ריטב”א על גיטין נ

בתשלומין קאמר דהא לא אתי במתנית' לאשמעינן דבהדיוט חייב דאיכא למימר דק"ו להקדש אתא להכי דהא כל מאי דשמעינן ממתני' דחיוב תשלומין בהדיוט היא דעדית וכיון דכן ק"ו להקדש הוא גם כן להשתלומי מהעדית ואי ס"ד דעדית דניזק קאמר לאו ק"ו הוי וכדפרי' א"נ איכא לפ' דק"ו להקדש בעדית דניזק ל''ל דהא כל העולם שלו ולא אפשר לשלם אלא בעדית למזיק דבעדית דניזק ל"ל דהכא כל העולם שלו וכדפרישית ומיהו פי' הרב עיקר וכן פרש"י. רבינא אמר לעולם מתני' ר"ע היא לטעמיה דקרא קאמר מה טעם הניזק בעדית מפני כדי שלא יהו גוזלין וחומסין והא דאמר מפני הגזלנים והחמסנים כתב הרמב"ן דחמסן לאו דוקא דהא חמסן יהיב דמי וחמסנין וגזלנים דאמ' דמשלמים בעדית דוקא בגוזלין שדהו ומזיקין אותה אבל אם גזלו פי' או הפי' שאכלו מן השדות זה דבר ברור הוא דלא הוי בכלל מזיק אלא כמלוה בעלמא ואין משתלמין בעדית יותר ממה שהאיש רוצ' לישא אשה רוצ' להנשא וכיון דכן ליכא נפילת כשמעמדים הדבר על הדין כב"ח דעלמא דדיניה כזבורית. מאי דבר אחר לומר זה ודאי אינו טעם לכתו' מפני מה היא בזבו' דכיון שהאש' יוצאה שלא ברצונה דינא הוי דליתקון לה בעדית כדי שלא יוציאנה ואהדר ליה דלאו טעם לכתובה הוא אלא. דבר אחר קאמר ונתן טעם למה לא תקנו כתובה לאיש ממנה כי היכי דתקינו ליה ממנו וטעמא משום דהאיש אינו מוציא אלא מרצונו דאפשר דמשהי לה בגט ומה שמעי' דאשה שאמר מאיס עלי אין כופים אותו להוציא דא"כ מצינו מוציא שלא מרצונו וה"ל לתקוני לוה כתובה מיניה אלא כדפריש ושלא כדברי הרמב"ם דכתב דאשה שאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא וליתא וכדכתיבנא:

ע"ב אמר מר זוטרא בריה דר"נ לא אמרן אלא מיתמי אבל מניה דיניה בבנונית מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפי' כל מילי נמי אין נפרעין אלא מן הזבורי' והשתא לא נחית לאקשויי אלא מכתובת אשה בלחוד אבל מנזיקין וב"ח לא אקשי משום דנזיקין וב"ח מניה וכתובה מיתמי ומיהו לקמן מקשי מנייהו דאם אשה בכתובה מיתמי וה"ה נזיקין וב"ח דכולה מתני' בחדא גוונא מתוקח' או כולה מניה או כולה מיתמי ומיהו השת' לא נחית להכי ואהדר ליה דכתובת אשה אצטריכא ליה ואק"ל א"כ דכתובה מן הזבורית ביתמי דוקא קאמר לערביה ולתנייה בבבא דאין נפרעין ולימא הכי אין נפרעים מנכסי יתומים ואפי' כתובת אשה אלא מן הזבורית ואיכא למימר דהא ל"ק דתנא ברישא דמתני' כולי דייני בעי למתנא דנפרעין בעדית ובבנונית ובזבורי' ומ"ה לאשר לה עד סופא נתנה לה ברישא ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפילו כלהו נמי השתא לא פריך מכתוב' אשה דהא פריך לה דכתוב' אשה אצטריכ' ליה אלא מנזיקין וב"ח קפריך דאם איתא דכתובה ביתמי ה"ה כולהו דמתני' בחד גוונא מתוקמי' וכדפרישית לעיל וא"כ נזיקין וב"ח היאך נפרעים מהיתומים בעדית ובבנונית ואמר רב אר"י הב"ע כגון שנעשה ערב לב"ח ולכתובת כלתו פי' לעולם דכתובת בזבורית מיתמי דוקא אבל מניה דידיה לא ומתני' לא תיקשי לך דמיירי כגון שנעשה ערב לנזקי בנו. ונזקין וב"ח דמחיים גבו איהו נמי דמחיים מגבו ואפי' לאחר