ריטב”א על גיטין נט

יש בהן זכיה גמורה שדרך ירושה בא לו אבל באשתו ל"ל הכי וכיון שכנס כראוי אינו מוציא ברמיזה והכי איתא בהדיא ביבמות פ' וחרש שנשא פקחת והא דאמר קופץ ונקפץ כלומר נוטל החפץ מידו ונותן לו המעות ברמיז' בגיטי' למ"ד דה"ה לגיטין כשמצוה לכתוב הגט שא"א אלא ברמיזה בשעת נתונה א"צ שיהא רומז שכוונתו לשם גירושין אלא בלא כונה נותנו לה אבל רש"י פי' קופץ ונקפץ בעקימת שפתים וטפי הוא רומז קו ונרמז מקופץ ונקפץ:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטל' ואוקי' דטעמא משום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ואפי' מכר טפי מקחו קיים דהא אמר לקמן דמתנתו מתנה מרובה דהא אינו משום כדי חייו ממש אלא כי היכי דלעבדן ליה מילי וכן דעת הרמב"ן ושלא כדברי ר' האיי גאון ומי' היכא שיש לו אפוטרופוס אפי' למטלטלים אין מקחו קיים ושאין ממכרו ממכר וכדאיתא בפ' מציאת האשה ואפילו כשאין לו אפוטרופו' דמקחו קיים וממכרן מכר דוקא כשהוא מקנה במשיכה או בהגבהה אבל באגב לא דהא לאו בר אקנויי קרקע הוא ואיכא מ"ד דה"ה. לחליפין וש"ח נמי אינו מקנה אותו דהא צריך כתיבה ומסירה ואיהו לא בן כתובה ומסירה הוא וה"ה נמי דאינו יכול לתתו במתנת, ש"מ דכיון דבמתנת בריא א"א לקנות אותו משום דאינו בן כתובה אף במתנת ש"מ אינו יכול לתתו ומתנתו אינה מתנה דאע"ג דדברי ש"מ ככתובין ומסורין דמו היינו לו' דדיבור שלו כמעשה וכיון דלא מצי להקנותו במעשה דהא אינו בן כתיבה הוא הדין נמי דאינו מקנה אותו במתנת ש"מ וכך דנתי לפני רבי' נר"ו והודה לדברי:

אבל בבית הכנסת לא כלומר אין חולקים כבוד זה לזה לא כהן ללוי ולא לישראל וה"ה נמי לוי דאינו חולק כבוד לישראל ודוק' בשבתות וי"ט אבל בשני וה וה' אם רצה לחלוק כבוד חולק ומי' לאדם חשוב מאד כגון ר"ת דאפי' כהנים חשובים כפופין לו חולקין לו כבוד וקורא ככהן אפילו בשבתות וי"ט ומיהו אם הכהן ע"ה הוא ואיכא ישראל ת"ח קורא דיקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפנים ע"ב אמר אביי אם אין שם כהן נתפרדה החבילה הפי' הנכון דאינו קורא לוי כלל במקומו לא באתי למימר הראשון כהן וכדאמרי' התם בכתובות פ' האשה שנתארמלה מוחזקני בזה שהוא כהן ומה ראי' שקרא א' בב"ה בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול כשקרא אחריו לו אלמא דכל שלפני לוי מחזיקים אותו בכהן וכן ליכא למימר שיהא לוי קודם ראשון דא"כ אף לוי אחר קורא אחריו ובמקומו הוא ואתי לאחזוקי הלוי העולה א' בכהן כדכתיבנ' ולוי אחר ישראל אינו קורא לעולם משום פגם עצמו דאתו למימר דישראל הוא והא דאמרי' דכשאין שם לוי קורא כהן כלומר אותו כהן קורא ב' פעמים טעמא משום דאי קורא אחריו ישראל לאחזוקי ישראל זה שקרא שני בלוי כיון שקרא שקרא לפניו כהן וכדאמר הת' א דאמר מוחזקני בזה שהוא לוי ומה ראית שקרא שני בב"ה בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול כשקר' לפניו כהן אלמא דכל שקרא שני וכהן קורא לפניו אתי לאחזוקי בלוי והא דאמרינן כהן קור' ב' פעמים אמר התם דדוק' בעומד ויושב כדי שיה' היכר בדבר ומיהו ה"מ לדידהו שאין מברכין בס"ת אלא הא' לבד שמברך לפניה והאחרון לאחריה אבל השת' רבנן כל אחד וא' מברך הא איכא היכר בברכות ולמאן אי ליושבין הא קחזו ליה דעולה למנין ואם איתא דפגום היה לא היה עולה למנין העולים והא דאמרי' דאין קורין בחומשין בב"ה משום כבוד צבור פי' בחומשין שהם עשויין כתקון ס"ת דכל דבר דאיכא עיבוד לשמה ואזכרות שלא נכתבו לשמה וכל שאר תקוני ס"ת אינו חסר אלא שאינו ס"ת שלם ומשום כבוד צבור אמרו דאין קורין בהן אבל בחומשין שלנו