ריטב”א על גיטין נז

לבא אל פתח אוהל מועד אבל מי שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא והא לאו ראוי הוא לבא אל אוהל מועד ומטעמ' דפי' והביא ראיה לזה דעולא סבר בעלמא דיאוש כדי קני והכא טע' משום הבאה בעבירה הוא דאי לא קשיא דעולא אדעולא דהכא אמר יאוש לא קני והתם בב"ק פ' הגוזל בתרא גבי עורות של ושל גנב ושל גזלן איזו מחשבה מטמאתן אמר עולא התם מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר שנתייאש ד"ה קנה ומחשבתו של גנב ושל גזלן מטמאתן אלמא דאית ליה דיאוש קני והתם בפרק מרובה אמר איהו גנבי נמי מנין ליאוש שאינו קונה דכתיב והבאתם גזול את הפסח כו' גזול דומיי' דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה אלא מאי אית לך למימר דהתם גבי קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה אבל בעלמא אית ליה דיאוש קני וכדפי' זה דעתו ר"ת ואינו מחוור דק"ל עליה דא"כ לפי דבריו דאמר עולא אמ' דיאוש דיאוש קונה ק"ל גופא דמתני' דקתני הקדיש וטבח ומכר אינו משלם טעמא דהקדיש הא לא הקדיש משלם ואם איתא דיאוש כדי קני מאי אירי' הקדי' אפי' לא הקדיש נמי אינו משלם דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר והכי מקשי ליה התם בב"ק למ"ד יאוש קונה ומוקי לה כשהקדישוהו בעלים כי גנב קודם יאוש ועולא נמי אי ס"ל הכי ע"כ הכי מתרץ לה דלית לה אלא בהכי למאן דאית ליה דיאוש קני וכיון שכן מאי מקשי ליה הכ' מינ' כרת מאי עבידתיה דהקדש גמור הוא וכיון שהקדישו בעלים קודם יאוש אם שחטה בחוץ ודאי ענוש כרת עוד הקשה לו הראב"ד מהא דבעי רבא לקמן כי אוקמיה ברשותיה משעת גנבה אוקמוה ברשותיה או משע' ההקדש למאי נ"מ לגיזותיה ולוודותיה ואי איתא דיאוש קני להדיוט ודאי קנו להו משעת יאוש קודם ההקדש ויש לדחות לזו דרבא כי קמבעי' ליה כיון דאוקמוה רבנו ברשותא כאלו לא גנבה דלא חשבינן לה מצוה הבאה בעבירה הכא נמי מוקמינן לה ברשותיה מיד משעת גנבה או דילמא דלא אוקמי' ברשותיה אלא משעת הקדשה כלומר משעת יאוש וההיא שעת קרי משעת הקדשה משום דמההיא שעתא ואילך ראוי לחול עליה שם הקדש וזה אינו מחוור כל הצורך אבל יש מתרצי' דהא לא ק"ל דרבא לאו אליבא דעולא קמבעיא ליה אלא אליבא דנפשיה דסבר דיאוש נמי לא קני ואפ"ה אוקמוה רבנן ברשות' משעת גניבה או משעת הקדשה ופרי' דמשע' הקדשה בדי שלא יהא חוטא נשכר ומ"מ אעפ"י שאפשר לפרשה להו כן ההיא דאקשינן לעיל הא ק"ל ועוד דלפי דבריו עיקר פלוגתייהו דעולא ודרב יהוד' הוא אי אית לן מצוה הבאה בעבירה או לא ואם כן דעיקר פלוגתייהו בהכי היה להם לפ' ולא ה"ל למנקט טעמא משום דיאוש כדי אי קני או לא קני אלא הנכון דעולא ס' דיאוש כדי לא קני כפשטא דמתני ואפ"ה ודאי חייל עלה הקד' ולאו משום דהוי שינוי רשות במכירה דהתם בב"ק מוכח דהקד' לא חשיב שינוי רשות