ריטב”א על גיטין סג

לקמיה דר"א לא שלחו ליה אלא ענין דחזרת שליחות לחודיה או לא חזרה ומשכחת לה אפי' להרב כגון דקדמה היא ושוייה שליח ובעל לא קפיד דליכא משום בזיון דבעל דהא לא קפיד ומשום חצרה הבאה לאחר מכאן נמי ליכא דהא קדמה היא ושוייה שליח אפי' תימא דגופא דעובד' שלחו ליה דילמא כדרך אם איתא הוא דשלחוה ניהלה וכדמספ' ליה לר"נ ואיהו אהדר דחיישינן ללא חזרה שליחו אע''ג דר"נ לא חיי' ומעובד' דר' נמי ליכא ראיה דאפשר דכולה מלתא מספקא ליה אי הלכה כר"ח חזרה שליחות אצל הבעל אע"ג דרב תלמוד הוא לגבי ר"ח וקי"ל כר"ח ופשטא דשמעתיה נמי כוותיה אלא הכא כיון דחזי' לר"נ דמספקא ליה אנן לא נגרעו וכדאמר לעיל באידך פרקא דאמר רב הונא דכיון דלא אתמר הלכת' לא כרב ולא כשמואל כל דאלים גבר ואע"ג דקי"ל כשמואל בדיני ומשום האי טעם נמי לא פסקו רבוות' כשמואל וחשו לר"ה בר תחליפא נמי ראוי לחוש לר"נ דאסתפק' ליה וכיון שכן נקטי' לחומר' והאשה אינו עוש' שליח לקבל גיטא ואם עשאתו לקבל גיט' חיישי וחולצ ולא מתייבמ' ולענין חזרת שליחות אצל הבעל מספקא לן וחולצת ואק"ל היכי ש מספק' להו הכא לכל הני אמוראי ולעיל בפ' המביא תניין מקשי להכא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל שלא כדרך דניחה כו ואע"ג דהתם לחדא אוקימתא בהאי פלוגת' דר"ח ורב אמרי' הניחא למ"ד אלא למ"ד מא"ל ואיכא מ"ד דיש חילוק בין ההיא דהתם להא דהכ' דבההיא דהתם ליכא מאן דפליג שהרי אינו ראוי לחזור אצל הבעל שהרי כלתה שליחות ההולכה לגמרי קודם שתיחול שליחות הקבלה אבל הכא אינו כן דעד שיגיע גט לידה אינו כלה שליחות ההולכה ובכי הא אפשר דבחזרה שלחות הוי ובהא הוא דפליגי ולפי זה קי"ל בההוא דהתם דלא חזרה ולא הוי גיטא כלל ובהא דהכ' מספקא להו וכדכתיב' ומי' לפי' זה ליכא ראיה למפסק כר"ח כיון דר"נ מספקא למלתיה דר"ח וכדכתיב וטע' דלא חזרה שליחות היינו משום דחזר' הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע וכדפרי' ובגט הוא דבעי' דלא חזרה משום דבעי' ונתן בידה אבל במתנה לא א איכפת לן וזה מבואר רבינו נר"ו:

אלא אמר רבא כותבין ונותנין ואפילו ק' פעמים וה"ה נמי בכל שטר שאינו זוכה בו עד שמגיע לידו כגון שטר הקנאה שאם נאבד אחר שנכתב ונחתם כותבין ונותנין לו אפילו ק' פעמים אבל בשטרי ראיה או בשטרות שאינם מחוסרים נתינה כגון שטר שיש בו תנין דמשעת קנין שעביד נפשיה כיון שחתמו עשו, עדים שליחתום ושוב אין כותבין ונותנים דלא אמרי' אלא כעין גט דאינו כלום עד שתגיע לידה ומיהו היכא דטעו העדים בכתיבת השטר או שחזרו ממנו דבר בכי הא ודאי כותבים ונותנים דלא עשו שליחותן ואצ"ל אם יש פסול בשטר משום דלא א"ל כתבו חספא רבינו נר"י בעא מניה רבא מר"נ אמר כתבו ותנו לו לשליח מהו פי' וכתבוהו