ריטב”א על גיטין נה

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים ותני עליה מפני ת"ה ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ודאי מדינא חייבי' ות"ה קאי אשוגגין ואק"ל ואפי' נאמר דהיזק ניכר שמיה היזק מדינ' ודאי אונו חיוב דהא קי"ל דמזיק הקדש פטור איכא למימר דמשלמי' הן את הקרן ומדדבנן מיהת וכדכתי' לעיל ולא משמע ליה לתלמודא דת"ה דקתני היינו כשתקנו לשלם הקרן דתקון הוא כדי שלא יזלזלו בהקדשות דא"כ מ"ש דנקיט גבי פגול לימא כל מזיק הקדש סתמ' אלא ודאי תקנה א' היתה שתקנו בפגול והיינו דק"ל דמזידין אינן חייבי' משום אותה תקנ' דמדינא חייבי' משום דרבנן קנסו מזיק את הקדש לשלם קרן א"נ איכא למימר והוא הנכון דרבא סתמא קאמר ואפי' בקדשים דחייב הדיוט באחריותן ובהנהו ודאי חיוב מדינא דהוו כמזיק להדיוט וכן פרש"י ואק"ל כהנים שפגלו היכי קרי ליה היזק שאינו ניכר שהרי מעשה קא עבדי בשחיטתה כיון דאינה ראויה הרי היא כנחירה ומטעם זה אמרינן דטבח אומן שקלקל חייב משום דהיזק ניכר היא וי"ל דקושיין משאר עבודות כגון זריקה הקטרה דלאו היזק ניכר הוא א"נ איכא למימר דכי חשבי' שחיטה פסולה בהיזק ניכר היינו כשנבלה בשחיטה דנמצא דאינה שחיטה אלא גזירה אבל כאן גבי פגול שחיטה ראויה היא אלא שדבר אחר גרס לה ליפסל וכיון שכן היזק שאינו ניכר הוא וזה נכון:

העושה מלאכה במי חטאת בפרת חטאת פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים אק"ל עושה מלאכה במי חטאת היכי פסיל דהא בעינן עובד דומיא דעבד פוסלה אבל במחשבה דלא בעי עובד דדמי' דעבד פוסלה בבעלין אלא דניחא ליה לעובד הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינוק ותדוש פי' לא עשו, בה מלאכה אחרת אלא שנתכוין בשעת שעבדה שיהא דשה וכיון דליכא אלא מחשבה לא חשיב הוזק ואע"ג דלעיל גבי פיגול אמרי' דחשיב היזק שאני התם דעביד איהו מעשה ובמחשבה נפסל המעשה אבל הכא דליכא ק מעשה אלא מחשבה לא. ע"ב לא קשיא הא בגופן הא בבגדן פרש"י בגופן כגון שהיו המים ב בכלי שיש בו שותות והיו יודעים דמשמשי' בו לטרא בשר לא זו מאותן שותות המים עולין כנגדן שהיו המים בכף מאזנים ושקל בהן פי' רבי' נר"ו דטעמא דפוסלין בגופן לאו משום המשקל הוא אלא משום לחלוחית הבשר שנתערב בהן שנפסלים הם בתערובות ור"ח פי' בגופן ששקל בהן בשר ועושה בהן מלאכה כנגדן ששקל בהן משקולת ובאותה משקולת שוקלים בשר וכ"ת ומשום משקולת גופא אמאי לא פסלי' איכא למימר כשלא היה מתכוין למשקולת בשעה ששוקלה אלא שלא צורך היה שוקל ואנן בעי' עובד דומיא דעבד ומי' לפי פירוש זה לא א"ש הא דאמרי' בסמוך הא והא בבגדן דכי קרי עושה מלאכה כששוקל בבגדן בשלמא לפרש"י א"ש וי"ל דמשום הא נקט האי לישנא א אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונ' מעליא