ריטב”א על גיטין מה

ליה כל יומא ממצות ולאידך לישנא אמרינן דגבי עבד קונסי' אותו עד י' בדמיו ובעינן דוקא או לאו דוקא כלומר אלא אפילו יותר מי' ופריך מבהמה דקונסין אותה ק' בדמיה אלמא לאו דוקא אלא אפילו יותר מי' וכדפרי' לעיל ואסיקנא דגבי עבד דוקא י' ולא יותר משום דמלתא דל"ש אבל גבי בהמה דשכיר קונסין אותה עד ק' דוקא ואם רוצה העובדי כוכבי' להחזיר לו הבהמה או העבד פוטרים אותן ודאי קנסא הוא אלא מגבי קנסא בבבל וכ"כ האלפסי משמיה דגאון מכר עבדו ומת מהו שיקנסו את בנו אחריו דהא אין בשביעית דהוא איסורא דאורייתא לא קנסו בנו אחריו וה"ה בצרם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו דאע"ג דאיסורא דאוריית' היא בשביעי דאיסו דאוריית' ולא קנסו בנו אחריו ומהא פשטיה בבכורו' ול"נ דמהא שמעינן דה"ה נמי אם כוון מלאכתו במועד ועשא' במועד ומת דלא קנסו בנו אחריו דלדידיה קנסו להפסיד לו הפי' אבל לבריה לא ואע"ג דעבד האב איסורא דהא בצרם אוזן בכור דעבד איסורא דאורייתא לא יהיה קרי ביה לא והיה לא בקנסינן בנו אחריו ובשביעית נמי ה"ה להא שאין מפסידין הפירות מן הבן אלא מן האב לחוד:

ע"ב אמר אביי נקטינן טמא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו פי' אביי לא אתא לאשמעינ' דלא קנסינן בנו אחריו דהא פשיטא דבאיסורא דאורייתא לא קנסי' כ"ש בהא אלא אביי אתא לאשמעי' דמטמא טהרותיו של חבירו אינו חייב מן הדין דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים וכיון שכן לדידיה קנסו לבריה לא קנסו:

ת"ד המוכר עבדו לח"ל יצא לחירות וצרי' גט שחרור מרבו ב' ולקמן מפרש דללוקח קנסו רבנן דאיסורא גביה ורשב"ג אומר פעמים יצא ופעמים לא יצא כיצד מכרתיהו לפ' אנטוכי לא יצא דאיכא למימר דכוון דליכא בשטר אלא פ' אנטוכי אין רצונו להוציאו משם אלא בא"ו אפי' הוציאו לח"ל איכא למי' דעתו לחזור אבל אם כתוב בשטר המכירה לפ' אנטוכי שבאנטוכי' יצא לחירות דודאי דעתו להוציאו וע"ד כן לקחו ואע"ג דאות ליה בית בא"ו קנסי' ליה ויצא לחירות ומי' לא קי"ל כרשב"ג אלא כת"ק דבין הכי ובין הכי יצאו לחירות דסתמא קתני המוכר עבדו בח"ל יצא לחרות ולא מפליג וסתם מתניתין כוותיה ומיהו נראה דלא קנסינן ליה אלא עד שהוציאו דהא טע' דקנסי' ללוקח אינו אלא משום דאיסורא גבוה וכל היכא שלא הוצי' ליכא אכתי איסורא גביה כנ"ל וכי קנפיק אמאי יצא לחירות דהא אין יכול להוציאו בע"כ וכדמוכח בפ' בתרא דכתובות איכא למימר דאפילו הכי קנסינהו שמא יש להו בדברים ויוציאנו והיינו דוקא בלוקח אבל במוציא עבדו לא קנה אלא שהעבד אם ורצה לא ק יצא אחריו אבל אם יצא לא קנסינן ליה ולא יצא לחירות:

תיבעי למ"ד הדין עמה כיון שהדין עמה כדידה דמו ולא חשיבי מכורין וכ"ת דהא קי"ל דאפי' למ"ד הדין עמה דיוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה וכדאיתא התם ביבמות וכדכתיבנא לעיל בשמעתי' דאפותיקי וכיון שכן הרי הן לבעל וכאלו מכרתם לו דמי ואיכא למימר דאפ"ה לענין קנס כיון דהדין עמה והיא מתחלה לא ירדה ע"ד מכר אעפ"י שהן כמכורין לו לא יצא לחירות דלא חשיב מכר לענין קנס תיבעי למ"ד הדין עמו כו' וכדכתיבנא לעיל מ"מ כוון דאם פחתו לא פחתו לו ויכול הא להגבותם באותו סך שהוא קבלם מתחלה אעפ"י שעכשו אינן שוים כ"כ הרי הוא כאלו לא קני ליה גופא לגמרי ועוד שאין עושין מטלטלין אצל בניו ועוד שמתחלה לא ירדה היא ע"ד מכר וכדכתי' לעיל עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם יצא לחירות כשדעת רבו לחזור וכשאין דעת רבו לחזור אם יצא אחר רבו איבד העבד זכותו ואי מדשמואל פי' מדשמואל עצמו דאמר גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאינה מכורה דמשמע דאינה מכורה והדרי זביני קאמר דהכי משמע לישנא דאינה מכורה לא מצו למפשט דדילמא אינה מכורה ומעות מתנה קאמר מידי דהוה אמקדש אחותו ואק"ל מאי איכא בין רב לשמואל דלתרוייהו יוצאה מיד ומעות אין חוזרין איכא למימר דנפקא לן לענין אגב דלרב דאמר מכורה נכסי' שאין להם אחריות נקנין עמה ולשמואל דאמר אינה מכורה אינו שהרי אין המכר מכר כלל ואק"ל השתא דאמר דמעות חוזרין מ"ש ממקדש אחותו דאמר שמואל דמעות מתנה ואיכא למימר דבשלמא גבי אחותו מפשט פשיטא ליה ג"כ וכסבורים הם שהמכר מכר כרב והלכך לא יהיב לשם מתנה א"נ דסבר שאין היובל משמט לה מכר שלפני היובל אבל של יובל עצמה לא וכיון דאמר דאין המכר מכר המעות חוזרין ואי לא מפקענא ליה מינך מדר' אחאי בר יאשיה והא דאמר מפקענא. ליה מינך לאו דוקא דאם רצה להשתעבד בו הארץ דודאי משתעבד בו ואין כופין אותו להוציא לחירות אלא לומר דלא יהיב ליה רשות להוציאו מן הארץ וקרי בפקעא משום דאיהו לא יעכב בארץ כדי שישתעבד בעבדו וגם למכרו שם לא ימצא למי מוכרו אלא בחצי דמיו או בפחות כיון דידעי דהוא לא מצי להוציאו אבל מוכרו בארץ או להשתעבד בו שם רשאי וכדפרי' היכי דמי אמר רנב"י דכתב לה הכי לכשאקחנ' הרי עצמך קנויה לך מעכשיו פי' דכיון דכתב לה הכי אי זבין ליה אח"כ יצא לחירות ודוקא באותה שעה שקנאו יצא לחירות אבל ליכא למי' דחל השחרור למפרע דזה א"א שהרי באותה שעה לא היה שלו אלא עכשו כשקנאו חל השחרור אטפ"י שכתב לה השחרור בשעה שלא היה שלו דר' ס"ל כר"מ. דאמר אדם מקנה דשלב"ל וכדאיתא ביבמות ואפ"ה דוסא דא"ל לכשאקחך אבל אם כתב לו הרי עצמך קנוי לך לא יצא לחירות אפילו לאחר שלקחו ואפילו לר"מ דאמר מקנה דשב"ל כיון שהשתא מיהא אינו שלו והכי משמע מאותה ששנינו בתרומות האומר פי' ערוג' זו מחוברים הרי הן תרומה על אלו לא אמר כלום פירוש משום דאין תרומה במחובר לכשיאמר יחלוקו דבריו קיימין והא אתיא כמ"ד אדם מקנה דשב"ל ואפ"ה דוקא כשאמר יחלוקו הא לאו הכי לא וכדכיבנא וא''ת כיון דאמרינן דאין השעבוד חל למפרע