ריטב”א על גיטין נו

והא דר"י בר כיסנא אפריכפא ההיא דר"י לא איפריכא אלא דלא ידעי' מהיכא וכיון שכן ר"י כרבא וכדפרי' וכיון שכן קי"ל כרבא דהוא בתרא דאביי ורבא הלכה כרבא ור"י נמי כוותיה ס"ל וכדפריך להא דר"י וכדבעי לפרש בסמוך לחד פי' ההוא דאתא לקמיה דר"א עד ס"ת ביד מי ביד לוקח דהאי עובדא דר"א כרבא אתיא פר"ח דאפשר דבתר דשמעה לההיא דר"י סבר' והיינו דקא בעי ס"ת ביד מי דאלו לאביי כיון שנגמר הס"ת מ"ל בידו או לא בידו שוב אינו נאמן וכדפרי' לעיל דכל שנגמר הרי הוא כאלו אינו בידו דשוב אינו יכול לפגלו דהא אזכרות כבר נכתבו אבל אי אמרי' דס"ל כרבא אצטריך למבעי ביד מי משום דאי ביד לוקח אינו נאמן דמסתמא איהו הדר ביה וכיון דאשכחי' בההיא שעתא ולא א"ל שוב אינו נאמן וזה יהיה ראיה למה שפי' למעלה דאפי' אי א"ל בשעת חזרה שוב אינו נאמן דהיינו אשכחיה ולפי מה שפי' ר"א כרבא וכל זה יהיה סיוע לפסוק כרבה וכענין זה פי' ר"ח ומי' אפשר לפ' דאביי כר"א ס"ל וכר"א לעיל דלא הדר ביה והאי עובדא נמי כאביי שייכא והכא היינו טעמא דבעי ביד מי משום דאי הוה ביד סופר אע"ג דנגמר, אכתי בידו הוא לפגלו דהא יכול למחוק האזכרות או לגרור אותן ולקלקל הס"ת וכיון שכן אי הוי בידו נאמן אבל עכשיו דא"ל ביד לוקח הוא אינו נאמן דאינו בידו לקלקלו דאלו אליבא דרבא אע"ג דס"ת ביד לוקח ר"ל למדעי לי אם החזירו לו הוא עצמו או ע"י שלוחו דאי ע"י שלוחו הא לא אשכחי' ומי' הא פרישנא דאעפ"י שאפשר לפ' כן קי"ל כרבא וכר"י דקאי כוותיה ולא חיישי' לדר' אמי ואע"ג דעבר עובדא ולא כאביי דאביי במקום רבא דבתרא הוא וקי"ל כוותיה לעולם במאי דפליג אאביי חוץ מיע"ל קנ"ס והא דא"ל דנאמן אתה להפסי' שכר' ואינו נאמן להפסיד ס"ת ואע"ג דאיכא מגו משום דאיכא למימר דטעה הסופר בזה וסבר דאינו מפסיד אלא שכר האזכרות וכיון דכן בשביל שכר האזכרות דהוא הפסד מועט אינו נאמן להפסי' לחברו הפסד מרובה וכדפרי' לעיל אבל התם דאיכ' הפסד מרובה נאמן הוא ג"כ על חברו ודוקא בענין זה מפני שהוא איסור וחזר לדינו דע"א נאמן באיסורין אבל בדבר אחר אינו נאמן להפסיד לחברו מתוך שמפסיד לעצמו שהאומר אני ואתה חייבין לפ' ק' אעפ"י שנאמן הוא על עצמו אינו נאמן אצל חברו וזה מבואר והא דא"ל ר"י נהי דהפסיד שכר האזכרות שכר כוליה ס"ת אמאי יפסיד פי' משום דסבר ר"י דאין הס"ת כולו נפסל בשביל האזכרות שנפסלו משום דסבר להעביר עליהם הקולמוס ולקדישנהו וכדמקשי' בסמוך ואפי' הפסיד שכר האזכרות דכ"ז שלא העביר הקולמוס שאני העביר עליהם ונמצא שהוא הפסי' שכר האזכרות ואיהו אהדר ליה דס"ת שלא נכתבו האזכרו' לשמן אינו שוה כלום משום דאיהו סבר שאין לו תקנה ור"י לא פי' טעמא וד"א נמי לא פי' טעמו והיינו דאקשי ליה ר"י אמאי