ונתנוהו לשליח ואבד קודם שהגיע גט ליד' מהו מי אמרינ' דעשו שליחתן וסלוקי סלוקינהו או דילמא לטירחיהו חייש ומש"ה לא א"ל דיכתבו ויתנו לה אבל ודאי דעתו שאם רצו שיתנהו לה וכיון שכן ככתבו ותנו לה דמי א"ל רבינא לרב אשי יוליך לה מהו י"ל דה"ק את"ל כשא"ל כתבו ותנו לשליח סתם דלטרחייהו חייש ולא חלוקונהו יוליך לה מהו מי אמרינן דקפידה הוי שיולכינו לה השליח וסלוקינהו סלקינהו א"נ אפשר לפ' ונכון הוא דה"ק יוליך לה מהו א"ת דכי אמר כתבו ותנו לשליח דסלוקים לוקיניהו דהא לא א"ל אלא דליכתבו ושיתנהו לשליח ולא גלה דעתו בדבר אחר אבל השת' דאמר יוליך לה הא גלי בדעתי' דבעי שתגי' גט ליד' וכיון שכן לא סלקניהו כל היכא שלא הגיע גט ליד' אפשיט הלכך חוזרין וכותבין מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטו צריכ' ב' כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה פי' שיעידו שהאשה עשאתו שלי' קבלה בפניהם וב' שיעידו שבפניהם נתנו הבעל לגרושין והא לאו חצי דבר הוא אעפ"י שאון האשה מתגרשת אלא בשתי עדיות אלו בכל עדו' ועדות עדות שלם הוא שעדות השליחות דבר שלם הוא שהרי עשאתו דשליחות' כגופא ולכשיתן לו תתגרש והא דאמרי' אפי' הן הן הראשונים הן הן האחרונים תימא מאי אפי' אליבא הא עדיף טפי דבב' כיתי עדים איכא לספוקי בחצי דבר וכדפרי' ובכת א' הויא דבר שלם ותי' הרמב"ן דאה"נ דעדיף טפי בכת אחד מב' כתי עדים ולשון אפילו אינו אלא משום מעוט העדים במ' אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושים מי נאמן ר"ה אמר בעל נאמן כו' פי' פלוגתייהו בגט מקויים דאי אינו מקויים לכ"ע אינו נאמן דליתיה לטע' דמתני' וכ"נ כשהגט יוצא מתחת ידי שליש דאי אינו יוצא מתחת ידו אינו נאמן שאין השליש נאמן אלא כשהשלישו' יוצא מתחת ידו וכדאמר לקמן מאי קנפיק גטה מתותי ידיה דלהמני' וה"נ תניא בהדיא במתנית' דהשליש נאמן משניהם אמתי בזמן שהשלישו' יוצא מתחת ידו אבל אין השלישו יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם ודוק' בדאיכ' עדים שהאשה עשאתו שליח קבלה הא לאו הכי לכ"ע בעל מהימן דבעל לא הימני' אבל לרב חסדא אלא עליו ואלמא שיש לו לעשות אבל לומר שהוא ק שק' בהא ודאי אינו נאמן ותדע לך מדמקשי' לקמ' לר"ח ממתני' ואמרינן תינח אמרה קבל לי אלמ' לכ"ע עדות שהוא שק' והוא ראיה גמור כדברי רש''י ובהא פליגי דבעל אומר לפקדון מסרתיו ניהלך ולאו דוק' לפקדון אלא אפי' לשליח הולכה ועכשיו רוצה לבטל השליחו' ואומר רבינו נר"ו אי לאו טעמא דהוה יכול למימר דלהולכ' מסריה ניהליה לא הוי נאמן מפקדון שהחזקה שכל מה שבא ביד האדם מדין בא לידו ובגט אורח' דמלת' אין מוסרין אותו לאדם אלא להוליך או לקבלה דכל שאפשר לומר דלהולכה מסריה ניהליה אי אומר לקבלה