פשו' הוא דאין קורין בהן בב"ה ואין מברכין בהן לאחריה אלא לפניה כדון הקור' בתור' שצריך לברך כל היכא שלא נפטר באהבה רבה כגון שלא קרא ק"ש עדיין וא"ה אמרינן בירושלמי דדוקא בקור' על אתר ונראה שהטעם מפני שאותה ברכה אינה קבועה כ"כ ואינו נראה דמברך ע"מ לקרות ומ"ה לא פטרוהו אלא בקורא או שונה לאלתר הא לאו הכי צריך לברך אבל לאחריה אין מברכין שאין מברכין לאחריה אלא בדבר שיש לו שיעור אבל שינויין אין לו שיעור והגית בו יומם ולילה כתיב אבל קריאת התורה בב"ה שיש לו שיעור מברכין לאחריה ד"ס ע"א מ"ט דנא ניתן ליכתב והרי הוא כקור' דברים שבכתב ף ע"פ ואסיקנ' דשרי למקרי בזה ולטלטולי דהא ר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך והא דאמר באל"ף בי"ת פי' שעושה האותיות מפוזרות אבל כל האותיות היו שם ורש"י פי' שאין בו אלא ראשי תיבות והא דאמרי' בבראשית עד דור המבול כת"ב עד ויהי ביום השמיני פי' שהוא דבר ראוי ואלו הן פי' כהנים פ' לווים ופרש"י פ' טמאים ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם והקשו לפי' בתוס' דהא בא' בניסן הוקם המשכן ופסח שני היה בחצי אייר וא"כ היכי ילפינן מינה התם בפסחים ודרשי' בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום משום דמשה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח ב' דהא טובא נינהו ולפי פי' הם דהיינו פ' וזה להם הטמא משום דהוצרכו והפרישן מטומאה ופרש' פרה אדומה משום דבשני בו נשרפה הפרה וקודם לכן לא אפשר משום דצריך הזאה אל נכח פני אהל מועד וליכא ואיכא מ"ד דדוקא אלו ואיכ' מ"ד דה"ה לכל הפ' דצריכות בשעתן ומי' כיון דלא אכתיבא מגלה אלא באותן פ' הצריכות לשמה. כאלו נתנה חתומה חשבינן לה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ ופי' רבינו נר"ו משום דבקריאתם ע"פ איכא הפסד דליכא למדרש חסרות ויתרות וכמה נונין נונין הנדרשי' ועקומים ולפופים הדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב משום דכשאינם כתובין כל א' וא' מוסרו זה לזה בדקדוק אבל אם נכתב יוצא ללמוד אותם מתוך הכתב. כונת אמרן ומיהו עכשיו כותבין משום עת לה' במוזל כ"ע ל"פ דהא משקה ברצונו כיון דא"צ לסכור הנהר ואעפ"י שהדמי' מתחסרי' לתחתון כי פליגי ב"מ ואשקוט שמואל אמר עלאי שקומה ברישא ורב סבר תתאי שקומה ברישא ומתני' בבור דקרוב שמעלה ראשו' אוקימא אליבא דרב באמה המתהלכת ע"פ בורו ע"כ אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא אתמר לא הלכת' כרב ולא הלכתא כשמואל כל דאלים גבר ואע"ג דקי"ל הלכת' כשמואל בדיני היינו כל היכא דלא נסתפקו בדבר בגמ' אבל הכא שנסתפקו בדבר לא שהרי הוא ספק בידם בהא מלתא אם הלכה כרב או כשמואל ואלו פסקו הלכה בהדי' ודאי הוי הלכתא כוותיה אף עכשיו נמי שנסתפקו אם הלכה כמותו אנן לא נכריע וכן פסקו הגאונים אבל רש"י כתב דר"ה לית ליה. הלכת' כשמואל בדיני והא דאמר כל דאלים גבר ולא אמרינן שודא דדייני משום דלפעמים עבדי' שורא דמשתי עלאי דצריכי למיא טפי ופעמים צריכי תתאי ויהבי' מיא לתתאי ודמיין מילי דרבנן כתור' אבל בדבר אחר שאינו חוזר לאחר כגון מלוה אמרי' לפעמים שודא והא דאמרינן תרי עבדת אע"ג דאמרינן כל דאלים גבר משום דאעפ"כ שלא כדין עושה אביי היה באמצע דמיא מעליא או מתתאי היה ומש"ה לא טעמינהו אביי לפירי ומידת חסידות יתיר' היתה הנהו בני הרמך דאזיל ברשיא פי ברשניא שר הנהר ושר בני הרמך על שפתו והנהר היה הולך כדרכו על שפת שדותיהם ויש שם שדות אחרו' למעלה מהם למטה מהם והם חפרו הנהר ויקיפוהו סביב שדותיהן כזה של מעלה והנהר ע"י שהיה מתעקם לא היו המים הולכין