אמרת דאין לו תקנה. ליעבד עלייהו קולמו' וכסברתיה דסבר רבא כי סגי ליה ואיהו אהדר ליה דלא סגי ליה בהכי משום דהוי כמנומר ופסול ולפי פי' זה דמקשי' ליעבר עלייהו קולמוס קושיא דר"י היא א"נ אפשר לפרש דטעמא דר"י משום דסבר דיש לו תקנה בנטילת מקום האזכרות כעין קליפה ולכתוב אזכרות אחרות תחתיהם דאיהו סבר דאע"ג דהוי מנומר לא מיפסל מ"ה ואיהו אהדר ליה דאינו שוה כלום דאין לו תקנ' דאי משו' נטילת מקום זה הוי מנומר ומשום לישנא דקאמר דאינו שוה כלום אקשי ליה תלמודא אמאי אמרת דאין לו תקנה נהי דתקנה זו דפרישנא אין לו משום דהוי מנומר אכתי לעבר עלייהו קולמוס ואהדר ליה דאכתי הוי פסול משום דמחזי כמנומר ולפ"ז הפי' יהיה קושי התלמי' שמק' כן לר"א:

א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת תימא כיון דסוף סוף אמאי בעי ס"ת ביד מי וי"ל דאע"ג דלא נפיק לן מידי לדינא אתא לאשמועי' אגב אורחיה דלא דמי לההיא דר"א. איכא עובידתיה שלא לשמה לכת בת אזכרות שלא לשמן משום דהתם איכא סרך למטעי ולא הוי מתוך גמור והכא ליכא סרך א"נ נפקא לן להיכא דעביד בחנם ורבא איהו לא ידע דבשכר קעביד א"ל ה"ק ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ואי בשכר עבדת אתה נאמן ואהדר ליה הכי משום דמסתמא לאו בחנם כתבי' ס"ת ומכלל דבריו שמענו דאי עביד ליה בחנם דליכ' מתוך לא מהימן ואיהו משום דלא ידע אי בחנ' אי בשכר הוא דבעי' דס"ת ביד מי היא דאי הוי ביד לוקח נפקא לן מניה דאיכא הפרשא בין עביד בשכר לעבוד בחנם רבי' נר"ו והאי עובדא אתיא בין לרבא ובין לאביי דהא בריש' כל היכא דאיכא מגו אפי' רבא מודה דנאמן ואף על גב דאשכחיה והלא א"ל הכי ה"ל דינא לרבא והא דאמר גוילים שלו לא עבדתי' לשמן והפסיד ליה ס"ת בהכי אתיא אפילו לת"ק דרשב"ג בציפן דאע"ג דלא בעי בתפילין עיבו' לשמן בספרים בעינן וכדכתי' לעיל:

נ"ה ע"א והא דאמ' במתני' החרשת יוצאה בגט ואע"ג דחרש בכל מקום דינו כשוטה ושוטה אינה מתרגשת וכדמוכח התם מדכתב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאתה שוטה שמשלחה וחוזר' מ"מ חרשת אינה כשוטה גמורה דאינה חוזרת אלא הכא הא אתא לאשמעי' דאע"ג דלית ליה דעת מגורשת דלא בעינן דעתא בגיטא מהו דתימא כיון דא"ל כנסי שטר חוב זה בטולי בטלי' פי' לנתינה זו כלומר דלא הוי נתינה לשם גירושין אבל הגט עצמו אינו יכול לבטלו כיון שנכת' כראוי וכבר הארכתי בזה לעיל בפרק השולח קמ"ל דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר והא לאו מדר"י ן' גודגדא שמעי' לה אלא מדר"י ן' גודגדא הוא דשמעי' דלא בעי' דעתא בגיטא וכיון דאמר רבא מסברא דנפשי' דכנסי ש"ח זה אינו מבטל מ"ש תחלה לעדים דע"ד גירושין הוא נתנו ואי לא הוי גיטא הא כל