דמעיקרא תורא דראובן והשתא תור דראובן כלו' דאפי' בתר הקדש שם ראובן עליה דקרבן ראובן מקרי משא"כ במסיר' דאין אם בעלי הראשוני' עליה כלל דמעיקר' תורא דראובן והשת' אלא דטעמא שחייל עלה הקדש משום דאיכא שנוי השם דמעיקר חולין והשת' הקדש וכיון דדאיכא יאוש קני והשתא א"ש הא דנקט הקדש כו' דדוקא היכא דהקדש לא משלם תשלומים ד' וה' אבל אי לא הקדוש משלם דהא לא קני ליה ביאוש מ"מ אע"ג דחייל עליו הקדש אינה ראויה להקרבה דהא והקד' מסיי' דקני מה דקודם הקדש כיון דליכא אלא יאוש לחודיה לא קנה לי' והשתא דאיכא יאוש ושינוי השם קני לה הקדש נמצא שהקדש מסייע בקניית וכיון דכן הויא לה מצוה הבאה בעבירה ואינה ראוי' להקרבה אבל לרב יהודה דסבר דיאוש כדי קני ליכא משום מצוה הבאה בעבירה כיון דהיית' קנוייה לו קודם הקדש וההקדש לא סייע בקנייה דלא אמרי' לעולם מצו' הבא' בעבורה אלא כשהקדש מסייע בקנייתה דאי לאו ההקדש או המצות אכתי לא הוה קני ליה והיינו דקא מקשה מינה לעולא אבל לא לרב יהוד' דלעול' ה"ל מצוה הבאה בעבורה ואינה ראויה לבא אל פתח אהל מועד וכיון דכן ליכא כרת אבל לרב יהודה ליכא מצוה הבאה בעבירה ואינה ראויה לבא אל פתח אוהל מועד הוא ומיהו השתא א"ש דעיקר פלוגתייהו אינו אי אמרינן מצוה הבאה בעבירה או לא דכולהו אית להו מצו' הבאה בעבורה אלא בהא לחוד פליגי אי הוי מצוה בעבירה או לא אבל משום דעיקר טעמא הוי פלוגתא נפקת להו מיאוש כדי אי קני או לא קני נקט פלוגתייהו ביאוש כדי אי קני או לא קנו. והא דאמר עולא התם מחלוקת בסתם אבל במפ' ד"ה קנה דמשמע לכאורה דעולא אית ליה דיאוש כדי קני לא ק"ל מידי דהתם ה"ט משום דאיכא שינוי השם דמעיקר' חשב והשתא אכריחין, וה"ט דמחשבתו של גזלן או של גנב מטמאתו אע"ג דלא קני ליה וההיא נמי אפשר דמיירי כשקיצען ולאו הקיצוע זה הוי שינוי מעשה דקני דזה אינו אלא ע"י קיצוע זה חייל עלייהו שם אכריחין ומשום דאיכא שינוי השם מחשבה מטמאתו אי נמי י"ל דעולא לטעמייהו דהנהו תנאי קאמר וליה לא ס"ל כ"כ הראב"ד התם בפרק מרובה ואינו מחוור דא"כ לוקי פלוגתייהו במפרש כדאוקי לה רבא התם וי"ל דמתני' קשיתי' לעולא התם דקתני לפי שלא נתייאשו הבעלים כדא"ל ההוא טבח לרב יהודה לא הפליג עליה דעולא דמתניתין דייק כוותיה מורי ר"ש נר"ו ומיהו ודאי דאיהו לא ס"ל הכי דיאוש כדי קני וכדכתיבנא ואפ"ה חייל עליה הקדש ומשום דהקדש מחייב בעביר' הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ואינה ראויה להקרב' אבל קודם הקרב' קודם לכן שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה ואינה ראוי' להקרבה אע"פ שבגזל ובעביר' בא לידו והכי מוכח בסוכה דאמרי' שאם גזל עצי' בהם שהסוכ' כשרה משום דאיהו קנה העצים ויכול לסלק הבעלי בדמי סודם המצוה וכיון דכן ליכא משום מצוה הבאה בעביר' והכי מוכח נמי מהא דאמרי' התסא"ל