בעי שלומי תיובתא ואק"ל אמאי איתותב ולא אמר דתנאי היא ממתני' דעשה עבדו אפותיקי ושחררו ברבו שני ובהיזק שאינו ניכר פליגי וי"ל משום הכי דחי ליה דלאו בהכי פליגי אלא במזיק שעבוד של חברו וכגון וכמאן דפי' התם דשחררו רבו א' דהא בסמוך בעי למי' דתנאי נינהו ודחי ליה ואק"ל אמאי דחי לה דמ"ד דהיזק ניכר (לא) שמיה היזק מפ'לה א בדקא הוה קס"ד כי היכי דלא תיקשי לי' דמי איכא מאן דחוי ליה ותי' רבי' בי' נר"ו בשם רבו הרמב"ן כיון דאשכאן חדא מתניית' בהדיא דק"ל צריך הוא ג"כ סיוע מוכרח לדבריו דאיכא תנא דאית ליה כוותיה וכל היכא דאפשר למדחי דחינן ליה ולא מוקי לה כתנאי דלא משוי פלוגתא ביני תנאי בכדי היכי דתיקום מלתיה ודכות' אשכחן בתלמוד חדא בב"ק דאמרי' אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר"י הוא וזה נכון. הא דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל פירשתיה בפ"ק דחולין וכללא הוא מזיד דר"מ כשוגג דר"י מזיד דר"י כשוגג דר"י הסנדלר ורמי' דר"מ אר"מ בדאורייתא והא דלא מקשי' לר"י משום דידע דטעמא דר"י דשבועות משום דבאתריה חמירא להו שביעית כדאמר בסמוך תבו' עליו ברבה דאכיל מיניה מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו ומשלם ליה מידי דחזי ליה בימי טמאתו ש דהא נתפסין הן בקדושת תרומה וה"ל תרומה טמאה וי"ל דה"ק דאיהו בשע' תשלומין מידי דחזי טפי קא משלם ליה ואפי' אחר תשלומין נמי לא גרע ממאי דאכל מיניה וה"ה דקשיא אבל בתרומה טמאה אמאי משלם חולין טהורין אלא איהו חדא מנייהו אקשי ודעדיפא ליה משום דאמר און תשלומי' תשלומין והדר מתרץ לכולה דף נ"ד ע"א במזיד אין תשלומיו תשלומין ואר"א בריה דרב איקא קנסו שוגג אטו מזיד א"כ לומר דר"מ כי אמר במזיד אין תשלומיו תשלומין לאו לגמרי קאמר דתשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין דלא פליג ר"מ אלא בשוגג דלא קליס שוגג אטו מזיד והא דאמר בשוגג תשלומיו תשלומין תימא איהו קא אכל מיניה מאי דחזי ליה בטהרתו ומשלם ליה מאי דלא חזי ליה כלל דהא תרומה טמאה הוי וי"ל דלדידן לא קשיא לן דהא פרישי' דבתר שעת תשלומין אזלי' ואותה שעה שוין היו החולין הטמאים כדמי התרומה א הטהורה ורש"י פי' בענין אחר ואינו מחוור:

ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה והא כרבנן היא ואלו מדאורייתא כ מותר לזרוק הדם לכתחלה אעפ"י שנטמא שהציץ מרצה וכן פרש"י והא דאמר לר"י דמדאורייתא חד בתרי בטיל ק"ל דהא סב' ר"י דמין במינו לא בטיל והכא מין במינו הוא דאם מין בשאינו מינו ינדור ותירץ הראש"ד דלאו אר"י אלא בלח בדם הפר ודם השעיר דמשם גמר לה אבל ביבש מודה הוא דחד בתרי בטיל וביבמות שמעי' ליה הכי גבי לחם הפנים שאם נתערבה באחרו' ויש בהם לעלו' בא' ומאה שכולן מותרות ואק"ל הא דאמר בפסחים חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה אם יש בתחתונה כדי להעלותה בא' ומאה מעלי' ואע"ג דלאו בלח הוא וי"ל דההיא דלא כר"י ויש מי שתי' דכי אמר ר"י דמין במינו לא בטיל היינו משמיה דרביה אבל איהו ודאי משמיה דנפשיה ס במינו (לא) בטיל והכי משמע התם בזבחים ותו לא מידי:

ע"כ אמר אביו כל שבידו נאמן פי' רישא דקתני טהרות שעשיתי עמך מיירי בעודן בידו ופי' רש"י דנאמן מתוך שבידו לטמאן ולפגלן כגון שלא נשלמו כל ד' עבודות וכן עקר אבל סיפא דקתני ביום פ' משמע שאינה בידו דהכי דייק לישנא דעשיתי עמך וכיון דכן אינו נאמן ואע"ג דע"א נאמן באיסורי' בין לטמא ובין לטהר ובין לאסור שאני הכא דכיון שהוא פועל או שליח והדבר מוטל עליו לעשו' מסתמא כיון דבן דעת הוא כראוי עביד דחזקה על בן דעת הוא שנזהר הוא במה שיש לו לעשות ואינו מקלקל וכיון שכן אינו נאמן דלצעוריה קמכוין וכ"ש אם אמר במזיד עשיתי שאינו נאמן דאין אדם עשוי לקלקל בכונה מה שהוטל עליו לעשות אבל כשהדבר בידו מתוך שבידו לטמא ולפגל נאמן דחזר לחזקתו ולדינו דע"א נאמן באיסורין אבל אי אין בידו לפגל כגון שנשלמו כל עבודות אינו נאמן אעפ"י שלא יצא הדבר עדיין מתחת ידו דהרי הוא כאלו אינו בידו ומטמא כדפרישנא והא דקתני שורת הדין אינו נאמן דמשמע שורת הדין היה נותן שלא יהא נאמן אבל נאמן הוא דהכי דייק לישנא דשורת הדין י"ל דמשום מזיד נקטיה דהיכא שיאמר במזיד טמאן או פגלן הדין נותן דלא יהא נאמן דהא אינו מחייב לשלם דהא הוזק שאינו ניכר הוא וקי"ל דלאו שמיה היזק אבל עכשיו דתקנו דהמזיד משלם מהימן דמתוך שנאמן על עצמו נאמן הוא לטמאן ולפגלן ומ"ה נקט לישנא דשורת הדין אבל היכא שטמאן או פגלן בשוגג בין מעקרא בין השתא אינו נאמן דהא אינו חייב לשלם דלא תקינו תשלומי' בשוגג ואף על גב דלישנא דנטמאו או נתפגלו בשוגג משמע כיון דהיכא שטמאן במזיד נאמן משום מתוך שנאמן לשלם וכדא' לקמן לאשמעי' דינא נקיט האי לישנא לומר עיקר נותן דאינו נאמן כל היכא דליכא תשלומין ובשוגג דליכ' תשלומי' לעולם אינו נאמן ובמזיד דאיכא תשלומים נאמן וכדפרי' ואק"ל ה"נ אע"ג שאינה בידו יהא נאמן משום דמפסיד שכרו וכדאמר לקמן דמתוך שנאמן להפסד ד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וי"ל דהתם שאני דאיכא הפסד מרובה דהפס' שכר ס"ת קרוב הוא לדמי כל הס"ת ומ"ה נאמן אבל הכא שאין הפסד אלא דבר מועט ל"ל דמשום שהוא מפסיד לעצמו דבר מועט יהא נאמן להפסיד לחברו א"נ שהוא סובר דאינו מפסיד שכרו מ"ה וכדאמרי' לקמן וכוון שכן ליכא מתוך א"נ דהכא איירי בפועל ששכרו יום א' לעשות מלאכה עמו ולא ששכרו לעשות עמו טהרות בחנם דומיא דנתפגלו דמשמע בחנם וא"ה כיון שקבל עליו במלאכה לעשות אינו נאמן דהרי הוא שלוחו וכדפריך לעיל רבי' נר"ו אמר רבא