ריטב”א על גיטין מו

עול חצות א' כגון משומד דאפי' לא הוי משומד אלא לדבר א' כדקתני משומד להכעיס כגון דשביק היתירא ושביק איסור' כיון דפרק מעליו עול מצוה עשאוהו רבנן דאינו בקשירה ומדרבנן הוא דפסיל אבל לא מדאוריית' מפי רבי' נר"ו ומי' לענין ציצית נראה דודאי כשרה בעשיית ציצית דלא ממעטי' התם במנחות ציצית העובדי כוכבים שהיא פסולה אלא מדכתי' דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל עשו ולא העובדי כוכבים שעשו אבל אשה דאיתא במצות ודאי כשרה וכן דעת רבי' נר"ו וכ"כ בשם רבו הרמב"ן ציפן זהב או שהטילה עליהן עור בהמה טהורה כשרות ואעפ"י שלא עבדן לשמן שמצוה זו רבו פירושיה והפי' הנכון דת"ק ורשב"ג פליגי בין ברצועות בין בתפילין עצמן אי בעי עבוד לשמה או לא וה"ק ציפן זהב פי' בין התפילין עצמן בין הקציצה בין הרצועות או שהטילה עליה פור בהמה טמאה פי' בין על התפילין שעשה הקציצה מעור בהמה טמאה בין על הרצועות פסולות דעור בהמה טהורה בעי' מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אבל מעור בהמה טהורה כשרות ואעפ"י שלא לעבדן לשמן בין הרצועות בין הקציצה דת"ק ס' לא בעי' עבוד לשמן ואפשר דה"ה לכתיבה דלא בעי כתיבה לשמה ורשב"ג בעי עבוד לשמה אפילו ברצועות ואצ"ל בקציצה ובגוף התפילין עצמן וכ"ש בכתובה דבעי לשמה דרשב"ג ות"ק בכל פליגי בין בגופו של תפילין בין ברצועות דת"ק ס' דגופו של תפילין לא בעי לשמה ורשב"ג ס' אפילו ברצועות בעי לשמה ומנא אמינא לה דאפילו בקלף של תפילין פליגי ולא בעי לשמה אפי' בגופן של תפילין דאמרי במנחות בפ' התכלת התכלת גבי ציצית אמר רב יהודה אמר רב עשאן מן הקוצים זמן הנימין ומן הברקנין פסולה מן הציצין כשרה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי אף מן הציצין לשמה לשמה פסולה דבעי' טוה לשמה וטעמא דמן הנימין ומן הגרבין פסולה משום דבעי תעשה ולא מן העשוי ומוקמינן לפלוגתיה דרב דלא בעי טוויה לשמה כת"ק דציפן זהב דלא בעו עיבוד לשמן ושמואל דבעי טויה לשמה כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והא דהתם רב דאפילו בטויה דהויא בגופא של ציצית אמר דלא בעי לשמה דאי לא מנ"ל דרב כת"ס אלמא דת"ק אפילו בגופן של תפילין פליג דלא בעי לשמה דאי לא מנ"ל דרב כת"ק ואפשר דיליף לה ת"ק מדאמר דאפילו כעור הטלאי לא בעי עיבוד לשמה והרי הוא כקלף של תפילין גופן דהא איכא בהו שין של תפילין דהל"מ כדאי' בשבת וכיון דבמקום כתיבת השין לא בעי עיבוד לשמן ה"ה לגופן של תפילין דאפשר דה"ה לכתיבתן דכתיבת התפילין הרי כטוית הציצית וכ"ת דאית לה לת"ק אפילו דההוא לא בעי לשמה ה"ה לת"ק דאי כרב לא בעי כתיב' התפילין לשמן בעי בין הכתיבה בין עור התפילין והרצועות לשמה מנא אמינא לה דרשב"ג אפי' ברצועות פליג ובעו לשמן מדאיפלגו. אביי ורבא במסכת. סנהדרין בפרק נגמר הדין בהזמנה אי מלתא היא או לא דאמרינן