלו לג' שא"ל אמרו לסופר וכתוב ולפ' ופ' שיחתומו ודאי כשר לא תעשה הוא משום שמ' תשכור עדים וכדאמר לקמן בב' וכיון שכן היכי קאמר דלכתחלה יאמרו לאחרים ויחתמו ויתנו אלא ודאי ש"מ דמתני' לאו לכתחילה קאמר אלא דינא קתני וכדפרי' עוד נ"ל לומר דהא ל"ק כלל דלא יכול לשנויי ליה הכי דהאיך אפשר לומר דכתבו דרישא כתב ידו וכתבו דסיפ' כתב הגט ושיוציאם תנא דתרווייהו בלשון כתובה אלא ע"כ יכתבו דריש' דסיפ' ואי סיפ' בכת' הגט ריש' בהכי ומש"ה שני לי' גופי קמבעי' לי דאי ס"ל דכתבו כ"י הוא הא כת' הגק כשר כלומר משום דנעשה כאומר אמרו והא אמר שמואל הלכה כר"ג דאמר מילי