ריטב”א על גיטין נב

מתני' המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה פי' אע"ג דאפשר דמדינא חייב וכדמוקי לה בגמר' מפני ת"ה פטרוהו דא"כ אין לך מגביה מציאה לחבירו כדי שלא יביאהו לידי שבועה אם מצא יותר ואע"ג דמוצא מציאה עשאוהו כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף וחייב בגנבה ואבדה ולא חיישינן לאמנועי משום דלאו אדעתה דאיניש דמאן משכח מגניב' אי מתביר ליה טפי משאר מזוניה ועוד שבדעתו להחזירה מיד ומ"ה אינו נמנע אבל משום שבועה בודאי' היה נמנע ומ"ה פטרוהו גמרא אמר ר"י ב' כיסין קשורין מצאתי ליותר עיקרן של דברים שאין אדם חיוב שבועה מודה מקצת אלא כשיש בו ד' דברים הא' שיהא טוענו שאם אינו טוענו בבריא פטור דמשום אבדה הוי ומשום אבדה פטור מן התורה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והכי מוכח התם בכתובות מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואמרי' עלה בההיא דאפילו קרא לא צריך דסברא הוא והיינו דמחייב ר"י הכא בכיסים טפי משוורים משום דבכיסים הוי טענתו בריא וכדמפרשי' בסמוך בס"ד והשני טענה ואח"כ הודאה שאם הודה לו זה בג' קודם שזה תובעו ואח"כ א"ל ק' לי בידך אינו נשבע דלא מודה מקצת חשיב והכי מוכח מהא דאמרי' בשבועות טענו חיטים וקדם והודה לו בשעורים דמערים מפני שראה בו שהיה רוצה לתבוע לו אף שעורין כדי להפטר משבועה דהוי הודאה ואח"כ תביעה חייב ונראה דמערים הוי כל זמן שקדם שהשלים התובע תביעתו ואם כמודה פטור משום דהוי הודאה ואח"כ תביעה חייב והג' שלא יהא הולך והכי מוכח כ"מ דהילך פטור והד' שלא יהא בה משום מגו לא מגו דכופר בכל דהא לא חשיב מגו שא"כ אין לך מ"מ חייב ולקמן נאריך בזה אלא מגו אחר דאמרי' מגו לאפטורי משבועה והכי מוכח בב"ב גבי ש"ח היוצא על היתומים ובפרק האשה שנתארמלה גם החם שור שחוט לפניך ושלא כדברי הר"ר יוסף הלוי שכתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ומיהו לדידיה באינך כולהו לבד ממגו והשתא לפום הני כללי דצריך לפ' הא דר"י דצריכי דכולהו איתנהו ומשכחת לה כשטענו זה וא"ל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך שמצאת כיס אחד שהיה שלי שהולך הייתי בדרך ונפלו ממני ב' כיסין קשורין ואותו הכיס שמצאת הכרתי בו שהיה א' מן ב' הכיסין שנפלו לי ואחר שזה מצאת מצאת גם חברו דקשורין היו החזירם לו וז"א א' מצאתי ונאבד ממני בפשיעה או שהוצאתיו לעצמי ואשלם לך הרי זה ישבע דהשתא איכא טענת בריא כיון דקשורים היו בכיסין לא מנתחי מהדדי וכיון שהוציאו אין כאן הולך ויש כאן תביעה ואח"כ הודאה ומיגו ליכא דמגו דכופר בכל לא מצאתי כלום לא הוי מגו משום דהוי מעיז דהא יודע בו חברו שמצאו ומשאינו מעיז למעיז לא אמרי' אבל ליכא לפ' כשזה היה מחזר אחר המציאה וא"ל חברו אין מצאתי כיס א' דהא ודאי אין נשבע משום דאין כאן טענת בריא והו"ל אידך משיב אבדה ופטור ועוד דהוי הודאה ואח"כ תביעה דאחר שהודה לו זה שמצא א' הוא שטען לו שמצא תבי' ובכי הא הוי הודאה ואח"כ טענה ופטור וכדפר"י