מית' וכן דאדעתא. דהכי משתעבדא אע"ג דאלו היו נכסים ליורשי' אין נפרעין אלא בזבורית השתא כי לית ליה והדרינן על הערב נפרעים ממנו כאלו היו נפרעים מהבן אלו היה בחיים אבל בלאחר מיתה מגבי דהיינו מהזבורית דאדעת' דהכי משתעבד ואק"ל כיון דאוקי מתני' אליבא דמ"ז בערב היכי דייק מינה דלא אמרן אלא מיתמי דהא מתני' לא איירי ביתמי כלל לדידי וי"ל דאה"נ דמתני' לא איירי לדידי' ביתמי אל בער' ואפ"ה דייק מינה משו' ר''א למתני' בערב היא משום דבערב גבי מזבורית דווקא משמע דבדידיה ממש דינא הכי וה"ק לא אמרן דכתובה בזיבורית אלא מיתמי אבל מניה דידיה לא והיינו טעמא דלא מתוקמה מתני' אלא בערב:

ותיפוק לי' דערב הכתובה לא משתעבד בקבלן והשתא קס"ד דכולה בקבלן בין בין בכתובה והא דאמרי' אלא אי אית ליה משתעבד ואי לית ליה משתעבד מא"ל איכא למידק ומאי קושי' דהב"ע דאות לוה וי"ל דאיהו סבר דאי הוו ליה תחלה בשעת הלואה השתא נמי הוו ליה וכיון דאית לוה נכסים ליורשים ואם בא לגבות מהם לא היה גובה אלא, מהזבורית אף עכשיו כשבא ליפרע מן הקבלן אינו נפרע אלא מהזבורית אבל א"ת דלות להו א"ש דכיון דלא נתחייבו היורשים לו אף הוא כשבא ליפרע ממנו יפרע מהבנונית כדינו כך תי' התוס' ואינו מחוור דכיון דקבלן הוא ונפרע ממנו תחלה אם ירצה מה לי אם יש נכסים ליורשים או אין להם כשהוא בא ליפרע מקבלן מהבנונית הוי נפרע בדינו וכ"כ הרמב"ן אבל הר"ם תי' דהיינו דלא משמע ליה בדאית ליה נכסים משום דאי הו"ל נכסי ליתמי ע"כ של מלוה יפרע מהזבורית שאם באים יורשים לפרוע אותו מהזבורית הרשות בידם ואינו יכול ליפרע מן הקבלן דלא אמר דנפרעים ממי שירצה תחלה אלא דלא יכול קבלן לדחותו אצל לוה בערב אבל לוה לפרעו ע"כ יקבל ממנו ואינו נפרע מהקבלן אא"כ נושא ונותן קבלן ביד כדאיתא ומ"ה לא משמע ליה דאית להו נכסים ליורשי' דא"כ היכי פסיק ותני דנזיקין בעדית לב"ח בבנונית. דהא ליתא כ"ז דבעו יתומים להגביתו זבורית ויש מקשי' לומ' דמ"מ כשלא רצו יתומים לסלקו הרי הוא נפרע מהקבלן מעדית מזבורית ול"נ דזה אינו קשה כלל דאע"ג דאוקי ר"נ מתני' בערב אוקמת' ביתמי כדקאי קאי ומשנתינו ביתומי' מיירי וה"ק הכא לגבות מהיתומי' נזיקין גובין בעדית ובנונית וכגון שיש לו ערב מהם והיינו דקא דהא תינח אית לי' נכסי' ללוה דמ"ד דמשתעבד משו דהשת' לא גבי מהיתומי' אלא מן הערב אבל אי אית להו נכסים אינהו מסלקו להו הזבורית דידהו הלכך היכי קאמר משנתינו דמן היתומים כל שיש ערב מהן גובה בעדית ובנונית זה אינו שהרי ב"ד שמין לפרען כמה שיש להן כנ"ל ולזה נתכוון הרב ובזה נסתל' הקושיא אבל רבינו נר"ו פי' והוא הנכון דתריצנא בקבלן היינו דוקא בכתיבה משום דערב דידה לא משתעבד אבל ערב דב"ח בדקאי קאי והא דמקשינן הכא הניחא למ"ד קבלן אע"ג דלית ליה נכסים ללוה משתעבד וכו' קאמר הניחא קבלן הכתובה בין ערב דב"ח בין ערב דכתובה דבכולהו פליגי והא דמשמע ליה דהכא דלית ליה משו' אית ליה קשיא ערב דב"ח כיון דאיהו סבר דהיכא דלית ליה לא משתעבד דכיון דכ"כ נגרר ערב אחר לוה דאינו משתעבד אלא כוותיה לומר דהו' מניה דידיה בבנונית דהא