ריטב”א על גיטין נא

אם יספיק ואם לא יספיק שיהא לראשון דזה אינו שאין אדם עשוי שיאמר תנו שש מאות בין פ' ופ' ופ' וכ"ש ש"מ דהולך ונמלך הוא וכיון שכן אין חלוק בין שיהו חפצים שוין ובין שלא יהו הסכים שוין אלא הכל תלוי באחריו דכל היכא שלא אמר ואחריו לפ' אי אין אומ' כל כל הקודם בשטר זכה ותדע לך דא"כ לימא כשאין הסכים שוין אבל כשהסכים שוים כל הקודם בשטר זכה כיון שלא ערבן דהא ודאי הוי ורבותא טפי ואמאי נקט באחריו וא"ת לרבותא דאפילו כשאין הסכים שוין אמרי' דאם אמר אחריו כל הקודם בשטר זכה הא לאו כלום הוא דאי אשמעי' בסכים שוין וקודם בשטר זכה ה"א דהיכא דאמ' אחריו אפי' באין הסכים שוים דכל הקודם בשטר זכה אלא ש"מ מדל אמר הכי דליכא הפרש כלל שוה לשאינו שוה וכדפרי'. הא דאמ' דאם יבא עלי ש"ח גובה מכלם לומר שהראשון בשטר בשטר אינו יכול לדחות' אצל אחרון אלא גובה מכולם כלומר מאיזה מהם שירצה חלקו או מכולם לפי חשבון ונר' דהיכא שגבה חובו מא' מהם שהם חוזרי' וחולקי' ומפסידי' כלם לפי חשבון שאין לומר שאותו שטרף ממנו הפסיד כיון שלא ניכר הנותן החלקים אלא הם הוא שחלקו אחר ולפי זה אפשר דמאי דאמרי' גובה מכולם אתא לאשמעינן דכלם מפסידי' בין שיגבה חובו מכולם או מאחד מהם וכדפרי' ומי' אין דעתו של רבי' נר"ו כן אלא היכא שטרף חלקו של א' מהם שאותו לבדו הפסי' ואינן חוזרי' ולוקחי' דלא אמ' הכי אלא ביורשי' ממש אבל לא במקבלי מתנה אבל הוא בא לטרוף הרשות בידו לגבות חובו מכלם או לגבות מחלק א מהם כדינו אם חלק לה' אבל אם אמ'לו תנו ר' זוז לפ' ואחריו לפ' אומר כל הקוד' בשטר זכה והוא יטול חלקו ראשון ואחריו השני אם יספיק לו ואם לא יפסיד והלכך אם יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון שהא' והב' דוחין אותו ואומ' לו הנחנו לך מקום לגבות ממנו אעפ"י שלהן בבנוני' ושל ושל אחרון בזבורית אלמא במתנה עבוד רבנן תקנתם ומיהו שמעינן מתנת ש"מ דינא כמתנת בריא לעניין גוביינא דב"ח ואינו גובה ממנה דלא אמרי' דפירושה שויוה רבנן דא"כ דא"כ קשי' אפי' לדידיה דבעי לומ' דבמתנה עבוד רבנן תקנת הכא דפירושה הוא אמאי לא גבי מבנונית היכא דאתיא ואמאי אמרי' מהאחרון ליגבה מאיזה מהם שירצה ואיפרע ליה דזבורי שקיל משום דאין נפרעי' מהיתומי' מהזבורית ואפי' הם גדולי' דין קדימה אמאי יש לה דביורשין לא שייך דין קדימה ואמאי ליגבי מן האחרון ליגבי אף מהראשון או מאיזה שירצה כדינו אלא ש"מ דמתנת ש"מ דינא כמתנת בריא והכי מוכח בב"ב פ' י"ג והלכך מלוה ע"פ אעפ"י שגובה מהיורשי' אינו גובה ממתנת ש"מ ומ' לפי מקצת רבוות' דפרשי התם דמתנת ש''מ כירושה איכא לפ' דהכא במתנת ש"מ כמקצת בקנין עסקי' דדינא כמתנת בריא ומה ששייר אינו מספיק לחובו א''נ דאשתרוף דאמ' במי שהיה נשוי דאשתרוף בני חרי גבי ממשעבדי ואע"פי שאפש' לדחות כן קמא נר' עקר וכן דעת רבי' והא דאמרי אע"ג דקמא בנוני' ובתרא זבורי' ל"ל דמדינא נקוט קמא דהא איהו לא אקדמיה אלא לעני שאם לא יספיק לכלם שוהא חלקו של ראשון קיים או כדי שלא יטרפנה ב"ח אבל למשקל איהו בבנונית הא