מההר' כדמעיקר' ועולה המים ושורף שדות אלו העליונים ואתו לקמיה דאביי וא"ל דליכרו בורויהו טפי, פורת' כלומר העמיקו הנהר מעט ע"י כך לא יעלה לשדותיהם ולא יזיק אתכם ומדאמר להו הכי נראה שזה גרמה בנזיקין היתה שאם היו גירי ממש על המזיק להרחיק את עצמו ולבני הרמך הוה מוטל זה לעשות והיינו דאי אמרי' לייבשי פרי פי' והפירות שלנו אלו לעלאי דלסלקו נפשייהו מהתם וילכו ויקחו שדות בטסקא במקום אחר כי זאת לא היתה אלא גרמה בנזיקין כך פר"ח והוא הנכון אבל רש"י פ' דלבני הרמך א"ל דלסלקו נפשייהו מהתם שלא יעשו להם נזק וזה אינו נראה דאביי היה מדבר עם עלאי ולא עם בני הרמך ועוד לפי דבריו מזיקין גמורין היו בני הרמך א"כ מעקר אמאי א"ל לעלאי דליכרו בורייהו טפי פורתא דהא אין הדבר הזה עליהם לעשות אלא על המזיקין אותם וכדפריך לעיל לפיכך נראה שהפירוש הראשון עיקר:

והא דאמרינן קוברין מתי א"י עם מתי ישראל לאו בסברות ישראל ק"ו אלא להתעסק בהן מפני דרכי שלום כשם שמתעסקי' במת ישראל והאי עם דקאמר לאו בשעת שמתעסק עם מתי ישראל קאמר משום דההי' שעתא איכא איבה טפי אמאי קוברין אלו ומניחין אלו כמו שנראה מתוך פרש"י אלא ה"ק כשם שמתעסקי' במתי ישראל כך מתעסקים עם מתי עובדי כוכבים וכן הוא מפורש בירוש' כאן דגרסי' התם תניא עיר שיש בה עובדי כוכבים וישראל מעמודי גבאי ישראל וגבאי עובדי כוכבים וגובין משל עובדי כוכבים ומשל ישראל ומפרנסי' עניי עובדי כוכבים ועניי ישראל ומבקרין חולי עובדי כוכבי וחולי ישראל וקוברין מתי עובדי כוכבי ומתי ישראל מפני דרכי שלום וכן הוא מפורש נמי בתוספת' דף סא ע"א מתני' משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעי' נפה וכברה רחיים ותנור ואקי"ל מהא דאמרו בע"ז ב"ש אומרים לא ימכור אדם לישראל החשוד על השביעית פרה החורשת וב"ה מתירין והא התם דב"ש אסרי והכ' שרו ועוד דאפי' לא שרו אלא משום דאיכ' למיתלי שיכול לומר לשחיטה מכרתיה וכדאית' התם אבל מפני דרכי שלום לא והכא אמרינן דטעמ' משום דרכי שלום ויש מי שתירץ דהתם הוא במכיר דליתיה לטעמ' דדרכי שלום ואי לאו משום דאיכ' למתלי לא שרו אבל הכא אע"ג דליכ' למתלי שרי מפני דרכי שלום וכ"ש דאסרי התם משום דאע"ג דאיכא למיתלי כיון דליכא משום דרכי שלום לא שרי ואיכא מ"ד דהכ' נמי איכא למיתלי וכדאמרי' בירוש' נפה לברור בה מעות כברה לברור בה את החול רחיים לטחון בהם סממנין תנור לבשל בהם אזנים של פשתן וא"ה אי לאו משום דאיכ' נמי משום דרכי שלום לא התירו והתם שריא משום דאיכ' למתלי ונ"ל דהתם טעמא משום דקא רווח וכיון דקא רווח ואיכ' למיחצי שרי אבל הכא אע"ג דאיכא למיתלי אי לאו טעמא דמשום דרכי שלום לא שרי דאמאי יביא עצמו לידי ספק וב"ש אסרי התם אע"ג דקא רווח כיון דליכ' דרכי שלום והכא כיון דאיכ' דרכי שלום ליכ' מאן דפליג וכבר הארכתי בזה במסכת ע"ז בס"ד אבל לא תבור ולא תטחון עמה פי' משום דהו"ל מסייע ידי עוברי עבירה ולאו דאיכ' עבירה בטחינה או בעשייה אלא משום דאיהי עבדא איסור' באכילה וכיון דעבד' איסור' באכילה אסור לסייעה כלל אבל בחלה דאין האיסור אלא הטומאה שהי' מטמאה את החלה אינו אסור לסייעה אלא באותה מלאכה בלבד אבל במלאכה אחרת מותר והיינו מ"ש התם ונחתו' העושה בטומאה לא לשון ולא עורכין עמו אבל מוליכין עמו פת לפלטר וכן אמרו אמרו בישראל העושה פירותיו בטומא' שאין בוצרין ולא דורכים עמו אבל מוליכין עמו חביות לבית דהיא מלאכה אחרת הא למדנו דבכל דבר שאיסורו מחמת אכילה כגון שביעית או כהן החשוד לאכול תרומ' בטומא' כדאית' בגמ' דאין מסייעין אותו כלל שאין מסייעין אותו לתקן דבר שיעשה בו איסור באכילתו אשת