דהוי' טפי כיון שאפשר לקיומי' בהולכה דכדין בא לידו אבל אי לא היה יכול להחזיר בהולכה כמו שאינו יכול להחזיר בקבלה לא היה נאמן לומר לפקדון מסרתיו ניהלך דהא לאו אורח ואורחא דמלת' בגט להולכה או לקבלה וכדפרישית אבל עכשיו שהוא יכול לומר להולכה משרתיו ניהליה והרי היא מתגרשת בקבלת דס"ד ע"א רב הונא אמר בעל נאמן דאי אית' דלגרושי' יהביה ניהליה לדידיה הוא יהיב ליה ליכא לפ' דמודה ר"ה לטעמא דהא הימנוה בגט אלא משו' רעות' זו שלא נתנה השליח לה הגט אינו נאמן דהא מקשי ליה לר"ה משליש נאמן משניהם ופריק שאני ממון דאתיהיב למחילה ואי אית' מאי קושיא דהתם ליכ' ריעות' כלל ואמאי לא שני ליה הכי אלא ש"מ דלית ליה לר"ה טע' דהא הימנאה בגט כלל ואיכא מ"ד דלא קאי אשליש אלא הבעל דאי אות' דלגרושין יהביה ניהליה לדידיה הוי יהיב ליה בעל ול"ל דטעמ' דלא יהיב לה משום כיסופ' וכדאמרי' באידך פרקין דהכ' כיון דאיהי עבדא ש"ק ליכ' כיסופה אבל מ"מ אינו מחוור וכי אין אדם עשוי לגרש בש"ק ואיכא מאן דפ' דטעמ' דר"ה משום דחזקה הוא דמאן דיהיב גיט' לשליח לקבלה יהיב ליה ניהליה ולשם גרושין גמורין ונהי דאיהי מתגרש' מההיא שעת' מ"מ צריכה היא לגיטא לראיה ומשלי' לא יהביה ניהליה לראי' אתרע חזקתיה ומ"ה נאמן הבעל שלשם פקדון יהבי' ניהליה וזה אינו מחוור חדא דחזקה זו אינה וכי אין נותנין נט לשליח להוליכו אדרב' הא שכי' טפי ותו א"כ ה"ל לר"ה לפ' בהדי' כי היכי דמפ' ר"ח טעמ' ועוד ועוד דלפי פי' אלו הא תינח כששניהם בעיר א' ואיתי להאי ריעות' דהא יכול ליתנה לה ולא נתנו לה אבל כשהיה בעיר אחרת מא"ל ול"ל דלא פליגי אלא כשהם בעיר א' וכמו שפרש"י דהו"ל לפ' ומסתמא בכל מקום פליגי לפיכך פי' רבינו נר"ו דלר"ה לעולם בעלה נאמן כל זמן שהגיע ביד שליש דאפשר לומר דלפקדון או להולכה מסרוה ניהליה וזו טענה גדולה ליכא אלא טעמא דהא הימניה לית ליה לר"ה טעמא דהא הימניה בגיטין כלל אלא הכא ה"ק כיון שאין הגט ביד האשה לא חשיב לן לראיה דלגרושין הוא אבל כשהגט יוצא מתחת ידה לעולם נאמנת דכל מה שהוא ביד בעל דבר חזקה דבדין בא לידו דל"ל דלפקדון מסריה ניהליה דהא לא שכיח וגדולה מזה אמרי' כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה וכיון שכן כל שהגט יוצא מתחת ידה נאמנ' ולא מבעי' כשא"ל דלפקדון מסריה ניהלה דאינו נאמן אלא אפילו היא מודה שמיד ש"ק קבלתו אבל אינה יודעת אי לשם גירושין או לשם פיקדון יהביה בעל ניהליה איהי ודאי מגורשת כיון שגט יוצא מתחת ידה דנאמנת היא לומר דשליח א"ל יהביה בעל ניהליה מגורשת מגו שיכולה לו' דמיד הבעל הגיע לידה ונאמנת היא בהאי מגו מכאן ולהבא מיהת ושליש באותה שעה אלא אלו אמר כן נאמן. דהא אפילו לר"ה דהא בההיא שעתא לא פליג בעל עליה וכל היכא דבעל לא פליג