ודאי לא ול"ל שנתרצו הם בכך דא"כ כיון דדינא דאחרון בבנוני' וזבורי' לפי חלקו כשנתרצה לראשון הרי הוא כאלו מכרה לו ובהא ודאי ב"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה ר"ל למה זה דומה לראובן שמכר כל שדותיו לש' ומכ' שמעון ללוי בנוני' דאזיל ב"ח רצה מלוי גובה רצה משמעון גובה כדאי' ב"ב פ"ק וה"נ אזיל ב"ח ורצה גובה מקמא בנונית שקנה מבתרא וי"ל דהכא כל א' וא' נוטל חלק שוה בבנוני' וזבורי' לפי חשבון ובנוני' של אחרון לא נספיק לכל החוב והיינו דינו דליטרוף בנונית דקמא קמ"ל דאינו גובה אלא מהאחרון אע"ג דאכתי איכא בנונית קמיא גבה אבל ל"ל דקמא נחית בנונית ובתרא זבורית וכדכת' הרב מורי ר"ש נר"ו:

הב"ע בב"ח והא תנו קאמר תנו בחובי דשמעינן הכא דאפילו למ"ד ב"ח מאוחר שקדם גבה מה שגבה לא גבה ה"מ כשלא הניח לו מקו' לגבות ממנו מה שגבה גבה דהא הכא ב"ח מאוחר שגבה הוא וא"ה ב"ח זה מוקד' לא טריף אלא מן האחרון ובזבורית אע"פי שהיה דינו כבנוני' והא כל הקודם בשטר קאמר בשטר כו' פירוש דאע"ג דמלוה ע"פ נינהו ואין להם דין קדימה כיון דאיהו אמר לעדים להקדים בשטר צוחה ואי בעית אימא פי' כדסק''ד מעיקרא במתנה והכי דאין נפסד אלא אחרון שהרי הא חוזר אצלו כיון א' אחרון ואפי' חלוקה דלהכי אקדמי' כי היכי דליהוי חלקו של א' קיום ובעיין לא אפשטה הלכך לא גבי ממתנה דהמע"ה ואפשר לדחותו לומר דבמתנה עבוד רבנן תקנתא ולא גבי מניה ואק"ל א"כ פעמים מצינו הב"ח מפסיד חובו כגון שהלך לוה ונתן בנונית במתנה ואח"כ מכר עדית וזבורית דאי אזיל ב"ח אצל מקבל מתנה דחי ליה וא"ל במתנה עבוד רבנן תקנתא דהא ספקא הוא ואזיל הכא מדחו ליה ואזיל הכא מדחי ליה וכתב רבינו נו"ו בשם החכם ר' הלוי בן אחיו דלעולם גובה מהלוק' דאפי' הוי כדבריו דמתנה בני חרי מקרי כיון דאין הקרקע ברשות הלוה ממש לא מצי למדחי לוה דהא יכול למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל הלוה דהא בההוא שעתא דאיהו זבן לא נשארו נכסים בפ"ק דבב"ק ובפ' מי שהיה נשוי ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון עדית ובנוני' וזבורית וחזר שמעון ומכר שדה בנונית ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה אלמ' דשמעון אינו יכול לדחותו אצל לוי דדיניה עליה שהרי יש לו בענין אע"ג דלא כבני חרי שהרי אם רצה לגבות מלוי הרשות בידו וא"ה שמעון לא מצי למדחי ליה אצלו ה"נ אע"ג דדינא דב"ח גבי מתנה שאם רצה לגבות ממנה גובה לוקח לא מצי למדחי ליה אצלו כיון דלוקח זה קנה כל זכותו שיש לו אצל הלוה ולא שיר קרקע כלל אצל לוה והכא לא שייך למימר הכי טרחי וזבני ארע דלא חוייא לך כיון דלא נשארו נכסים אחרים אצל הלוקח וכיון שהן אפי' תימצ' לומר דבעיין לא אפשיט ב"ח אינו מפסיד וגבי מהלוקח רבינו נר"ו אבל הריף כתב דבעין אפשיט' דבמתנה עבוד רבנן תקנת' דפשט' דבריית' הכי משמע ואע"ג דדחינן ליה שנויי נינהו ולא סמכינן עלייהו ואינו מחוור והנכון כמו שכתבנו ומיהו לענין דינא לא נפיק מידי אי אפשטא אי לא איפשטא לפום מאי דכתי' דאע"ג דלא אפשיטא