דאביי סבר דהזמנה מלתא היא כי פליגי בשמשייר דרבא אמר הזמנה לאו מלתא היא ואקשי' ליה לאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של ס"ת או נרתק של תפילין עד שלא נשתמש בו קדש ישתמש בו חול משנשתמש בו הקדש אל ישתמש בו חול אלמא הזמנה לאו מילתא היא וקשיא לאביי ופרקי' תנאי היא דתניא ציפן זהב כו' ואביי כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כדמבעי עיבוד לשמן שמעי' דהזמנה מלתא היא דעיבוד לשמן אינו אלא הזמנה ואם איתא דהזמנה לאו מילתא היא למה צריך רשב"ג לשמה דהיינו הזמנה אלא מדרשב"ג ס' דהזמנה מלתא כאביי ומדאביי לרשב"ג שמעינן דרשב"ג אפילו ברצועות בהן משמשין בעי עיבוד לשמן דאי לא היכי אתי אביי כרשב"ג אפילו רבא מודה בדברים שבגופן דהזמנה מילתא היא אלא ש"מ כדפרי' ותנאי דאמר התם היינו דרבא אית ליה כתנא דאמר האומר לאומן ואביי כרשב"ג אבל רבא כת"ק דרשב"ג ל"ל דת"ק אע"ג דלא בעי לשמה לא מוכח דאית ליה דהזמנה לאו מלתא היא דהא אפילו בדברים שבגופן אמר דלא בעי לשמה וכדפרי' ובדברים שבגופן אפילו רבא מודה דהזמנה מילתא הוא וכ"ת איהו אמר דלא בעי' לשמה אבל אם עשאן לשמה מודה דהוי מלתא בדברים שבגופן מ"מ דמשמשין לא מוכח מדבריו דאית ליה דהזמנה לאו מלתא הוא דאפשר דאית ליה הזמנה מלתא היא אפילו במשמשי' אלא דלא בעי' לה אבל אי הזמנה מודה דמילתא היא אלא ש"מ כדפרי' דתנאי דאמרי' התם היינו מההיא דאמר לאומן ומדרשב"ג והשתא דאתית להכי ק"ל דהתם בסנהדרין משמע דאביי כרשב"ג ולא קי''ל כאביי דאמר הזמנה מלתא היא אלא כרבא דאמר לאו מלתא היא וכיון שכן לא קי"ל כרשב"ג והתם במנחות אמרינן דשמואל דבעי טויה לשמה כרשב"ג וקי"ל כשמואל דקאי כרשב"ג אלמא דהלכתא כרשב"ג ואיכא למימר דהא ל"ק דאנן קי"ל כרשב"ג במאי דקאי כשמואל דבעי לשמה בדברים שבגופן דטויה מדברים שבגופן היא ובעי לשמה דבהזמנה בדברים שבגופן אפי' לרבא מלתא היא וכיון שכן בעינן טווה לשמה אבל במה דמוכח מדברים דאפילו בשמשין בעי עיבור לשמה משום דקסבר דהזמנה מלתא היא דהא לא קי"ל כותיה אלא כרבא דאמר דהזמנה לאו מלתא היא והא דאמר דת"ק דרישא לא בעי אפילו כתיבה תפילין לשמה דוקא כתיבת תפילין אבל בספרים מודה דבעי' כתיבה לשמה והכי מוכח מהא דאמ' התם במנחות פ' התכלת יש לו בדיקה ואין נקחת אלא מן המומחה פי' משום דבעו צביעה לשמה יש להן בדיקה ואין נקחים אלא מן המזוזה פי' משום דבעי כתיבה לשמה ועיבוד לשמה תפילין ומזוזות צריכים בדיקה ונקחים מכל אדם משום דלא בעי לא עיבוד ולא כתיבה לשמן ומאן שמעת ליה דאית ליה כי האי סברא דבתפילין לא בעינן לשמה ת"ק דרשב"ג ואפילו הכי מודה דבספרים בעינן כתיבה לשמה דהא דקאמר דאין נקחין אלא מן המומחה וא"ת א"כ דאיכא חילוק בין ספרים לתפילין ומזוזות בהא ק"ל הא דאמרינן התם במגילה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא כתב אשורי