עליה שליש מהימן לכ"ע שאם אין אתה אומר כן אין לד אשה שיכולה להתגרש ע"י ש"ק שהרי כשימותו עדי הקבלה יבא בעל לקלקלה ולא שנינו שצריכה ב' כיתי עדים אלא כשנקרע הגט אבל כל שהגט יוצא מתחת ידה ודאי נאמנת ומשום האי מגו דהאי שליש מהימן אפי' לר"ה כל היכא דבעל לא פליג עליה וכדבעינן למימר קמן ור"ה הא מודה דמיגו אפי' בגיטין וכדאיתא בהדיא לקמן וזה הפי' הנכון אבל לשון אי איתא דלגרושין יהביה ניהליה אינו מתיישב היטב לפי' פי' זה ועוד אפשר לפרש בלשון רואין ראשון דטעמא דר"ה משום דאי איתא דלגרושין יהביה ניהלה לדידיה יהיב ליה השליש שהרי היא צריכא אותו לראיה שהא מגורשת ואפי' המגרש בעור אחרת אמרי' הכי שכיון שקבלו בשבילה מסתמא קביל עליה להביאו אליה בכל מקום שהוא או לשלחו לה וכיון שעדיין הוא בידו ודאי נראה דלפקדון מסריה ניהליה והא דמקשי' ליה משליש נאמן משניהם משום דמסתמא קתני ואפילו כשהגיע הזמן שהי"ל לתתו אליו ואפילו הוא בעיר עמו שיכול ליתנו למי שזכה בו ואפשר דמצי לומר ליה דלאו בהכי עסקינן אלא דאודי ליה דבממון בכל ענין ודאי נאמן כיון דאיתיהב למחילה כנ"ל ורב חסדא אמר דשליש נאמן דהא הימניה פי' לר"ח אינו נאמן משום מגו שיכול ליהנו לה עכשיו חדא דא"כ לא הוה פליג ר"ה בהא וכדפרי' דהא מודה במגו ועוד דהכא ליתא למיגו דכיון דנחלק עליו מתחלה והוא אומר שלפקדון מסריה ניהליה ואינו רוצה שתתגרש בו אם יתננו לו השליש אח"כ לא הויא מגו דאין לך לדון בה אלא בשעה שהפליגו בדבר שהגט היה ביד שלי' ולא היה נאמן ועוד שהיא לא תרצה לקבלו כיון שיודעת שהבעל חולק אלא ודאי טעמא דר"ת אפי' היכא דליכא מגו וכדמוכח בסנהדרין פי' ז"ב בעובד' דההי' אתת' דאפקו שטרא מתחת ידה בב"ד דר"נ וטעמא דמהימן הכא משום דבעל האמינו עליו כשמוסר לו הגט בכל מה שאמר ומתחלה ע"ד כן הפקידו אצלו שכל שהוא יעש' והא עשוי ואם ורצה לגרש שתהיה מגורשת דכל אדם שהוא מפקיד דבר ביד חבירו מאמין אותו במה שיאמר עליו וחזקה דכל מה שבא ליד אדם מחבירו ברשותו בא לידו דלנפילה ולגזל לא חיישינן והילכך מאמין אותו מתחלה עליו שהרי יכול להפסידו ולשורפו וכיון שכן מאמין בכל מה שיאמר ובתנאי שיאמר ושיש לפ' בו כך ודוקא לזכות לחברו הוא נאמן אבל לעצמו אינו נאמן ומטעם זה נוהג דין שלישות אפי בקרובי' ואפילו באשה ואומר רבינו נר"ו דה"ה נמי דשליש נאמן אפילו עשאו שליש בעדים ובשטר וכתב להם היאך הושלש השטר בידו ובלבד שלא יכוין לסתור הודאתו אלא שיאמר אחר כך ראו והתרו כך דאכתי הוא נאמן משום דהמניה דהא אי בעי לשרפו יכול לשרפו או לומר נאנס הוא בדי ואע"ג דבההוא טעמא לא נאמן אלא בשבועה כיון שהאמינו עליו להפסיד לו ממונו אם ורצה כב' ענינים אף הוא נאמן בלתי שבועה דשליש נתכוין לגמרי בלא שבועה רבינו נר"ו ואפשר