ריטב”א על גיטין נח

והא דאמרי' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל פי' בירושלמי ואפי' בב' שטרות ואע"ג דעבוד איהי שטר זביני לבדה על הקרקע אכתי היא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דכולי האי לית לה למעבד וגמרה והקנה ומי' כתב ר' דאע"ג שכתב בשטר קנינו מפ' ומבעלה לא סגי בהכי דאין זה ראיה דממנה אנו תחלה דאין אומר כל הקודם בשטר נעשה תחלה כדאמר לעיל גבי ש"מ דאין אומרים כל הקודם בשטר זכה משום דאמרי' דאיהו בדבוריה לא מתכוון ליתן לזה תחלה אלא מי שיצא בפני ראשון הוא אומר לה ע"ד להקדימו אף סופר זה אעפ"י שכתב כן לא דקדק לומר שממנה קנתה תחלה אלא מה שבא בידו לכתוב תחלה כתב אא"כ הוא כותב בפי' קנינו מפ' ואח"כ מבעלה ואיכא מ"ד דאפילו בהא לא סגי כל היכא דהוו במעמד א' דאכתי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דכ"כ אין לה לעשות ולפי זה צריך לפ' בשטר המכירה קנינו מפלו' ואח"כ במעמד אחר מבעלה והא דאמרי' דמקחו בטל כלומר באלו לא קנו ממנה כלל ואיכא נכסים דבטל לאלתר כגון אותן ג' שדות ואיכא נכסים דהן מסורין עד שעה שתבא לגבות כתובתה וכדכתבי' לעיל וכדמוכח התם ב"ב ומדאמרי' הכא דלקח מסיקרוקין אעפ"י שחזר ולקח מב"ה דמקחו בטל אומר ר"ת דה"ה לגט מעושה דקי"ל דפסול דלאו דוקא כשמכין אותו בשעה וכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא בסקרי' הגט פסול דהא סיק' הכא אינו כופה אותו למכור אלא שמקימו ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרי' דלא קנה ה"נ ל"ש ר"ת. ב"ח ע"א גמרא ושמואל אמר אף השטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות איכא מאן דאמר דשמואל לטעמיה דאמר אחריות לאו טס"ה וכיון דאיהו כתב ליה אחריות גמר ומקנה ואינו יכול לומר נחת רוח עשיתי לסיק' דלית ליה לקבוליה אחריות עליה אבל לדידן [לא] קו"ל בהא כשמואל ואיכא מ"ד דאפילו לדידן דאית לן דאחריות טס"ה אי פריש ליה בהדיא ואמר כתבו לי אחריות גמר ומקנה דכ"כ אין לו לפ' עו' נר' לומר דבכי הא לא קי"ל אחריות טס"ה דכל היכא שמוכר מתוך האונס אין לך עליו אלא מ"ש בפיו אבל אחריות אינו מקבל ומיהו גבי הלוה דזבן זביני לא אמרינן הכי דכיון דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקנה מכר גמור הוא כמכר דעלמא ומן הסתם קבל אחריות ולפי זה קי"ל בהא כשמואל וזה נר' נכון ומהא שמעי' נמי לאשה שכתבה אחריות דשוב אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וה"ה נמי למתנת טמירתא דהיכא דאיכא אחריות הוי ראיה דמתנה גמורה היא כאילו כתיב בה כתבו' בשוקא דאי לא לא ה"ל לקבולי עלה אחריות ואומ' רבי' נר"ו דמי שנתחייב לחברו מתנה הוא דצריך שיכתוב כתובה בשוקא וחתמיה בפרסיא ואי לא ה"ל כמתנה טמירתא דלא שייך למימר בה דכיון דאיכא אחריות מתנה גמורה היא דגופא של חיוב היינו אחריות אא"כ מוסיף וכותב אחריות יתיר' או שמשעבד לו כל נכסיו שקנה ושיקנה ואפשר לומר דהשתא כיון דנהוג למכתב הכי דאעפ"כ הא לא סגי ולזה דעת ר' נוטה. ע'''ב ה"ד אי דקא טעין מינך ואמר מינך זבנתה אפי' ראשון נמי פירוש אפילו א' נמי שאמר ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה נאמן דעד השתא ידוע הוא דקרקע זה ביד סיק' היה ומסיק' לקחה וא"כ חזקה זה היכי עלתה לו דהאי לא מצי למעביד מחאה דמוסתפי מסיק' דלא מטי ליה וכש"ח וכדאמר התם כ"כ הר"ן גבי גזלה שאמר דבפניו הודה לאביו שלקחה ממנו שלא עלתה לו חזקה משום דהודאתו לאו ראיה היא דאי לא דאודי ליה הוה מטי ליה ולשאמר וי"ל דהתם שאני דהודאה לגזלן עצמו אינה ראיה ומההוא טעמא אבל מחאה דלא עביד לה אלא ללוקח מסיק' ממנו בכי הא ודאי ל''ל דמשום סיק' לא עבי' מחאה דאין הדבר אמור אלא במה שיש לו עם הגזלן או עם הפקדון אבל עם הלוקח לא וכיון שכן מדל' מית' עלתה לו חזקה כך שמעתי מפי ר"י נר"ו וא"ת אכתי כיון דידוע היא דמסיק' לקחה וכדכתי' היאך עלתה לו חזקה וזה הו"ל כיורד ברשות דאין לו חזקה י"ל דהכא אעפ"י שלקחה מסיק' אינו ידוע דמחמת סיק' ירד בה דאי ידוע דמחמתו ירד בה בכי הא ודאי:

אין לו חזקה דלא יכול לו' קודם שירדתי בה מחמת סיק' לקחתיה ממך דזה ודאי דירד בה ברשות ואינו ודאי שלקחה ממנו אבל היכא שאינו ידוע דמחמת סיק' ירד בה ממש אעפ"י שידוע שנתן ממון לסיק' יכול לומר ממך לקחתיה ומכחך ירדתי בה אלא מפני שהיתה גזולה ביד הסיק' לקחתיה ממנו לסלק הסקריקון מעלי ובכי הא ודאי מהימן דרבותא בבן גזלן היכא שאינו ידוע שמכח אביו ירד בה אעפ"י שידוע שהקרקע זה היה מוחזק ביד אביו בגזילה יכול לומר ממך לקחתיה ומכחך ירדתי בה ולא מכח אבי וע"כ לא אמר התם דאין לו חזקה אלא כשאומר בפני הודית לאבי שלקחה ממך דאע"ג דמהימן שהודה לאביו מ"מ הודאתו אינה הודאה אבל אי אתי בה מהאי טעמא מהימן וכן קבלתי מפי רבי' נר"ו ש אי דלא טעין ואמר מינך זבינת אלא מלוקח זה שלקחה מסיק' אפי' ב' נמי לא דקס"ד השתא דדין לוקח שני זה כדין לוקח מסיק' וכי היכי דלוקח מסיק' הבעלים מוציאין הקרקע מידו כל זמן שאינו טוען שממנו לקח אלא מסיק' כך מוציאין הקרקע משני זה שלקחה ממנו ופריק רב ששת לעולם דלא טעין ליה וכגון זה טוענין ליורש טוענין ללוקח לומר דאפילו בכי הא שידוע שלוקח א' מסיק' לקחה טוענין לזה השני דשמא הא' לקחה מבעלים ומכחם ירד בקרק' וכדכתב י' לעיל דכי היכי דטוענין בלוק' דעלמא כך טוענין בלוקח זה והיינו כגון זה אבל אידך דהיינו לוקח א' אי טעין דמהם לקחה מהימן מטעמא דפרישנא ואי לא טעין לא והבעלים מוכיאין אותה מידו עוד יש לפ' בלשון אחרת דהא ברייתא אתיא כמשנה אחרו' דהלוקח מסיק' המכר קיים אלא שנותן לבעלים רביע והשתא פליגי על אותו רביע ואמרי אי טעין לוקח שני ממנו לקח אותו רביע והחזיק בקרקע ג' שנים דחזקתו חוקה ואפי' ראשון נמי דטעין הכי חזקתו חזקה אלא לעולם דלא טעין וא"ה לשני טענינן ליה דשמא לוקח א' לקחה ממנו ואק"ל אמאי לא הוי כטורף דאין חזקתו חזק' ותירץ רבי' נר"ו דהכא בין היה יכול להסתלק במעו' אין לו דין טורף ויש לו חזקה והלשון א' נר' עקר ושניהם מפי רבי' נר"י והוא כותב הלשון הזה האחרון הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות פי' עובד כוכבי' ומזלות שלק' קרקע של ישראל בחובו לא שהגביה לו אלא שהוא אנס ומחמת חובו ירד בה שמתיירא ממנו שלא יהרגנו ומשום כך לא תקנו בו תקנה והניחו הדבר על דינו שאין בו כלל משום אותן תקנות שתקנו בסיק' אלא הניחו הדבר על דינו והלוקח ממנו מקחו בטל ואפילו חזר ולקח מהישראל אין דין אנפרות בבבל פי' דהלוקח מאנפרות וחזר ולקח מישראל מקחו קיים דכיון דאיכא בי דוואה ולא קביל אחוליה אחליה כך פי' הח' הר"י הלוי בן אחיו של רבי' נר"ו אבל ליכ' לפ' דאם לקח מאנפרות אעפ"י שלא לקח מישראל דמקחו קיים דהא אנפרות זה לא קני ליה להאי ארעא דבמאי קני א"ת במחילה דמחיל גבי' כיון דלא קביל מניה קרקע אינו נקנה לאחר במחילה אלא ודאי אנפרות לא קנה אבל כיון דמזבון ליה איכא למימ' אקנויי מקני ליה ומחיל ליה כיון דלא קביל מני' וזה נכון גידל בר אלעאי קביל ארעא בטסקא, מבני באגא פי' רבי' נר"ו שכן היה שבקעה א' היתה שקבלו א' או ב' בני אדם מן המלך במס ידוע והיו מעלים המס למלך כל א' וא' זהוב לשנה וברחו מהם מקצתם והלכו להם והלך גידל אצל המלך וקבל אותן שדות מאותן אנשים שברחו להם מהמלך בטסקא ופרע למלך הטסקא של הג' שנים