מעכשיו מתי קעביד איכא למימר דמעכשו קעביד דלא רצה לחזור בנתי' אינו יכול לחזור בו אבל אי לא אמר מעכשו כיון שאינו אלא עד שעת המקח יכול לחזור בו קודם לכן אבל השתא דאיכא מעכשו לא מצי למהדר ביה וההיא בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשו להכי נמי אהני לן מעכשו דאינו יכול לחזור בו וכדפרי' ולתרומה היאך אפשר שלא יהא יכול לחזור בו כיון דהעבד אינו זוכה מהיום אלא משע' המקח דהא כיוצא בזה אשכחן בהרבה מקומות דלא חייל מהשתא אלא אחר זמן ואפשר להתבטל וא"ה קודם לכן אינו יכול לחזור וכדאמר בקדושין גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאינה יכולה לחזור לר"ל ואע"ג דקדושין אינן מהשתא ואע"ג דאפשר להתבטל בתוך ל' שהרי אם בא אחר וקדשה בתוך ל' מקודשת לשני ואפילו הכי אינה יכולה לחזור בה והא דאמרינן דאי כתב ליה הכי דיצא לחירות ה"מ כשהשטר בידו או בחצירו באותה שעה אבל אם אינו ברשותו או אם נקרע או נאבד לא יצא לחירות כיון דאיהו לא זכי מהשתא אלא מאותה שעה דבאותה שעה שהיא זוכה בעי' דאיתי' לשטר שחרור ברשותי' דאי לא במאי נפי' ובאשה נמי הכי הוא שאם קדשה בשטר ונקרע השטר אי נאבד אינה מקודשת אא"כ השטר בידה וברשות' אבל במעות אעפ"י שנתאכלו המעות מקודשת כיון דאותה שעה היו בעין ועכשו ג"כ הם הלוה אצלה ואעפ"י שהמקדש במלוה אינה מקודשת אבל בשטר כיון דאינה מקודשת מהשת' אם נקרע השטר לאחר ל' יום במה תתקדש וכ"נ בעבד והיינו טעמא דהאומר לחברו משוך ופרה זו ולא תקנה לה אלא לאחר ל' יום דלא קנה ואפילו עומדת באגם משום דמשיכ' דאותה שעה הא כלתה לה והיא עכשו במקו' שאינו יכול לזכות אבל אם היא בחצרו קנה דלהכי אהני ליה האי משיכה דהוי כאלו א"ל משוך פרה זו ולא תקנה לה אלא לאחר ל' יום אבל לאחר ל' יום זכה בה בכל מאי דאפשר לזכות וכיון שהיא בחצרו קנה וה"ה למקני בחלופי' לאחר ל' יום דלא קנה אא"כ עומדת ברשותו דהא כולה היא קנין סודר באותה שעה ולפי מאי דפרי' דמעכשו אהני דאינו יכול לחזור בו הא דאמר רב בעלמא דהמוכר פי' דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא א"ל מעכשו היא א"נ אפשר לומר דאפילו בדא"ל מעכשו דכיון דפי' ליתנהו בעולם כלל לא מהני בהו מעכשו ומיהו כיון דאמרינן דהיכא דאיתנהו בעולם מהני מעכשו לענין שלא יוכל לחזור בו לדידן דאית לן דאהני משתעבד ואע"ג דלא ס"ל דאדם מקנה דשב"ל וכדאיתא בב"ב היכא דכתב לו מעכשו נראה שאינו יכול לחזור בו אבל היכא דלא כתב ליה נראה שיכול לחזור בו דלא עדיף לן דאקנה מדבר ש"ל לר"מ דכל היכא שלא באו לעולם יכול לחזור בו ה"נ לדידן נראה דכל זמן שלא קנאן דיכול לחזור בו ואפילו דלא כתב דעת רבי' נוטה דאינו יכול לחזור דאלים שעבודיה ממכר דאע"ג דאנן ס"ל דאין מקנה דשב"ל ס"ל דאדם משתעבד דשב"ל לר"מ ושלא יהא יכול לחזור בו ומיהו אפילו ת"ל דיכול לחזור בו היכא דכתב לה מעכשו לא מצי הדר ביה לכ"ע וכדפרישית וכן דעת רבינו נר"ו:

או דילמא משום דלא לגרבו בהו כו' ולא אפשיטא ואע"ג דהכא לא אפשיטא בכתובות אפשיטא דטעמא משום דלא ליגרבו בהו הוא דאמרינן התם נשבית והיו מבקשים ממנו עדי' בדמיה פעם א' פודה שנייה רצה פודה רצה אינו פודה רשבג"א אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם משמע דת"ק לות ליה דההיא דאיכא משום תקון העולם דהתם ליכא משום דוחקא דצבורא ואיהו פ' דטעמא משום דוחקא דצבורא ורשב"ג אומר דאפילו בההוא שהוא פודה אשתו משלו איכא משום תקון העולם והיינו משום דלא ליגרבו בהו וליתו אלמא דטעמא דמתני' משום דלא לגירבו בהו ואק"ל ומאן לימא לן דמתני' רשב"ג דלמא ת"ק דרשב"ג הא מ"מ הל"ל כתנאי ועוד דודאי מתני' רשב"ג היא דהא מתני' דהכא ורשב"ג בחד לישנא ומדרשב"ג טעמי' משום דלא נגרי בהו מתני' דהכא נמי משום הכי והיינו דהרי"ף פסק שם בכתובות כרשב"ג משום דסבר דסתם מתני' דהכא כותיה והיינו דלא. אתי לבעיא דהכא דסבר כסתם מתני' אלא המשנה כצורתה וכן פסק כמי ר"ת כרשב"ג וז"ל דאע"ג דהתם אפשיטא הכא לא אפשיטא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא כהני פרקין דלעיל דאבעי' לן מחוסר גט שחרור אם אוכל בתרומה אם לאו ובמ' כריתות פרק המביא אשם תלוי אסיק' דרשב"ג סבר מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ונראה דהתם דהלכתא כוותיה ואק"ל לפום מאי דאמרי' דטעמא משום דלא ליגרבו בהו הא דאמרי' לקמן בפ' הנזקין דר"י בר חנינא פדאו לאותו תינוק בממון הרבה איכא למימר דאיהו הוא ת"ק דפליג עליה דרשב"ג דסבר דטעמא משום דוחקא דצבורא אי נמי איכא למימר שאני התם שהוא ידע באותו נער שהיו תלמוד ותיק ות"ח פודין אותו בכל מקום שהרי אין לנו כיוצא בו קודם לפדות המלך כדאי' במסכת הוריות ולפי שהכיר בו שהיה תלמיד ותיק פדאו ובת"ח לא חיישי' לטעמא דמיגרו בהו ופודין אותן לעולם בכל מקום שיפסקו ע"ב אמר ר"נ נקטי' ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו עובדי כוכבים ומזלות ופסק הרי"ף בנמצא ביד עובדי כוכבים עובדי כוכבים יגנז דחיישינן שמא כתבו עובדי כוכבים ואפשר לומר דהכל לפי מה שהוא שאם יודעין שהספרים מיהודים היו כגון שבזו עובדי כוכבים אלו עור שיש בה יהודים תולים באותם הספ' משלהם הי' ואין חוששין שמא כתבם עובדי כוכבים וקורין בהם שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה פי' כל שישנו בקשירה ישנו בכל כתיבה וקשירה וכל שאינו בקשירת תפילין אינו בכתיבה ותפלין ומזוזה יליף לה מהכא גופיה דקאי בתפילין ומזוזות ואפילו אשה דחייבת במזוזה אינה ראויה לכתובה ומדאונס בכתיבת תפילין ומזוזה משום דקדישו ה"ה בס"ת דקדישו טפי מנייהו ואק"ל הא תינח עובדי כוכבים ומין דאינן בקשורין אבל מסור וישר' משום מא' חיתנהו בקשירה וי"ל דכיון דפרקו מעליהם עול אל ואפילו