מספק' דחי מקבל מתנה דדילמ' במתנה עביד רבנן תקנת' ולוקח נמי הא פרישנא דלא מצי למדחי ליה ומניה דידיה כו' ואין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מ"ט אמר עולא אמר ר"ל לפי שאינן כתובין ליכא לפרש שאינן כתובין ממש וכגון שלא כתב לו אינהו עמלהון ושבחיהון דהא כתיב לא עבדא מידי דהא קי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנ"מ משום דמאן דזבין בפהרסיא זבין וקלא אית ליה אלא עיקר הפירש כמו שפרש"י לפי שאין קול יוצא לכתיבה ופי' בחו' טעמא משו דפירות ושבח הקרקעות ליתנהו בעולם ושמא לא יבואו לעולם ומ"ה הוא דאין קול יוצא לכתיבתן ולפי זה הא דפרכי' ממזון האשה והבנות לאו מבנות פרכי' דהא בנות ויתנהו בעולם והיכי לאמרינן דכמאן דכתובין דמי אלא ממזון האשה קפריך דהוא בעולם משעת כתובה וא"ב לכל זה אלא טעמא משום דקלא לא נפק אלא אגופ' דארע' אבל בשבח ופי' לא ולפי זה כי מקשי' ממזון האשה והבנות אף ממזון מקשי' ומיהו בנות אפש' לתרץ ליה כדלקמן דבנות דבתראי כ"ש דקא אכלן אימא צררי אתפסן והאי דלא שני הכי משום דהאי טעמא לא שייך באשה דלא עביד אניש דמתפיס צררי מחמת מזונתיה וכדמוכח בפרק ב' דייני גזרות הלכך שני ליה מלתא דסגיא לתרווייהו דמעקרא הכי אתקון:

רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין איכא לפ' דמשום דאינן אפילו תימא דקול יוצא להו אינן גובין מנ"מ משום דלוקח זה לא ידע ממה יזהר ולפי' קנו שלא יוציאו מנ"מ א"נ והוא הנכון דלפי שאין קצובין אין קול יוצא להן שהקיצבה מוציאה הקול אבל לדבר שאינו קצוב אין קול יוצא עליו ואע"פ שהוא קצוב ול"ל דאין קול יוצא כלל לדבר שאינו קצוב דא"כ מדינא הוי ומאי ת"ה אלא ודאי לכלהו קלא איכא קצת אבל כיון דאינו דבר מפורסם כ"כ תקנו שלא לגבות מנ"מ אבעיא להו קצובין וכתובין בעינן או דילמא קצובין אעפ"י שאינן כתובין פי' דוקא לר"ח קמבעיא לן אבל לר"י פשיטא לן דכתובין בעינן ותדע לך מדאקשינן ליה ממזון האשה והבנות דכתובים ואינם קצובין אלמא דטעמיה דר"י משום דאין כתובין לחוד הוא או משום דר"י טעמא דמתני' קא מפ' וכל הני דמתני' אינן קצובין וכיון דאיהו לא נקט אלא טעמא דאין כתובין אלמא טעמא דידיה מ"ה אבל לר"י מספקא לן משום דבמתני' איכא כתובים ואיכא אינן כתובים מזון האשה והבנות כתובין ולא ידעי' אי קאי אמזון האשה והבנות ואמר דטעמא דידהו אע"פ שאין כתובים שאינן קצובין דכתובין וקצובין בעי או דילמא אפירות ושבח דאינן כתובין גבי להו ממשעבדי ונ"מ להיכא שקצב לפי' ושבח דאי קצובין לחוד בעי גם ממשעבדי ומיהו אפילו את"ל דקצובין לחוד סגי היינו לומר דקצבה בכתובה זו סגיא להו אעפ"י שהן כתובין ממש אבל קצבה בלא כתובה כלל כגון מלוה ע"פ לכ"ע לא גבי ממשעבדי ושלא כפרש"י ותדע לך דהא מתני' היא בהדיא דהמלוה את חברו ע"י עדים גובה מנב"ח ומיהו איכא למימר דר"ח פליג אמתני' אלא ש"מ כדפרישית דף נ"א ע''א והאי פרנסה דמקץ יצא מכתב לא כתיבה וכ"ת היכי אמרי' דלא כתובה דהא תקנת ב"ד היא ול"ל דכיון דברשות האב להפקיעה שאם אמר אל תתפרנס בתי מנכסי שומעין לו בלא כתיבת דמיא ומהדרינן שאני פרנסה דאית ליה קלא ל"נ כיון שמת האב ולא הפקיעה קלא אית לה למלתא וכדכתיבנא דמיא:

והא דאמרינן דפרנסה מקץ קייצא דבפרנסה שמין טוב לפי מה שפי' מקצת המפרשים שלא אמרו אלא להוסיף אבל לא לפחות מ"מ קייצא שלו לפחות אבל לפר"ח שפירש שלא אמר אלא לפחות אבל לא להוסיף כיון שאין מוסיפין ודאי קיינא ומיהו פי' דידיה ל"נ וכדמוכח התם בדוכתא אבל לפי מקצת המפרשי' שפי' דשמין בין להוסיף בין לגרוע וכן עיקר וכדבעי' למכתב שם בדוכתיה מאו קיצותא ואיכא למימר ומ"מ סתמא עשור נכסי מיקץ קייצא מתיב רב הונא במימתו בנותיו ניזונות מנכסי ב"ח והיא נזונת מנ"מ מפני שהיא כב"ח והא הכא ודאי כיון דניזונת מנ"מ כשכתב לה עסקינן ושלא כפירש"י לפ' דלעולא קא פריך דמשום דמזונות ד"ה נשים מכתב לא כתיבי מקץ קייצי ואי איתא דלא כתובת היאך נזונית ועוד דודאי מזונות לא קייצי דהא איכא יוקרא וזולא והכי מוכח בכתובות בפ' אע"פ דמזונות לא קייצי והנכון דהכא כדכתב לה' מיירי לר' חנינא קא מקשו דילמא לא בעינן קצובין דהא מזונות לא קייצי ופריק הב"ע כשקנו מידה פי' דאע"פ שהן קצובין אלימא מלתא ועביד אינו קצובין כקצובין וגדולה מזו אשכחן גבי אין לי עסק על שדה זו דלא מהני ואם קנו מידו מהני וכן גבי דינא דהורמנא כדאיתא בפרק המקבל אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה אימר צררי אתפסה כלומר ומשום האי חששא אינה גובה מנ"מ ואפי' בשבועה משא"כ בכתובה דגובה הוא בשבועה וא"ת אית לה מזונות ואפי' בלא שבועה ולא חיישינן לצררי דאפשר דקולא שהקלו במזונות לענין בני חרי אבל למשעבדי לא. אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של א' פרש"י ור"ח דלכלהו קפריך דאלמא דטעמא לא הוי אלא משום כתיבה ולא משום קציצה אלא משום דקדים ופריש תנאי היא ולפי זה יהיו ג' מחלוקות בדבר ר"י בעי קצבת וריב"ח ורבנן דפליגי עלה כתיבה בעי ולר"ג לא סגי ליה אלא בקדימה אבל בתוס' פי' דלעולא ולר"י קפריך דהכא משמע דהכל תלוי בקצבה והיינו דכשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים משום דכיון דקדם ומצא שבשעה שלקח לקח שני קצוב היה שבחו של ראשון אבל למ"ד משום כתיבה אע"ג דקדם כדין דליגבי מנ"מ דהא בשעת כתיבה מ"מ לא היה לה קול וכיון שכן אותה כתובה לאו כלום הוא אבל הקצבה אע"פ שבשעת המכירה לא היה הדבר קצוב שבשעת שנקצב דהיינו בשעה שנעשה היה לו קול אבל כתיבה כל שאין לו קול בשעתה שוב לאו כלום היא ולפי זה אפשיטא בעיין דר"ח קצובין על פי שאינן כתובין קאמר ופריש כתנאי היא:

ולענין פסק הלכה קי"ל כר"ל ור"י דתרוויהו ס' דטעמא משום דאין כתובין ור"ח יחיד הוא לגבייהו ועל דרבנן כר"י הכי ס"ל וקי"ל כוותייהו וכן פסק הרי"ף ומזון הבנות אף על גב דככתוביו דמיין כדכתיבנ' לעיל לחד פי' אינן גובות מנ"מ משום דמעיקר' הכי אתקון ונראה דאפילו קנו מידו אינן גובין מנ"מ משום דכיון דבתנאי ב"ד קאכלן אימא צררי אתפסן אבל אשה אם קנו מידה גובה מנ"מ משום דלא מתפיס ליה צררי במזונותיה וכדכתיבנ' לעיל יב מתני'