בלבך דהא איכא נמי הא דצריכי ספרים כתיבה לשמה ותפילין ומזוזות לא ודוחק יהיה לומר דההיא רשב"ג ודלא כת"ק וי"ל דהתם קולי קולי קתני וה"ק אין לך דבר שקלו בה טפי ספרים אתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אשורי דה"נ איכא התם אין בין אחרים דמוקמינן לה התם בהכי דקולי קולי קתני וכדפרישית ואע"ג דדייקי עלה בגמ' התם הא לטמא את הידים זה וזה שוין ואי למימרא דחומרי נמי קתני אלא ה"ק הא לטמא את הידים אע"ג דעיקר תקנה דטומאת ידים בתפי' היתה וכדאי' בשבת פ' במה מדליקין א"ה בזו אינן קלים ספרי' טפי מתפילין דלא יטמאו אלא אף הם מטמאים את הידים ולדידן דקי"ל כרשב"ג דבעי כתיבה עיבוד לשמה והכי מוכח בירושלמי דאתמר התם עור שעבדו לכתוב קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה אריב"י המחלוקת דתניא ציפן זהב זהב אלמא דלרשב"ג דבעי כתיבה ועיבוד לשמה גבי תפילן ה"ה במזוזה וכדפרישית וקי"ל כוותיה וכ"כ הרמב"ם דתפילין צריכין כתי' ועיבוד לשמה ולפום מאי דפרי' דכ"ע מודו דבספרים בעינן כתיבה לשמה ה"ה דה"מ להק' לרבנן היכי לא בעינן כתיבה לשמה אלא דרשב"ג דאמר בהדיא עדיפא ליה ועוד דת' דההיא כולה רשב"ג הוא והיינו דמייתי עלה מעשה דרשב"ג ואידחי ההיא דרשב"ג ומוקמינן לה בגר שחזר לסורו מחמת יראה וכיון שכן אידחי לה ההיא דתניא קורין בו דלא הוי כי האי תנא ואפשר דאתיא כגר שחזר לסורו מחמת יראה וכן פי' ר"ח פי' שמועה זו והוא נכון מפי רבינו נר"ו:

מתניתין המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר כו' פי' ת"ק לא מפליג בין נדר שידעו בו רבים. ללא ידעו בו רבים דלעולם ס"ל דמשום נדר דלא יחזיר ואפי' דלא ידעו בו רבים או משום פריצות או משום קלקול וכדאיתא בגמר' וכן לא פליג בין צריך חקירת חכם ללא צריך ח"ח דלכלהו יחזור דסתמא קאמר משום נדר לא יחזור ואיתמר בגמ' דטעמא דת"ק תרי לישני חדא דטעמא משום קלקול כלומר דפעמים ימצא ש"ר שאינו ש"ר אלא שהוא שקר וכן ימצא היתר לנדרה ויאמר אלו הייתי יודע שהשם רע שקר היה וכן שיהא התר לנדרה אפי' נותנין לו ק' מעה לא הייתי מגרשה ונמצ' גט בטל ובניה ממזרים אבל עכשיו שאמרו חכמים שלא יחזיר שוב לא יוכל לקלקלה שהרי יודע שא"א להחזירה וגמר ומגרש ולהאי לישנא אמר בגמר' דדוקא כשאמר לה הכי בשעת הגרושין דמשום ש"ר הוא מוציאה או משום נדר האי אמר הכי שוב לא מקלקל לה דמסתמ' גמר ומגרש כיון שלא גילה. בדעתו כן בשעת הגירושין ורשאי הוא להחזירה אבל אם אמר לה הכי בכי הא הוא שאמר שלא יחזור כדי שיהא גומר ומגרש דאי אמרי' דיהא רשאי להחזיר הוא מקלקל ומטעמא דפרישית ולאידך לישנא אמרינן דטעמא דת"ק משום פריצות דידה הוציא עליה ש"ר וכ"נ פריצות הוא לאשה כשהיא רגילה בנדרים ומטעמא דפריצות אמרו שלא יהא יכול להחזירה וקנסה הוא שקנסוה ולהך לישנא אמרי' בגמר' דצ"ל לה משום נדר ש"ר הוא מוציאה כדי שתתבייש זו ועל ידי כך יהי' נזהרות בנות ישראל שלא יהיו פרוצות ומיהו להאי לישנא צריך הוא לומר הכי כדי לביישה ולייסרה אבל אם לא אמר לה הכי ה"ה נמי דלא יחזיר דקנסא הוא דקנסוה חכמים מפני שהיתה פרוצה וכדפירישית:

וי"א כל נדר שידעו בו רבים לא יחזור ושלא ידעו בו רבים יחזיר והאי טעמא דר"י משום פריצות הוא ולא משום קלקול טפי איכא למיחש לקלקול לנדר שלא ידעו בו רבים דאיכא הפרה לנדרה ויכול לומר לה אלו היותי יודע שיש הפרה לנדרה לא הייתי מגרשה אבל בנדר שידעו בו רבים ליכא משום קלקול כיון דלא אפשר דלהוי הפרה לנדרה לר"י דסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא ודאי טעמא דר"י משום פריצות והנדר שידעו בו רבים איכא משום פריצות כיון דידעי רבים לנדרה ועוד שעשתה נדר ואלים כ"כ דלא אפשר למהוי לה הפרה וזהו פריצות גדול לה וכ"ש דר"י לא פליג במוציא אשתו משום ש"ר דלא יחזור דאיכא פריצות טפי והאי דנקט נדר לחוד משום דבנדר פליג עם ת"ס דת"ק לא מפליג בין נדר לנדר ור"י מפליג ולפום מאי דאסיקנא בגמר' גבי מתני' דאילונית משמע דר"מ לא פליג טעמא דקלקול דהא האילונית טעמא דידיה משום קלקול וכדאסיקנא בגמ' וא"ה בנדר שלא ידעו בו רבים אמר דיחזיר משום דקסבר דליכא למיחש לקלקולה דכיון דלא ידעו בו רבים סבר דכ"ע ידעי דאיכא היתר לנדרה ולא מצי לומר אלו הייתי יודע שיש התר לנדרה לא הייתי מגרשה וכיון שכן ליכא קלקולא וכדאית' בגמ' דר"י דצריך ס"ל כר"א ובאינו צריך כר"מ ומשום פריצות נמי ליכא וכדפי' ולפיכך יחזיר ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושא"צ ח"ח יחזיר פי' טעמ' דר"מ ודאי משום קלקולא דאי משום פריצות טפי איכא פריצות בדבר שא"כ ת"ח מצריך ת"ח דנדר שא"צ ח"ח מאי נינהו נדרים שהבעל מפר כגון נדרי עינוי נפש ודברים שבלו לבינה וכן פרש"י ובהנהו ודאי איכא פריצות טפי אבל ודאי דטעמ' דר"מ משום קלקול' ולפי' בנדר שצריך ח"ח לא יחזור דאיכא קלקולא דמצי למימר אלו הייתי יודע שיש התר לנדרה לא הייתי מגרשה ומקלקל לה אבל בנדר שא"צ ח"ח לא מצי לומר הכי שהכל יודעין שהבעל מפר נדרי אשתו ואפי' אינו יודע אם איתא דלא גמר לגרש ה"ל למשאל אם אפשר דאיכא התר לנדרה או לא כיון דלא שאל גמר וגרש אבל בנדר שצריך ח"ח שתלוי הדבר בה ליכא להאי טעמא דאפי' מאמר דה"ל למשאל אי איכא התר לנדרה או לא אכתי מאי הוי דהא צריך פתח וחרטה ומי יאמר דימצא פתח לנדרה או כשתחרט היא בדבר ולפי' ודאי מצי לקלקלו לה אבל בדבר שתלוי בו לא מצי מקלקל בנדר שא"צ ח"ח ומיהו בתוספת מפ' דנדר שא"צ ח"ח היינו שתלה גברא בדבר וכיון שתלה גברא בדבר ואתי הדבר לא היה שממילא נתבטל הנדר וא"צ הפר' כלל דה''ל כנדר שנדר בטעו' והכי תני בתוס' איזהו נדר שא''צ ת''ח הנודר אין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכה את בני ונודר ושלא גובה ולפי התו' שנדר הוא שלא הוי נדרי טבות דהא