וכ"נ ליכא לפ' כשטענו שניהם כגון שא"ל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך שמצאת שני כיסין שנפלו ממנו והוא אומר לא מצאתי אלא א' דבהא אפי' תנא דמתני' לא הוה פוטר משום ת"ה דהא מודה מקצת גמור כיון שהוא ראה הכל וה"ל כטוענו ק' לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא ן' דחייב והכי מוכח בירוש' דבעינן למכתב קמן ועוד דר"י לא הוה פטר בשוורים הלכך ליכא לפ' אלא כדפרישנא א"נ אשכחן לה בדוכתא דכלהו בה כגון שזה מכריז על אבדה שמצא כיס א' ובא חברו ונתן סי' ונטלו ואח"כ תבע ממנו ב' כיסין אחרים משום דאמר ג' כיסין קשורים נפלו ממני וכיון שמצא הא' מצא הכל וחברו אמר שמאותן הג' אין לו אלא א' והוציאו דלא הוי הילך הרי זה נשבע משום דטענת בריא הוו משום דכיסין דמי זמנין דמעכלי קשרייהו זמנין הוא דאמרינן ולא שכיח וכיון דל"ש טענת בריא חשבינן ליה והשוורים פטר ר''י משום דמנתחי מהדדי ולא היו טענת בריא דאפשר דמצא הא' ולא מצא חברו אע"ג שהיו קשורין:

ה"ב תניא נמי הכי וכן גר"ח ובזה רבו הנסחאות והגירסא הנכונה ונמצאת ברוב ספרים ב' שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע וזה ברור לכ"ע משום דה"ל טענת שמא בההוא דר"י דמנתחי אהדדי ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע וראיה דקמייתי לר"י מסיפא דמחויב בכיסין דאלו רישא דפטר בשוורים קפשטוה דפטור ורבותא דאשמועינן ר"י דבכיסין חייב וא"ת ומאי ראיה קמייתי לר"י דאפשר דאפילו תנא דמתני' מודה בהא דע"כ לא קאמר דפטור אלא במציאה אבל בחזרה לא וי"ל דאם איתא דהאי תנא סבר דבמציאה פטור כת"ק דמתני' אף בחזרה היה פטור משום מגו דיכול למימר לא מצאתי לך אלא א' דמגו לאפטורי משבועה אמרי' וכדפרישי' אלא ודאי מדמחייב בחזרה שמעינן דאפילו מציאה דאית ליה דחייב כר"י וא"ת א"כ אמאי לא נקטה במציאה דהוי רבותא טפי איכא למימר דאתא לאשמעינן דב' כיסין קשורין מצאתי לי דקאמר ה"ל כאלו אמ' ב' כיסין קשורין מצאת לי ולא חזרתם לי וכשהודה לו חברו בא' מהן והוא חזר ואמר לא החזרת לא הוי הודאה ואח"כ טענה שהרי טענו כבר כשא"ל ב' כיסין מצאת לי ואית ספרים דגר' והוא ג"כ נכונה תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע וראיה דמייתי לר"י מסיפא ובסיפא ג"כ כשתבעו חברו תחלה עסקינן והשתא ודאי לפי פשטה א"ש ור"י ן' מיגאש דאמר דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' דהכא אע"ג דאיכא מגו דכייל למימר לא מצאתי אלא א' והוי פטור אפילו לר"י משום דשוורים מנתחי אהדדי בהא חייב והיינו דאתא כר"י ודלא כמתני' משום דאי איתא דבמציאה תקנו אף בחזרה היה פטור כיון דעיקרה משום מציאה הוא והכי מוכח בירושלמי כדאמרינן לקמן אבל לדידן ודאי קשי' אמאי חייב כיון דאיכא מגו ומגו לאפטו' משבועה אמרינן:

וי"ל דהכא בדליכא מגו עסקי' כגון שתבעו תחלה על המציאה והודה לו ואחר זמן תבעו שיחזירם אליו דכיון דאחר זמן היה תו ליכא מגו דל"ל דעכשיו יהא נאמן בחזרה מגו שהיה אומר בשעה שתבעו על המציאה לא מצאתי אלא דלא אמרינן מגו אלא לאלתר אבל לאחר זמן לא ואתיא כר"י וכדפרישית דאלו לתנא דמתני' כיון דפליגי בחזרת אף בה. תקנו ומקשי' ור"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני ת"ה דהא פרישנא דמתני' מדינ' חייב בשבועה כההי' דר"י דמ"מ הוא ואפילו הכי פטרונהו משום תקנתם ופרקי' הוא דאמר כראב"י דלית ליה המוצי' מציאה פטור דאפי' כמשיב אבדה קאמר דמחייב כ"ש במציאה דלא הוי משיב אבידה דהא איכא טענת בריא וכדפי' דמחייב ומקשי' ולר"א לית ליה דמשיב אבידה פטור פי' נהי נמי דאין לו תקנה במציאה משיב אבידה דהוא פטור מדאוריית' היאך אפשר דלית ליה מתני' כמו שפי' רש"י ז"ל דאי אית' אמאי שינה לשונו ואמר ור"א לית ליה משיב אבידה פטור הרי הל"ל ור"א לית ליה המוצי' מציאה לא ישבע מפני ת"ה ועוד דמוצי' מציאה ומשיב אבידה לאו וכדפירישית ועוד מאי קמתמה אי לית מתני' דהיינו דאמרי' דלית ליה ור"י דאמר כוותיה אלא ודאי לא פרכינן ליה אלא היאך אפשר דלית ליה משיב אבידה אבל מתני' לא קשי' ליה דמתני' לאו משיב אבידה וכדפרי' לעיל ופרקינן כשטוענו קטן והיינו דקרי ליה טענת עצמו משום דט"ק אינה טענה אבל ליכא לפ' משום דטענה עצמה שהו' אינו טוענו שהו' חייב לו אלא שהיה חייב לאביו דא"כ אפי"כי טענינהו גדול מאי ק"ל טענת עצמו טענת אחרים היא אלא ש"מ כדפרי' ופרכינן והא ט"ק לאו כלום הוא ופרקי' דמאי קטן גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאביו כקטן הוא ואקשי' א"ה טענת עצמו טענת אחרים הוא דבשלמ' כי אוקים בקטן שפיר קרינן להו טענת עצמו וכדפרי' אבל טוענו גדול היכי קרי ליה טענת עצמו ואסיק' אלא בדרבה קמפלגי י"מ דה"ק לעולם בטוענו גדול וכדפרי' דודאי בקטן לא פליגי ר"א עלייהו דרבנן דפטור דבגדול בלחוד פליגי דר"א ס' דחייב ורבנן ס' דפטור ואצ"ל בקטן ממש דפטור ואפילו ר"א מודה בהא ובזה פליגי דר"א ס' ל"ש בו ול"ש בבנו גדול אינו מעיז ורבנן ס' מעיז אבל בבנו קטן כלהו מודו דמעיז ולפי פי' זה קשי' אלא ויש לדחוק ולפיכך לפי פי' זה דאע"ג דהדר מאוקמת' כיון דהדר מטעמיה דמעיקר' דטענת קרינן ליה משום הודאת עצמו והשת' הדר דהרי דקרי ליה טענת עצמו לדבריהם דרבנן קאמר להו לומר פעמים שאדם נשבע במה שאתם פוטרים אותו כאלו הוי טענת עצמו דלפי פי' זה לא קרי ליה טענת עצמו אלא מ"ה וכיון דכן אפשר דמ"ה נקט אלא ואינו מחוור ומיהו לפי מקצת הספרים דל"ב אלא א"ש והנכון כמו שפר"שי דלעולם בט"ק ממש ס"ד מעיקר' דאפילו בקטן מחייב ר"א ורבנן פטרי בין בקטן בין בגדול דהשת' לא הדרינן לגמרי דמאי קטן גדול אלא לומר דלא דוק' בגדול פליגי אלא ה"ה נמי דפליגי בקטן וכי מחייב ר"א בין בגדול בין בקטן וכי פטרי רבנן אפילו בגדול פטרי והשת' א"ש לישנ' דאלא ולכן אמר משום דמחייב אפילו בקטן קרי ליה טענת עצמו ואע"ג דאין נשבעים על טענתו היינו דוקא כשבא בטענת עצמו כגון שהוא הפקיד או הלוה ופטור משום דאיש כתיב בפרשה אבל כשבא בטענת אביו ותובע בברי' נשבעים על טענתו ופלוגתייהו בדרבה דר"א ס' ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז בין בקטן בין גדול ורבנן ס' דמעיז בין בקטן בין בגדול ולפי מ"ש הא דאמרינן בשבועות תני איסי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ואמרינן עלה ה"ד אי לימא דא"ל ק' לאבא בידך וא"ל אידך ן' אית לי ון' לית לי ומה לי הוא מ"ל אבוה אתיא כראב"י וכיון שכן נראה דהלכת' כוותיה דאלו לרבנן הא אמרו דבבנו ואפי' גדול מעיז ומעיז הוא ופטור וי"מ דל"פ רבנן ור"א אלא בט"ק דוקא דלגמרי הדר מאוקמת' דמאי קטן גדול והדר למאי דס"ד מעיקר' דקטן לחוד קאמר ולומר דרבנן לא פטרי אלא בקטן דבקטן הוא דמעיז אבל בגדול מודה דאינו מעיז ולפי פי' זה אתיא ההיא דתני איסי אפילו כרבנן ובבנו גדול דהא בבנו גדול מחייבי וליכא ראיה מינה לראב"י ואינו מחוור דא"כ היכי אמרי ר' סתם בו הוא דאינו מעיז דהא איכא בן גדול דאינו מעיז ופרש"י עיקר ונכון וכן דעת הרי"ף וכדבעי' למכתב לקמן והא דאמרי' מפני מה אמר' תורה מ"מ הטענה ישבע וה"פ מ"ש כופר בכל פטור ומכל מקום חייב דהוי כעין משיב אבידה וטעמא בעי למימר אמאי חייב וי"מ דהא לא בעי דדינא הוא דמ"מ יהא חייב משום דאיכ' רגלים בדבר כיון שהודה במקצת טענתו ולפי פי' דה"ק מכל מקום אמאי חויב ואילו פטור משום מגו דכופר בכל דהא מגו דאוריית' הוא אבל ליכא לפ' דבעי טעמ' לכופר בכל אמאי פטור ואינו חייב במ"מ חדא דדינ' הכי ואמאי נחייבהו עד שיפרט לך הכתוב בפי' שהוא חייב דא' משום דחייב מ"מ שאני התם דאיכא רגלים לדבר כיון שהודה דה במקצת אבל בכופר בכל דליכא רגלים פטור כיון דלא חייבי תורה בפי' ועוד דא"כ טעמא דאמרי' דאינו חייב משום דאין אדם מעיז פניו הוא בבנו דקסברי רבנן דמעיז הדין הוה נותן שיהא חייב בכופר בכל וכ"ש במעי' אלא ודאי כדפרי' דטע' בעי אמאי אינו פטור משום מגו דכופר הכל וזה שלא כדברי ן' מיגאש דסבר אלא אמרי' מגו לאפטורי משבועות ומהדרי' חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח כלומר ליכא למימר מגו דאלו כפר בכל היה מעיז וזה א"א שלא הוה מעיז פניו והשתא דמ"מ אינו מעיז והא דאמ' בכולי בעי דלכפריה והאי דלא כפרי' משום דאין אדם מעוז הוא פי' הוא למ"ש אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והא דאמרי' בכולי בעי דלודי לוה נותן טעם הוא אמאי מחייבי' שבועה למ"מ ולא מהימנינן ליה דהא אמרת דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ואהדר ליה דאה"נ דאין אדם מעיז ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי בכוליה אינו מתכוין לכפור אלא להשמטה בעלמא קעביד הכי רמיה רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ליה דאלו לא יודה ויוצא מב"ד זכאי שמא יחזור בטענתו והשתא סבר ראב"י דל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז שאחר שהבן א''צ בפני הודית לאבי בשעת מותה שהיית חייב לו בענין דלי' מיגו כלומר סמוך למיתתו ממש אינו מעיז פניו לכפור כמו שלא היה מעיז פניו לאביו ורבנן ס' דאפילו בהכי דליכא מגו בבנו ואפי' גדול מעיז משום דדוקא בו הוא דאינו מעיז שיודע