רבא להנהו כי זבניתו אסא מאין יהודים ליגזו לה אינהו כי היכי דתיהוי יאוש בידא דידהו ושנוי רשות בידא דידן ואמרי ל"צ לאונכרי גופייהו פי' כי היכי דבההוא שעתא שלהם לא הוו מצו' הבאה בעבירה והא התם דאיכא עביר' דאינהו מסייע בקנייה כשלוקחי' האסא מידם דהשתא איכא יאוש ושנוי רשות וא"ה כיון דאין מצוה מסייעת בקנייה אין כאן מצוה הבאה בעביר' ואלו לר"ת כיון דאינהו עברו עבירה בההיא אסא ובאסור באה לידם דינא הוא דאיכא משום מצוה הבא בעבורה אלא ש"מ דכל היכא שקנאוה קודם המצו' או קודם ההקדש שוב אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה ובירושלמי נמי אמרו שהגוזל לולב ושופהו דאיכ' שנוי מעשה דיוצא בו בי"ט הא' וליכא משום מצוה הבאה בעביר' כיון שקנאו קודם המצוה והמצוה לא סייעה בקנייה וכדכתיבנא אבל אם המצו' או ההקדש סויעו בקנייה איכא משום מצוה הבאה בעבירה ותדע לך דהקדש חייל עלה אע"ג דלא קני ליה דהא מוכח בב"ק דר"י אית ליה דיאוש כדי לא קני ועול' נמי דהוא תלמיד דר"י מוכח לה מדכתיב והבאתם גזול וכדכתיבנא לעיל ואלו ר"י פשיט בסוכה מההיא קרא גופיה דמצו' הבאה בעבירה מן התור' שנאמר והבאתם גזול כו' אלמא אע"ג דאית ליה לר"י דיאוש לא קני ומוכח לה ההיא קרא אצטריך למעוטי הקדש ביאוש משום מה"ב אלמא דקדיש דאי לא למאי אצטריך למעוטי ואלו לפי דברי ר"ת משמע דלא קדיש ביאוש אלא למאן דאית ליה דיאוש קונה ואינו וכדכתיב ואק"ל למאן דמק' מינה דס' דיאוש קנה היכי ניחא ליה דא"כ מאי איריא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי אינו משלם ד' וה' דכי קא טבח מדידיה קא טבח אלא מאי איתא לך למי' דההיא כשהקדישוהו בעלים בי גנב וכדכתי' לעיל וא"כ לדידי נמי לא קשיא כרת מאי עבידתי דודאי אם שחטה בחוץ דינא דחייב כרת וי"ל דאה"נ דיכול לומר לו ולטעמיך א"נ אפשר לומר דלא אמר ולטעמיך אע"ג דקשיא למקשה אלא היכא דבההוא תירוצא דמקשה למקשה מתרצא לתרווייהו אבל הכא אינו כן דאפשר דאכתי לא מתרצא לעולא בהכי משום דאיהו סבר כר"י דבזה דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכיון דכן אע"ג דאינו מקדשו לה בעלים לא קדישא ואי קודם יאוש טבחה או מכרה משלם תשלומי ד' וה' ומשום דלא מתרצה לי' בהכי לא א"ל ולטעמיך ואפשר דמאן דמקש' ליה מינה ידע לה דאיהו ס"ל דר"י רביה והיינו דמקשה ליה מינה לפום טעמא דלדידיה דאית לי' ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולי' להקדיש ההיא אוקמתא לית לה אא"כ דאמר דיאוש קני אבל מקשה ניחא משום דאיהו מוקי לה כשהקדי' בעלים בי גנב וכדכתיבנא כנ"ל וזה הדרך הנכון מפי רבינו נר"ו:

מתני' לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמ' היה בו סיקריקון בגמ' מפרש דדין דדין סיקריקון קאמ' ודין סיקריקון הוא דלוקח ממנו מקחו בטל ואמרי' דדין זה היה ביהודה בהרוגי המלחמה דבהרוגי המלחמה אגב אונסייהו מקנו וסיק' קנה מן הדין והלוקח ממנו קנה ואין הבעלי' עליהם כלום אבל מהרוגי המלחמ' ואילך דהיינו בתר דאמרו מאן דקטיל לקטליה יש בה דין סיק' שהרי לא היו אנוסין כ"כ ולא גמר ומקני ואע"ג דקנו מבעלים משום דיכלי לומר נחת רוח עשיתי לסיקריקון דלא זבין זביני היינו משום דאיכא דמים אבל הכא דליכא דמום לא אבל ברישא אע"ג דליכא דמים כיון שהיו מופקרין להריגה גמרי ומקנו זו היתה משנה א' שהקונה מסיקריקון ומב"ה אחריו מהרוגי המלחמ' ואילך שהיה מקחו בטל ובעלים באין וטורפין את הקרקע מהלוקחו' דלא כלום וב"ד של אחריה' ראו שנמנעו הלוקחי' והארץ היתה משוקעת ביד עובדי כוכבים ומזלות התקינו שהלוקח מסיק אעפ"י שלא חזר ולקח מב"ה שיהא מקחו כדי להוציא הקרקע מרשות העובדי כוכבים ומזלות ויתן לבעלים רביע משום דסיקר' מוזיל רביע גביה וכדאיתא בגמרא ועוד הוסיף ר' ואמר שאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח' יקח' והוא שיתן לבעלים רביע ובירושלמי פי' דתקנות אלו לא היו אלא ביהודה אבל לא בגליל משום דביהודה היו משתעבדין טפי ואונסין אות' משום דמסורת בידם מאבות' דיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והוו משתעבדים בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרי' לאחרי' והיו בעלי בתים באי' וטורפין והיתה הארץ חלוטה ביד סיק' נמנעו מליקח התקינו שלא יהא חי ביהודה אלא כלומר שיהא המקח קיים אבל בגליל לעולם יש בו משום סי' לומר דלא עשו תקנה בגליל משום דלא היו משתעבדים בהם כ"כ ולא הוו אונסין אות' ונשאר הדבר על הדין דהלוקח מסי' מקחו בטל וב"ה באין וטורפין וה"מ בקרקע אבל במטלט' אין בהם משום סיק' וכן הוא מפו' בירושלמי נמי דבמטלטלין אין בהם משום סיק' אלא לעולם המקח קיים וכיון דבגליל אמרינן דלא עשו תקנה כ"ש בח"ל דליכא תקנה ולעולם יש סיק' בידינו דהלוקח ממנו מקחו בטל והא דאמרינן דבזמן שיש ביד' ליקח שהם קודמין, לכל אדם ה"מ בשעת המקח או אחר המקח מיד כשידעו בדבר אבל אם ידעו בדבר ולא רצו הבעלי' ליקח' או שלא הוה בידם ליקח אחר זמן אין לבעלים כלום שאם אי אתה אומר נמצאו נמנעין מליקח שאומר היום ומחר יבא בעל הקרקע ויקחנו בע"כ שאע"פ שעכשיו אין לו במה ליקח למחר יהיה לו ונמצאת הארץ משוקעת בידם וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והכי משמע בירוש' דגרסי' התם הם אומר היה בידינו ליקח' והלקוחות אומרים לא היה בידכם לוקח אר"י לעולם השדה בחזקת בעליה ואם איתא דכל זמן שירצו הם יכולין לקנו' מה עיקר יש למחלוקת הזה ואעפ"י שזה ברור הוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי בזה מי שסובר דהבעלי' מוציאים מיד הלוקח לעולם כל זמן שהיה בידם ליקח כל היכא שלא נטלו רביע חלקם וזה אינו וכדמוכח בירושלמי דכתיבנא והא