איתותב אפ' מניה דידיה כזבורית ומיהו א"ה קי"ל אינו משתעבד לו להפרע ממנו אלא כדרך שמשתעבד לו ב"ח ובי היכי דאלו מת ב"ח לא גבי אלא מהזבורית אף הוא לא כשהעבד לו אלא בזבורית דדעתי' הוא מתחלה בהכי ופריק דהו"ל נכסים ואשתרוף כלו דהו"ל בשעת הלואה ואשתרוף מיד מחיים ד כיוןדאשתרוף דאשתרוף הנכסי' בחייו וליתנהי בשע' גוביינא תו ל"ל דלא אשתעבד אלא כוותייהו דהא מנייהו דידהו אי נו נפרע כלל דאין להם נכסי וכיון שכן נפרע מהקבלן דדינו כבנונית אבל אי ה"ל נכס ואשתרו' לאחר מיתה כיוון שבאו יתומי' לכלל חיוב ולא היו חייבים לפרוע אלא בזבורית אף קבלן זה ולא יהא חייב אלא בן דלא אשתעבד אלא כוותייהו אבל עכשו כשנשתרפו בחייו יתומים לא באו לכלל חיוב כלל וכיון שכן אותה שעה מיד נכנס הוא תחת הבעלים ואהדר ליה לעקר דינא דאיהו כי מגבי דמחיים מגבי והלכה גבי מניה מהבנונית כאלו בא לגבות ממנו בחיי של לוה וקבלן דכתובה דאמרי היינו דקבלן בעלמא דאמר א' מלשונות קבלנות כמו שמפורשים בגט פשיט ואם א"ל בטח בו ואני קבלן או בטח בו ואני נותן או הריני לך קבלן גמור הרי הוא נפרע ממנו וכן דעת רבינו ולאפוקי מרש"י שפי' כאן שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלט' לכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות ומחזירן לבנו ע"כ שזה אינו שא"צ לשאת ולתת ביד ועוד דאם נשא ונתן ביד אין לו על הלוה כלום וכדאיתא התם וכיון שכן מי שמתחייב לחברו בממון ונתן לו קבלן עליו דין קבלן יש לו ונפרע ממנו תחלה ולאפוקי ממקצת רבוותא דס"ל דצ"ל תן לו ואני קבלן ובמחייב ליכא למימר הכי והלכך אין לו דין קבלן שזה אינו וכן דעת רבי' נר"ו ובמקומו יתבאר יותר בס"ד אם יגזור ה' עלי ואסי' בכלהו דאע"ג דלות נכסים ללוה משתעבד לבד מערב דכתובה משום דלא מידי חסריה וזהו עיקר טעמא לפיכך המחייב עצמו לאחר ונתן לו ערב ערב זה לא משתעבד הא לא מידי חסרי' בכלהו משתעבד והא דאמרינן דערב בכתובה לא משתעבד דוקא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא לא דהא לא מידי חסרה ואפילו בעיקר כתובה ניתוספת לגבי בריה משתעבד נפשיה וכדאמרי' לעיל בקבלן למאן דשבר דקבלן הכתובה לא משתעבד וה"ז דכל דבר דלא משתעבד דלגבי בריה משתעבד ולית הלכתא כמ"ז דכתובה כרב אחא ב"י דב"ח בבנונית ואפילו לאחר הלוה דב"ח מחיים אייתי נמי מגבי דמחיים גבי דהא סברא דראב"י הוה אליבא מאן דפליג עליה ואף על גב דלא אצטריך לפירוקי' אצא למ"ז ומ"ז איתותב סברא דידיה לא אדחיוה וליכא מאן דפליג עליה הלכך קי"ל כוותיה וכ"כ רבינו נר"ו:

דף ג אמר ק"ז בריה דר"כ ש"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתבו בו שבח אינו גובה אלא מהזבורית דרבנן תקנו דלא יפרעו מן היתומים אלא מה זבורית ומיהו גבי יתומים הוא דאצטריך לאשמעינן אבל גבי לקוחות אף על פי שכתוב בו שבח דבר ברור היא דאין נפרעין אלא מהזבורית במקום שיש ב"ח ותדע לך דהא באפותיקי קי"ל דאי מכרו מכור וכדכתיבנא לעיל ואע"ג דדיניה להפרע מהאפתוקי וה"נ ל"ש וקי"ל כמ"ז דהא אביי נמי קאי כוותיה ורבא לא פליג עליה אלא דדחי לראיה דאביי