לסוף באו אותן בעלי השדות ולקחו שדותיה' וא"ל לגודל שנה ראשונה שאכלת בדין אכלת מאחר שלא פרענו מס שנה זו דהדין כך הוא דמאן דיהיב טסק' ליכו' ארעא אבל מכאן ואילך אנן אכלי' ואנן יהבי' שהקרקע שלנו הוא שהמלך לא מכרן לגידל אלא שנתן לו רשות ליכנס בו שאלו אי מכרן הדין היה נותן שהקרקע יהיה של גידל ואין לבעלים עליו כלום כדמשמע התם ב"ב גבי הנהו ואדורי שקרקע כח לנו למלך מיד אנו שהדין הוה בפרס אבל בשאר המקומות לא היה כן אלא שהמלך יכול למוכרו בשביל הטסקא שלו אבל הבעלין טורפין אותו מכל אדם ואעפ"י שלקחוהו מהמלך וסבר רב פפא למכת' לגידל טרפא אבני באגא מאותן עשרים שנים שנתן למלך המס וא"ל ר"ה בריה דרב יהושע א"כ עשית סיקריקו' פי' עשית למלך סיק' שאנס קרקע זו וגידל קונה מסיקרי' שהדין נותן שהבעלים קודמין לכל אדם כיון שיש בידם ליקח ואלו לא היו בראן עד עכשו שבאו ובידם ליקח וכיון שכן קודמין לכל אדם ומוציאין הקרקע ממך ואינו כן שאין כן בסיקרי' שהמלך לא דרך אונס לקחו אלא שלקחו בחובו וגידל כשפרע למלך הטסקא פורע חובו של חברו היה ופורע חובו של חברו אין לו עליו כלו' והני' מעותיו על קרן הצבי וכדאמ' בירושלמי משום דמצי א"ל אנא עבידנא ליה ניח נפשיה והוא מחיל ליה אלא מי' ק"ק לפי זה אמאי כתב ליה טרפא אבני באגא דאפי' עבוד ליה סי' הדין נותן שיתנו דמים ויקחו הקרקע אבל ליקח קרקע ולזקוף הרמים עליהם במלוה זה אינו ואם אין להם דמים הרי הוא כמי שאין בידם ליקח שאין להם קרקע כלל ואפשר שהמלך העמידם בקרקע ולפיכך הוצרך ר"פ. לכתוב לו טרפא בשביל מעותיו וא"ל ר"ה דגידל הפסיד מעותיו והניחם על קרן הצבי ורש"י פי' בענין אחר ואינו מחוור כל הצורך וגם זה דחוק קצת ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות משום דסבר דגבי ריבעא זבין וקי"ל כשמואל מיהו ידם של בעלי' על עליונה רצו קרקע נוטלין רצו מעות נוטלין ומי' נראה דאע"ג דאזיל לגבי טפי דאין לו אלא רבעא ואי קנאו בשווויוי רבעא נותן לו שתקנה קבוע' היתה שאם אי אתה אומר כן נתת' דבריך לשעורי' ולעולם צריך ב"ד שישומו את הדבר וכן הורה רבי' נר"ו. והא אנן תנן דיני ממונות הטמאות והטהורות מתחי' מן הגדול ודיני נפשות מן הצד פי' מן הקטן וטעמא משום דכתיב לא תענה על רוב ודרשי' מניה משום דהוא חסר דכתיב לא תענה על רב ופי' ר' פנחס הלוי אחיו של רבי' דליכא איסור בדבר דאדרבא מחוייב הוא לענות על רב אם ראה לו זכו' וכדאמרי' התם בסנהדרי' מנין מנין לתלמי' היוש' בפני רבו וראה חובה לא' וזכות לא' מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק אלא התורה צותה שיעשה הדבר שלא יהא צריך לענות על רב והיינו שמתחיל מן הקטן ודוקא בד"נ משום דחשש' התורה שלא יכניס דבריו בפני מי שגדול ממנו אבל בד"מ לא חששי' להכי ואמרינן דשאני מנינא דר' דכולהו מניינהו מן הצד הוו מתחלי ואפי' בד"מ מפני שנ' גדול היה מאד וכדאמר מימות משה ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום א' לך אדם שלא יכניס דבריו בפניו והלכך אפי' בד"מ חששו להכי וזה נכון ד' נ"ט ע"א והא נח נפשיה כולהו שני קאמר כלומר לאחר שנתגדל שהיה כל ימיו גדול בתורה ובעושר אין לך בישראל כמותו גדול מצאו זה אלא ה"נ דוקא אבל בכל העו' לא דאע"ג דחד מנייהו גדול בגדולה על חברו כגון מלך איכא דגדול ממנו בתורה מתני' חרש רומז ונרמז פי' בין לגטין בין למטלטלים דבדרך שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אבל אם נשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש ודאי לא סגי ליה בהכי ותדע לך דהא מטלטלי עדיף לן כדמשמע בג' בחד לישנא ואי לאו משום דהפקר ב"ד הפקר לא סגי במטלט' משום דיש