היכא דלא א"ל כנסי אף ע"ג דלא אמר כלום לעדים אלא שנתנו לה סתם מגורשת ואלו לקמן משמע דבעינן דעתה דאמר בפרק ז הזורק כנסי ש"ח זו או שמצאתו מאחוריו וקראתו והרי הוא גיטה אינה מגורשת עד שיאמר הא גיטך אלמא דדעתא בעינן וה"נ משמע מדאמר בס' פ' הוליך אשתו אצל לבלר ונתן לה גיטא ולא פי' אם עסוקי' באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת אלמא דעסקי' באותו ענין מיהת בעינן ובמס' קדושין נמי אמרי' היה מדבר עמה על עסקי גיטא וקדושיה ונתן לה ויטה כולי ולא פי' ר"י אומר כו' ר"י אומר צריך לפ' ואפסיקא הלכה כר"י מ"מ אפילו לר"י עסוקי' באותו ענין בעי' ואיכא למימר דהא לא קשיא דנהי דלא בעי' דעתא כי הכא אבל מ"מ דעתו בעינן שיהא לשם גירושין שאלו נותן לה הגט לשם פקדון לכ"ע אינו מגורש' וכיון דכן בעי' דלימא הכי בפי' או שיגלה בדעתו דלשם גירושין קעביד כגון שהיו עסוקין באותו ענין גלוי הדעת בזה דכנסי ש"ח זה או בנתינה גרועה הוא מתבטל והיינו ההיא דהזורק דהתם ודאי בעסוקו' באותו ענין מיירי דאי לא פשיטא ואפ"ה כיון דא"ל כנסי אינה מגורש' דכנסי ש"ח זה מבטל גילוי הדעת דעסוקי' באותו ענין וכ"נ נתינה גרוע ובטלו דהתם הא אוקימנא ההיא דמצאתו מאחוריו בעי' קלא אם רצה דאי לא פשי' דאינה מגורשת ואפ"ה אשמעי' דנתינה גרועה כזו אפילו עסוקי' באותו ענין אינה הוראה דלשם גירושין קאי יהיב לה דדילמא מראהו לה כדי לגרשה אימא שרוצה לגרשה וכיון שכן אותה נתינה לאו כלום היא אבל היכא שאמ' לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי דהוא גלוי הדעת גדול ונראה דבאותה נתינה סגי והוי ראיה דלשם גירושי' הוא נותנו והיינו טעמא נמי דהכא דאיכא גלוי הדעת גדול דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי אע"ג דחזר ואמר לה כנסי ש"ח זה מגורש' דכנסי ש"ח זה לא בטל גילוי הדעת גדול דאמר לעדים דעסוקי' באותו ענין הוא שמתבטל וכדפי' ומי' לעולם גילוי דעתו בעי' אבל אם א"ל סתם הילl זה אעפ"י שמצאתו וקראתו והוא גיטא אינה מגורשת אבל בעסוקי' באותו ענין אע"פ שלא פי' בשעת הנתינה ולא א"ל הא גיטך אלא שיתנו לה סתם כיון דאיכא נתינה מעליותא מסתמא מגורשת דלשם גירושין הוא נתנו לה והיינו ההיא דהוליך אשתו אצל לבלר וההיא דהתם דקדושין דכיון שהיה עסוקי' בעסקי גיטה וקדושיה אר"י התם דא"צ לפרש וקי"ל כוותיה ואיכ' מ"ד דאפילו ר"י לא פליג התם אלא בקדושין לחוד אבל בגיטי מודה דא"צ לפ' ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה פי' אם השיאה אביה דנשואי' נשואין גמורין דאורייתא אוכלת בתרומה דאורייתא והיכא שהשיאה. אמה ואחיה דאין הנשואין אלא מדרבנן אינה א כלת אלא בתרומה דרבנן ואם מתה בעלה יורשה ואפילו השיאוה אמה