אבל בעיקר דינא לא חזי' דפליג עליה ואפילו תימא דפליג ה"ל רבא יחיד לגבי אביי ומ"ז ולא קי"ל כוותיה ועוד דמאי דמתרץ בההוא דאברהם חוזאה אתיה דלא כהלכתא דאנן לא קי"ל כר"י אלא כר"ע ומתני' ר"ע ואפ"ה נזיקין אין נפרעין מנכסי ותומים אלא מהזבורית וכ"כ רבינו נר"ו דכיון דכן ל"ש כתב לו סתם ל"ש שפי' לו בין ממני בין מיורשי אינו גובה מהיתומים אלא מהזבורית וכדאמר אבא שאול כבתוב' לענין שבועה דאע"פ שפטרה בפי' אינה נפרעת אלא בשבועה וכבר איפסק' הלכתא התם בהדיא כאבא שאול ול"ש בין שאמר לה בין ממני בין מיורשי בין לא א"ל ושלא כדברי הרי"ף דאוקי ההיא דאבא שאול בשלא פטרה בפי' כדי שלא ליפלוג אבא שאול עם משנתי' דהתם ולימא כדמוכח התם וכן דעת רבינו נר"ו וכן הרז"ה ומיהו בערב דכתובת היכא דאיכ' קניין דמשתעבד היכא דכתב לו שבח גופא מהעדית דגבי יתומים הוא דאיכ' למימר דאין נפרעים מהם אלא מהזבורית ושוב לא מהני תנאה לגבות בעדית אבל מניה דערב נפרע הוא מהעדות כיון שכתב לו שבח מה דרכו של אדם להוצי' פחות שבכלים ואק"ל והיכ' ילפינן מהכא דב"ה דינו מדאוריית' בזבורית דהא הכא גבי משכון מטלטלין עסקינן וקי"ל דכל מטלטלי מיטב הוא וי"ל דה"מ היכי דיהיב להו בפרעון אבל לענין משכון כדי לכוף לנו לפרעו בדין היה שיתן לו משבח שבכליו וכיון דאפילו בהא נתנה לו תורה רשות להוצי' פחות שבכליו שמעינן דה"ה כשבא לפורעו בקרקע דבידו של לוה ליתן לו פחות וגרוע שבקרקעותיו וכן הוא בירושלמי למדו קרקעו מהמשכונות שפאי עדית גובה מהבנונית פר"ח שפאי עדית מלשון על שפאום והוא על המרמה שסביבות הערים למצרים והוא עומד לימכר ולפי' המזיק אותם תויון כב"ח אעפ"י שהן סמוך לעדית ומדין תורה דינו כזבורית וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא:

והא דלא תירץ הכי ההיא דאברהם חוזאה בשפאי עדות ואוקמי' דלא כהלכתא משום דלא משמע ליה דנזיקין סתמא קתני משום שפאי עדית לחוד ומ"ה אוקמה כר"י בעי רב אחידבו בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים דתקנתא דרבנן לקטנים עביד לגדולים לא עביד פי' בין לב"ח בין לפקדון או דילמא דב"ח לא עביד רבנן תקנתא דטעמא הוא משום דלא מסיק אדעתא דמאית וכיון דכן אם נאמר דהיכא דמאית ונפלו נכסיך קמי יתמי שלא יפרע אלא מהזבורית כדינו ליכא נעילת דלת דמאן דמלוה לא נחית דמאית לו ונפלו נכסי קמי יתמי אבל בנזיקין ודאי לכ"ע עביד רבנן תקנתא ודוקא קטנים אבל לא גדולים וכי קתני במתני' מפני ת"ה אבל בב"ח הוי מן הדין ואפי' בגדולים ואסיק' דב"ח יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית ואעפ"י שכתוב שכח בשטר ופי' בין ממני בין מיורשי אינו נפרע מן היתומים ואפילו הם גדולים אלא מהזבורית וכדכתיבנא לעיל ש"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ושלש מאות לפ' אין אומר כל הקודם בשטר זכה פי' ולא טעמ' משו' דהסכים אינן שוים ואפי' בסכים שוים כגון דאמר ר' לפ' ור"י לפ' ור"ל לפ' דינא נמי הכי דל"ל מדאפשר לזה למערבינהו כגון שיאמר תנו שש מאות זוז בין פ' ופ' ולא ערבינהו דדעתו שיתן לראשון תחילה ואחריו לשני