ריטב”א על גיטין נד

באותה שעה שיש תועלת בדבר ועשו ואם לאו לא יעשו אבל ליתן רשות בתחלתן שיעשו מה שירצו בזה אין רשות לב"ד לעשות ואם נתנו להם ק רשו' לא עשו כלום רבי' נר"ו:

הנהו יתמי דהוו סמיכי גבה דההוא סבתה ה"ל תרומתה שקלה וזבינתה ניהלייהו פי' להאכיל אבל לא להניח דאפילו נאמר דאפוטרו' שמינהו אבי יתומים יש לו רשות לעשות כן וכדכתיבנא יתומים שסמכו אצל ב"ה דהוי באפוטרו' כי אם נאמר דהוי באפו שמינהו ב"ד ואמר רבי' נר"ו דאפוטרו' אינו אלא במה שהן מחזקים אבל להוסיף על האפוטרו' ולתת בידם מנכסי היתומים לא וגם הם אין להם רשות להוציא נכסים מיד אחרים ולענין שבועה כתב הראב''ד דדינם כאפו' שמינהו אבי יתומים שפטור דהא התם אמרי' דאתא לאימנועי כ"ש הכא וכ"כ הרמב"ן משוך פי' מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי בר אידי דיתומים אין מקנין אלא בכסף וכיון דכן מצו הדרו בהו זיל לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכיון דהדיוט קונה במשיכה ואינו יכול לחזור בו אף בהקדש כיון דאיכא משיכה אינן יכולין לחזור בהם ואק"ל היכא דאייקור דאמרי' דברשות היתומים קיימי ויכולין לחזור בהם א"כ רעה הוא לדידהו דיאמרו להם נשרפו חטיך בעליה כו' דזה אינו דיאמרו להם היתומים חיטכ' הוא שנשרפו לכם משינה דהא גבי זול הוא דאמרינן הכי הוא זול א"כ לקמן גבי יהיב זוזי יתמי אסירי דהיכא דאייקר אי אמרי' דאין הלוקחים יכולים לחזור להם חיטכם הוא שנשרף דהדין כך הוא יתומים קונים בין בכסף בין במשיכה באיזה מהם שירצו וכל זמן דליכא כסף ומשיכה יכולים הם לחזור בהם ומיהו מסתמא כל היכא שלא חזרו המקח קים וכיון שכן היכא דמשוך פירי מיתמי אם נשרפו עד שלא חזרו בהם ללוקחים ונשרפו אבל היכא דיהיב יתמי זוזי אפירי אם נאמר דהיכא דאייקיר שאין יכולין הלוקחים לחזור בהם דקנו בכספא מסתמא כל זמן שלא חזרו בהם המקח קיים וכשנשרפו ברשותם נשרף דאין להם רשות אחר שנשרף לחזור בהם ואע"ג דכה"ג אמרינן התם במ' דהדיוט יכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא שאני התם דאף מוכר יכול לחזור בו אבל כאן שאין המוכר יכול לחזור בו מסתמא כ"ז שלא חזרו להם ללוקחי' דהיינו היתומים נשרף וכ"נ שפי' רש"י והא דאמרינן יהיב יתמי זוזי אפירי זול לא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש כלומר ויכולים הם לחזור ואפילו מי שפרע ליכא אע"ג דבהדיוט. כה"ג איכא מי שפרע והא דאמרינן דלכתובה ולמזוני ולקבור' מזבנין, בלא אכרזתא אומר רבינו נר"ו דהא נמי דמוכרין שוה ר' במנה אם א"א בלאו הכין ומוכרין ליותר מו' חדשים אי לא אפשר בלאו הכי דכי היכי דהקלו באכרזתא כדי שלא תמות ברעב ה"ה נמי להנך דכתיב וטעמא דמסתבר הוא רבי' נר"ו:

עמרם צ"ב אפוטרופא דיתמי הוא כו' כתב הרמב"ם באפוטר' שמינהו אבי יתומים ומ"ה כיון דאיהו המניה מספקא לא מסלקינן ליה עד דמפסי' אבל באפו' שמינוהו ב"ד בספקא מסלקין אותו כל היכא דסאנו שמעני' דאפי' אי' משכחי' אניש מהימן מניה מסלקינן ליה וטעמא דמסתבר הוא וכ"כ הרמב"ן והא דאמרי' ואי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי פי' דוקא קודם שהחזיק בנכסיה אבל אחר שהחזיק אינו יכול לחזור בו וכן הוא בתוספתא אפוטרופוס עד שלא החזיקו בנכסים יכולים לחזור בהם משהחזיקו בנכסים אין יכולין לחזור בהם איהו קא אכילת ליה פי' דמשום פרוטה דרב יוסף ז"ל דלא חשיבא כולי האי ובמקום שבועה אתו לאימנועי דאי לא אפילו אפוטרופוס שמינו אבי יתומים ישבע אלא ודאי כדפרישית דהכא הוא בנושא שכר דבההיא הנאה דקנפיק עליה קלא דאניש מהימן הוא וקי"ל כאבא שאול וכדפסק שמואל דמנוהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ואע"ג דראב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו הא קי"ל דאין למדין הלכה מפי תלמוד ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי כיון דשמואל דהוא אמורא פסיק דלא כוותיה לא קי"ל כותיה אלא כאבא שאול וכתב הרמב"ן דה"ה ולענין תשלומין דמינהו ב"ד משלם מינהו אבי יתומים אינו משלם ואפילו פשע בנכסים אפו' חייב בגנבה ואבדה משלם ואשכחן דפטור ואפי' מפשיעה מינהו ב"ד חייב ואפילו בגנבה ואבדה וכדאמרינן בפרק המפקיד ההוא אפו' דזבן תורא ליתמי דלא ה"ל כו' דאי לאו דאפו' לבקרא מסרתיה הוי חייב ולא תימא דההיא מסירה היתה דלא היתה אלא כעין גנבה ואבדה דהא אמרי' התם מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני ואם איתא דהוו פשיעה אפילו לא הוי ש"ש אלא ש"ח חייב אלא ש"מ כדפרי' וההיא במינהו ב"ד דאי במינוהו אבי יתומים אע"ג דאיכא פ' דרב יוסף ולא חשיב כש"ש דאתי לאמנועי וכדכתי' לעיל ואיכא דמחי ליה אמוחא דהתם היינו טעמא דמחייב משום דאי לא מסריה לבקרא ולא אוקמי בתרי תורי ושדי ליה אוכלא ולא אכל פושע גמיר הוא ומיהו פשטיה דמלתא לא משמע הכי אלא אפילו בדיעבד אפוטרו' בעיין נטירות' דבקרא דלא הוי פשיעה בעי לומר דלחייב ומיהו בלאו הכי אית לן לומר ע"כ דמינהו ב"ד חיוב בגנבה ואבדה דש"ש הוא משום פרוטה דרב יוסף דמצוה קעביד וכיון דליכא למיחש דילמא ממנע ולא עביד ומחייב לישבע משלם נמי הוא אבל במינהו אבי יתומים נראה שפטור ואפילו מן הפשיעה מדאמרינן בב"ק פ' שור שנגח ד' וה' דמעמידו' אפוט' לשור של חש"ו כדי להעידו ואמרי' דמשלם מן העליה אם היזק ואמרינן עלה מעליית מאן ר"ו אומר מעליית מיתומים דאי לא ממנעי ולא עבדו ריב"ח אומר מעליית אפוט' וקי"ל כר"י ואפילו ריב"א מודה דלכי גדלי משתלם מנייהו והא התם דפשעו ולא שמרוהו ואפי' הכי פטור וא"ת דלא פשע בו אלא ששמרוהו שמורה פחותה דבהכי הוה סגי ליה ואזיל והזיק לא הוא דכיון דסתמא אתמר משמע דלעולם מעליית יתומים משתלם והוא פטור וא"ת דהתם אינהו ב"ד הוא וי"ל דהרי הוא כמינהו אבי יתומים דאפוטרו' שור א' ליכא טעמא דמהימן ועוד דאפי' דיתומים מינוהו ומ"ה אמרי' דפטור האפוטרו' שמינוהו אבי יתומים והכי איתא בירושלמי ובהאי פרקא אתיא דר"י כרבנן ודריב"ח כאבא שאול ר"ל ר"י דפטור אפוטרופו' אתיא כרבנן דפטרו מנהו ב"ד משבועה ודריב"ח כאבא שאול דמחייב שבועה ואפו' שמינהו ב"ד דקס''ד דהשתא בההוא דשור הוי כמינוהו ב"ד ומהדרינן אפי' תימא כאבא שאול בעי הוא ומתקרי מהימן כלומר אבל הכא גבי שור דליתיה להאי טעמא פטור וכדפי' לעיל והריב"ח כאבא שאול ואפי' יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בתשלומין דמשלם אחר כך מהיתומים לכי גדלי וקי"ל כר"י וכא"ש. ומיהו כי אמרינן דמינהו אבי יתומים לא ישבע משום דאתי לאימנעי דוקא משבועות אפוטרו' הוא דפטור כגון שבועת שמא אבל אם טענו היתומים בבריא בכי הא חייב כאיניש דעלמא נשבע שבועת היסת אם כופר בכל שבועת התורה במ"מ ומשום הא לא אתי לאימנועי הרב בעל העיטור וכתב רבי' נר"ו היתומים שסמכו אבל ב"ה שהוא כאפטרו' יכולין לסלקו ב"ד כל זמן שירצו ול"מ אחר וכה"ג דאפוטרו' שמינהו אבי יתומים עד כ' שנה או יותר דמכיון שהגדילו היתומים אינן יכולין למכור ואם מכרו אין מכרו קיים דהא נכסים משל יתומים נינהו וכיון שהם בני המכירה אין להם רשות למכור אלא דמשום לקיים דברי המת הוא דמתעסקים בנכסים והכי ג"כ אצל דין אפוטרופו' אין להם כלל רבינו נר"ו:

דף נב ע"ב ושמואל אמר מערב ולדידיה לא ילפינן קנסא מקנסא וכיון דכן מנסך כיון דלא אתמר פטור דקנסא מקנסא לא ילפינן וקי"ל כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני אבל בנסך דקים ליה בדרבה מניה דלא ידענא משעת הגבה'. הוא דקני למתחייב עליה מאותה שעה אבל מטמא דלא מפסיד לה לגמרי פי' הכא גבי מנסך דמפסיד ליה לגמרי לא קרי מטמא הפסד גמור הוא דהא אפשר להסיקה תחת תבשילו אבל לעיל גבי מדמע דהוי הפסד כל דהו א קרי מטמא הפסד מרובה:

א דף נ"ג ע"א א"ה אפילו במזיד נמי כלומר א"ה הטעם בשוגג פטור כדי שיודיעו אפילו מזיד נמי לפטור שיודיעו ויפרשנו מאיסור ואק"ל ומאי קושיא דאפילו קאמר במזיד חייב הא מצי מודע אליו, שטהרותיו. טמאות שהוא טימאן בשוגג וי"ל דהיינו דקמקשה דאי איתא דמזיד חייב והוא טימאן במזיד לא יודיעו כלל שמתירא הוא שלא יבא ע"י כך לדעת שבמזיד טימאן דכי הוה קס"ד המקשה ומתרץ ליה דלהכי ליכא למיחש דכיון דמתכוין הוא להזיקו יודיענו שאם לא יודיענו נמצא שלא הזיקו והוא להזיקו מתכוין ולא להאכילו איסור:

ור"י אמר דבר תורה א' שוגג וא' מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פי' לכ"ע ואפילו לר"ע דדאין דינא דגרמי ואע"ג דעביד מעשה נמי כיון דהיזק שאינו ניכר הוא וא"ת א"כ אמאי מחייבים מוחל ש"ח לחבירו למאן דדאין דינא דגרמי י"ל משום דהתם היזק ניכר הוא שהרי אינו יבול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי אין שעבודו קיים וכן נמי בעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו א' היינו טעמא דחייב משום דחשבינן ליה היזק ניכר מפני שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי אין שעבודו קיים אבל העבד וכדפרי' ואק"ל מחיצת הכרם שנפרצ' לר"מ אמאי חייב דרבותי' אתא כדאיתא התם דהא היזק שאינו ניכר הוא ותירץ החכם ר"י הלוי בן אחיו של רבינו נר"ו דגרמה. לר"מ כמעשה לרבנן וכי היכי דרבנן קנסו במזיד כעושה מעשה אע"ג דהיזק שאינו ניכר הוא ה"נ קניס ר"מ בדינא דגרמי כמזיד והתם מזיד הוא כיון דאמרי ליה גדור ולא גדרה ונכון הוא ויש מתרצים דהתם נמי כיון דע"י שנוי הוא ואין התבואה נאסרת אלא בתוספת ר' היזק ניכר הוא ואק"ל הא דתנן דן את הדין זכה את החייב טמא את הטהור דאע"ג דאגע בהוא שרץ והא התם דשוגג הוא והיזק שאינו ניכר הוא ואפ"ה חייב וי"ל משום דהתם ראוי לקנוס אותו שוגג כמזיד דלמה ליה למגע ביה שרץ ולר"מ דמחייב התם אפי' דלא נגע בהו שרץ אע"ג דהוו היזק שאינו היכר י"ל דמשום קנסא הוא דקניס שוגג אטו מזיד כדאית' לקמן:

הכהנים