כגון דאשכחיה ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל כו' פי' רבא ודאי לא פליג דהיכא שבידו נאמן ומשום דבידו לטמאן ולפגלן אלא דמוסיף ואמר דאע"פ שאינם בידו כגון זבחים לאחר שנשלמו כל העבודות וטהרות לא ע"י שלוחו דאכתי נאמן דלאו טעמא משום דבידו או לא בידו אלא הכל תלוי דאשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי אשכחי' וא"ל דכיון דמעיקרא אשכחיה ולא א"ל שוב אינו נאמן דילמא לצעורי קמכוין דאי איתא דנטמאו כשנטמאו תחלה הוה אמר ליה וכיון דלא א"ל שקורי קמשקר ולצעורי קמכוון ודוקא. בכי הא שהוא פועל הוא דאמרי' דכיון דאשכחי' ולא א"ל שוב אינו נאמן משום דכיון דפועל שלו או שלוחו הוא מיד הל"ל אבל בע"א דעלמא שהוא נאמן באיסורין ל"ש מצאו ול"ש לא מצאו נאמן ה"ה דאין הדבר מוטל עליו לומר לו מיד ושמא מתחלה לא היה זכור או שלא רצה להודיעו ואח"כ נמלך דלא עליה רמיא לאודועי אבל הכא כיון דשלוחו הוא ה"ל להודיעו מעקרא ואשכחי' דאמרי' איכא מ"ד בשעת חזרה אינו בכלל שעתה כיסופ' לית לי' מיניה ומ"ה לא מודע ליה ואיכא מ"ד דאפי' שעת חזרה בכלל אשכחיה וכיון דההיא שעתא לא א"ל תו לא מהימן דאו איתא דאטמאו בההוא שעתא הוה א"ל ולשון זה שקר וכ"נ לכאורה לקמן וליכא נמי לישנא דשורת הדין כך מתפרש כדפרי' לעיל אליבא דאביי דאיהו מודה דכל היכא דאיכא מתוך נאמן וכדפרי' והא דאמרי' ההוא דא"ל לחברו טהרות שעשיתי עמך נטמאו דנאמן דא' דשורת הדין אינו נאמן י"ל דר"א לישנא דברייתא נקט כשאמר שורת הדין והק' ליה אם שוגג הוא אינו נאמן ואם מזיד הוא דשורת הדין שאינו נאמן אבל נאמן כיון שנאמן על עצמו לשלם וכדפרי' לעיל ונראה דודאי ר"א כאביי סבירא ליה דהדבר תלוי כשהוא בידו או אינו בידו והכא כיון דביום פ' א"ל משמע דלא היו בידו והיינו דא"ל ר"פ כר"י אמר' דנאמן דהתורה האמינתו וההוא ודאי כרבא ודלא כאביי דלאביי כל שאינו בידו אינו נאמן וכיון דר' דהכא משמע דאיהו כאביי דל"ל דר"י אית ליה דנאמן לעולם ואפי' בתר דאשכחי' בע"א דנאמן באיסור דעלמא ועובדא דר"א דאשכחי' כרבא ומ"ה אמר דאינו נאמן דא"כ מצינו ג' מחלוקת בדבר ולית לן לאפושי פלוגתת בכדי אלא הנכון דר"א כאביי ור"א משמי' דר"י כרבא והא דאמר או לאו דמהימן אע"ג דשמעניה דפועל לא דדילמא בתר הכי קאמר ה"ט משום דאי איתא דאינו נאמן בדבר שאינו בידו כאביי אלא בדבר שבידו ומשום מתוך שבידו לפגל ה"נ הדין נותן שלא יהא נאמן דהא אמר דכל דבר שמוטל עליו לעשותו חזקה שכראוי עשאו ומשום ה"ט הוא דלא מהימן אלא היכא דאיכ' מגו כל היכא דלא בריר מגו דינא הוא דלא מהימן דהשתא אע"ג דאפשר דבההוא שעת דשמעינה אכתי בידו הוא דשמא דנשלמו כל ד' עבודות כיון דהדין נותן שלא להאמינו אלא במתוך והמתוך אינו ברור אלא אמרי' מספק הכי הוי רבי' נר"ו יג והא