ואחיה ואמרינן התם ביבמות דמטמא הוא לה אף על פי שהנשואין אינן נשואין גמורין דכיון דאיהו ירית לה אחיה או יורשיה בדלין מלהתעסק בקבורתה דאמרי איהו ירית לה ואנן קברי' לה וכיון דכן הויא לה כמת מצוה שאין. לה קוברין ומדין מת מצוה הוא מטמא לה והכי מפו' התם ביבמות ואלו חרשת לא אכלה מ"ט גזרה שמא יאכיל חרש בחרשת דלא אפשר דליהוי נשואין דאורייתא אלא מדרבנן וכיון דכן דינא הוא דלא ליכול בתרומה דאורייתא וליכול דקטן אוכל נבלות הוא פי' ולמ"ד אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ואפילו למ"ד נמי דב"ד מצויין להפרישו כיון דאיהו לא עבדא איסורא לא שייך למגזר ופריק גזרה שמא ואכיל חרש כפקחת וליכול בתרומה דרבנן דתר לא שייך למגזר אטו חרש כפקחת בתרומה דרבנן אמאי לא אכלה כיון דנשואיה נשואין דרבנן ופריק גזרה דילמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא פי' או שרית לחרשת כפקח בא"י תרומה דרבנן אתי למכל תרומה דאורייתא דאי אכלה תרומ' דאוריית' אתו ג"כ להאכיל לחרש כפקחת תרומה דאורייתא ומשו"ה אסרו הכל ולאו גזרה לגזרה הוי דכולה חדא גזרה היא ומה טעם אמרו לא נודע' מכפרת כדי שלא יהו כהנים עצבים ואע"ג דיאוש כדי לא חייל עלה הקדש דב"ד העמידוה ברשותו והפקר ב"ד הפקר וכדאמרי' בשלהי שמעתי' כרת שע"י דבריהם באה לו אלמ' דטעמא משום דהפקר ב"ד הפקר הוא ומי' בחטאת שנודע לרבים לא תקנו בו ונודעת לרבי' מפ' בירוש' דרבים היינו ג' בשלמא לעולא ניחא פי' דתקון היה שזו מן הדין אינה מכפרת שתהא מכפרת איפכא מ"ל דנודעת אונה מכפרת מפני תקון המזבח שלא יאמרו דהמזבח אוכל נבלות ופריך ה"נ קאמר ובכלל הלשון דוקא דעל חטאת הגזלה שלא נודעה לרבים לחוד תקנו שהיא מפכרת מפני תקון המזבח נמצא דתקון הוא שנודעה אינה מפכרת והכל בכלל לשון המשנה דלאו חסורי מחסרא וכדפרי' ע"ב ותני עלה שחטה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש לא קני כרת מאי עבידתיה דהא לא חייל עלה הקדש וק"ל אמאי לא אקשי ליה מגופא דמתני' ואצטריך לאתויי מאי דתנינן עלה דאלמא דלא מצי למקשי ליה אלא ממאי דתני עלה דמגופא דמתני' נמי מצי למקשי ליה דאם איתא דיאוש לא קני והיינו טעמא דאינו משלם משום דהקדש חייל עלה ושל הקדש הוא מ"מ אינו ראוי להקרב' משום מצוה הבאה בעבירה דכיון דבהמה זו בגזל בא לידו מצוה הבאה בעבירה הוי ורב יהודה תירץ דאפילו להקרבה מצוה הבאה בעבורה וכיון שכן תו לא מצו למקשי ליה מגופא דמתני' דכיון דאיכא יאוש הקדש חל עליה ודינא הוא דאינו משלם אלא מדתני עלה פריך ליה דאף ע"ג דקדישא כרת ליכא דהא כיון דאיכ' מצוה הבאה בעבירה אינה ראוי לבא אל פתח אהל מועד אבל שאינה ראוי לבא) [מדכתיב] ואל פתח אוהל מועד לא אלא מי שראוי לבא