ריטב”א על גיטין מד

לא' מחצי חברו לא זכה אלא ברביע והרביע הא' נשאר לבדו וכן באידך וכיון שכן הוי שיור ולפי' לא קנו אבל כשאמר כלו אינו משייר כלום לעצמו ומה שנותן לצד חי' הוא נותן ונתרוקן זכותו לגמרו וזה נכון והא מדקתני סופא ואם אמר ח"ח לא קנו מכלל דריש' דאמר כל ה"ה נמי דלמ"ק קשיא ויכול לומר לו ולטעמיך מי ניחא אלא דאורחא דתלמוד' במקצת מקומות דיכול לומר ולטעמיך ולא א"ל בשטר א' מאי לרבו' לעשות לו גט חירות אבעי' להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ולא אפשיט' הכא ומיהו בפרק המבי' אשם תלוי בכריתות אסוק' דת"ק דפליג עליה דרשב"ג ס' מעוכב ג"ש אוכל בתרומה וכדאית' התם:

דף מב ע"ב עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור פי' ואפילו במכר גופו לקנ' קמבעיא לן והכי מוכח מהא דאמר לקמן בשמעתיו ומי איכא עבדא דלא מזדבן לקנס' ואי איתא דלאו במוכר גופו לקנס אלא ודאי כדפי' והא דאמר דע"כ לא קאמר ר"מ דאדם מקנה דשב"ל אלא כגון פי' דקל דעבידי דאתו לאו דוקא דהא ר"מ אפילו בהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי דהוי דבר דלא עבידי דאתו קאמר אלא לא אמר לה אלא לאפוקי דבר דלא עבידי דאתו כגון הא דהכא דמי יאמר דמנגח ואת"ל דמנגח דילמא מודה ותפטר וכגון ההיא דב' בפ' הספינה המקדי' בור ריק ומימיו דעתידין לבוא שם וכן שובך ריק ויוני' העתידים לבא שם וההוא ודאי כבר העביד דלא אתו הוא וכדמוכח התם ובההוא נמי לא אמר ר"מ דתלתא גווני איכא עביד דאתי כגון פירות דקל לא עביד דאתי כלומר שאינו מצוי כגון לאחר שתתגיירי עביד דלא אתי כגון הא דהכא וההוא דב"ב ועוד יש אחרת בפרק המפקיד מפי רבינו נר"ו:

תבעי לרבנן פי' אפי' היכא דלא אמ' גופו לקנס דאפשר דסברי רבנן דלא אמר דשב"ל ר"מ כגון פי' דקל דליתנהו בעול' והוא דבר חדש שנולד שם אח"כ חלוק מגוף היקל אבל הכא מה שהוא מוכר אינו דבר חדש שיצא דבר מגוף העבד אלא הרי הוא כמוכר העבד לכשינגח ואפשר דבהא מודו רבנן ובעין לא אפשיטא והא דאמר ואי ס"ד עבד שמכרו לקנס מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנס' אבל אי אמרי' דעבד שמכרו לקנס אינו מכור ל"ק לן ומי איכא עבד דלא מזדבן משום קנס דאנן איכא עבד מוכה שחין דלא קני ליה שיהא מוטל עליו אבל לקנסא דאינו מוטל עליו קשיא היאך אפשר ואפ"ה אסיק לה דאיכא עבד טרפה והא חזי למיקם קמיה במנוול ומוכה שחין ואע"פ דמעיקרא הכי ה"ל לאוקומא וכדפרי' כי תריץ לה בעבד טרפה קסבר דהדר ביה דתו לא צריך כלום והיינו דאקשי ליה דאכתי חזי ליה הוא למיקם קמיה ואהדר ליה במנוול ומוכה שחין וכדהוה משמע לן מעיקר' מי שחציו עבד וחציו ב"ח שהקדיש בת חורין בעיא ולא אפשיטא וחציה שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה מספקא לן בב"מ ונר' דהויא מקודשת לחומרא כיון דכולהו רבנן פליגי ותו לא מידי:

דף מג ע"ב מתני' המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח"ל יצא לחי' פי' דוקא יצא לחי' הא דאמרי' אבל לפדותו יותר מכדי דמיו בהא לא איירי מתני' דריב"ל היא בגמ' דאמ' שקונסין אותו עדי' י' בדמיו אבל מתני' לא איירי בהא כלל והשתא אית לן לפ' שיצא לחו' כדקתני מתני' מאי היא איכא מאן דפי' דקנסא דמתני' היינו דמכר גמר בדעתיה לזבוני לא"י אע"ג דלא זבניה כגון שנתבט' המכיר' שוב אינו רשאי להשתעבד בו דמכי גמר בדעתיה יצא לחירות ואיכא מאן דפי' דבהא בלחוד לא יצא לחירות אלא אם יצא לחי' לענין שהעבד זוכה במעות הללו בפדיונו ורבו חייב לפדותו בהן אבל יותר מכדי דמי' לא דריב"ל הוא דחדש הכי בגמ' וכדפרי' כדפי' רבינו נר"ו בשם אחיו ז"ל אבל כתב עליו אונו זהו שחרור אינו שטר המכירה שאם כתוב בשטר המכירה לכשתברח ממני אין לי עסק כך זהו שחרורו שדרכן היה לכתוב כן לומר שהוא מסלק זכותו והא דאמר לכשתברח לאו דוקא אלא כלומר לכשתצ' מרשותו אלא שאם נהגו לכתוב הלשון הזה ואפשר שבשטר המכירה ממש כותבין כן ויצא לחי' ובלבד שיגיע השטר ליד העבד או אפשר ששטר בפני עצמו עושין לעבד ולא שום שחרור שא"כ הא וראי פשיטא שיצא לחירות ובהא לא היה פליג ת"ק אלא ודאי לאו לשם שחרור הוא עושה אלא שטר הוא שעושה לעבד, כדי שידעו הכל שהוא מכר הנודר שלא בשום מקום קמ"ל שאעפ"י שנתנין לשחררו כיון שלשון זה סגי בשחרור וכדאי' בהדיא בקדושין יצא לחי' וטעם דסגי לשון זה שחרור אע"ג דהאי לישנא לא סגי בעלמא האומר אין לי עסק על שדה זו לא אמר כלום שאני הכא שהעבד זוכה בעצמו ומי' לא קי"ל כוותיה דכיון שלא נתכוון לשחררו לא יצא לחירות אלא צריך גט שחרור מרבו א' וכן פסק הריף:

אלא אידי ואידי דלא מטא זמניה ול"ק האי לגופיה והאי לפירי בשטר אמאי איריא ח"ח אפי' כולו נמי דהא השתא לא משוי הפרשה אלא בין שטר א' לב' שטרות אבל בתר הכי דאמר כלו א"כ הדרא קושי' לדוכתיה השתא כלו לא קנו ק"ח מבעיא וליכא לתרוצי כדתרצי' תנא סיפא לגלויי רישא דאפי' בלאו סיפא פשיט' דלא קנו כיון דתרווייהו בשטר א' שאין ב' נשים מתגרשת בגט א' ג"כ ב' עבדים אין יוצאים בגט א':

לא קשיא כאן בב"א כאן בזה א"ז וקס"ד השתא דטעמא דזה א"ז לא מהני כלל ואפי' לקמן משום דהכא מיירי שנכתבו ב' השטרות קודם שנתן הא' מהם לחברו וכיון שכן ס"ד השתא דנותן זה רוצה דשניהם יועילו ואם לא יועילו שניהם לא מועיל א' מהם ומ"ה כתבו ל"ד קודם שיתן מחנה לא' מהם וכיון דבתרא א"א לקנות ה"ה לקמא ואסיקנא דהא לאו מילתא היא והא דאמר שאני התם דקא קרו ליה עבד ובעלמא אמרינן שדי נתונה לך התם היינו משום דלא אפשר בלאו הכי אבל הכא כיון שאמר נכסי נתונים לפ' ופ' למה קרי להו עבדי אי לאו משום דשיור בהו ואסיקנא דהא מילתא נמי לא היא נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו פי' לישנא דמשנה ראשונה נקט וה"ה דנ"מ למשנה אחרונה לשפחה דאינו מצוה לפריה ורביה דאמרי' הכי וכדכתיב לעיל:

נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואע"ג דאמר דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר היינו למי שראוי לכופר שלם אבל הכא דכופר שלם דהאי פרע דכופר שלו אינו אלא מצד חירות שבו והא פרע בצד חירות וכבר פי' הראב"ד דהיינו בערך הכתוב בתורה ודמי הוא כעבד הנמכר בשוק וקנס הוא למד שקלים הכתוב בתורה מאי לאו כמשנה אחרונה פי' דכיון דכופין לעשות לה גט שחרור מיד פקע קנין מעשה ידיו ואינו אלא מחוסר גט שחרור ופריק לה כמשנה הא' יוציא בשינו ונותן לו דמי עינו והא וודאי בשלא עמד בדין מיירי דאו כשעמד בדין למ"ד דאתיא כמ"ד א"צ אטו צ"ל דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא דיהיב ליה דמי עינו אלא ודאי כשלא עמד בדין מיירי והשתא ק"ל אמאי דהא קי"ל אין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין ולא תימא דהיינו דוסא בקנס שהוא מחוסר גוביינא אבל בזה איהו זכי לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם בב"ק פ' מרובה דלא זכיה ביה אלא עד שעת העמדה בדין דגרסי' התם מעיד דאיש פ' שהפיל שן עבדי וסימא את עינו שהרי העבד אומר כן ונמצא זו ממי משלמי' דמי עין לרב ואוקי בגמרא דאפכינהו ואזמנהו ומקדומי אקדומי כלומר הני בתראי מעידי' שלא סימא את עינו ולא הפיל את שינו באותו יום שאמר העדים הראשון אלא קודם לכן הוא שעשה כן ואפ"ה מק' עלה אי דלא עמד בדין כולי עבד לרב בעי לשלומי דאכתי גברא לא איחייב אלמא דאינו הודה אפי' בקנס זה עד שעת העמדה בדין זכה בו למפרע משעת הפילת שינו ונמצא למפרע דמאותה שעה יצא לחירות אלא שמעוכב גט שחרור הילכך יהיב ליה דמי עינו אבל גבי עדים זוממים כיון דאותה שעה אכתי לא עמד בדין ואפשר דלא אתי לידי חיוב דאפשר דמודה ומפטר שפיר קרי' ביה כאשר זמם והיינו דמק' התם פ' מרובה אימא סומא את עינו יוצא בעינו וכן בשינו הפיל עינו ושינו יוצא בעינו ושינו א"ל עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת שינו ועינו לומר דכשעומד בדין זכה למפרע משעת הפלת שינו ומש"ה חייב לתת לו דמי עינו ומי' קרא לאו דוקא דא"כ ק' להני דסברי הכא דצריך גט שחרור ואינו יוצא אלא בשניהם אי אמרי' דמעוכב גט שחרור יש לו קנס אלא קרא מייתי לומר דכיון דדינא הוא דנפיק בחד מינייהו כי עמד בדין זכה בעצמו משעה ראשונה וחייב לתת לו דמי עינו. רבי טרפון אמר א"צ ר"ע אומר שצריך ופסק רב אלפס דאמר דצריך גט שחרור משום דקי"ל כר"ע מחברו וס"ל כמ"ד דר"ט חברו של ר"ע היה ולפי זה יש ל' דבעיין אפשיטא דהא דהפיל את שינו וסימא כו' טפי ניחא ליה לאוקומיה דהלכתא דס"ל כמ"ד צריך וכיון שכן אמאי נ"ל מהאי פסקא דהא אין דנין דיני קנסות בבבל דסמוכי' בעי' והא ליכא למימר דעבדין שליחות' וכדמוכח בכמה דוכתין דאין דנין דיני קנסות כלל ועוד דמילתא דל"ש היא ומלתא דל"ש א"נ לית בה א''כ לא עבדי שליחותייהו ושמא י"ל דנ"מ משום דהא אמרינן דאע"ג דאין דנין ה"ק דאי תפס לא מפקי' מניה והכא העבד תפוס הוא ומשעה שהפיל את שינו אינו יכול להשתעבד בו וכופין אותו לכתוב לו גיטא דחירות ועדיפ' לן טפי השתא כשאין דנין דק' דלעולם אינו יכול להפטר שהרי מורה בקנס אינו פטור עד שיודע בב"ד וליכא ב"ד וכיון שכן העבד תפיס בנפשיה וזכה וכופין לרבו לעשות לו גט לגופיה הא לפירי פי' רבי' נר"ו דגבי עבד מיירי כשהעובדי כוכבים ומזלות אוכל פי' מעכשו וכיון דכן והרהינו אצלו שאם לא יפרעהו עד זמן פ' שלו הרי הוא כמוכר מעכשו שענין קנס זה אעפ"י שלא הגיע זמנו ויצא לחירות אבל לגבי שדה לא אוכל פי' הישראל מהיום אלא גוף השדה הרהין אצלו שאם לא יפרענו מכאן ועד זמן פ' יהא שלו וכיון שלא הגיע זמנו לא חשיבה כמכירה דפטורה מן המעשר ומקשי והרי משכון דלפי' זמן לגופא שאם לא יפרענו מכאן ועד זמן פ' יהא שלו וא"כ מ"ש דעבד חשיב כמכור מהשתא ושדה לא חשיבא כמכירה דפטורה מן המעשר ופריק בשלוה למשכנו ולא, משכנו פי' בשלוה ע"מ שיהא הישראל אוכל פי' מעכשו ולא נעשה שלא אוכל פי' זו גיר' הספרים וכך הם פי' מפי רבי' אבל רש"י לא גריס והרי משכון דלגופא וגריס ואי בעית אימא בשלוה ע"מ למשכנו ולא למשכנו ופי' הא לגופא הא לפי בע"א וכמו שפיר בפי' אבל א"צ למחוק גיר' זו הנמצאת בספרינו למה שכתבנו הוא הנכון שאני התם דקא משתרשי ליה ואע"ג דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ואע"ג דאכלן הא משתרשי איכא למימר דשאני התם דכיון שכולן מן העולם כמזיק חשיב והתורה פטרה את המזיק אבל הכא כשפרע חובו בהן הרי הוא כאלו מכרן דודאי חייב לשלם:

דף מ"ד ע"א מהו שיטול את דמיו פי' אי חשוב כמערה כיון שמרצונו נוטל הדמים ונר' דמקיים המקח ובעי למפשט ליה מעובדי כוכבים ביתו של ישראל דמותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות ואע"פ שעכשיו בשעת כתיבה כו' דמקיים המקח כך פי' ר"ת ודחי ליה דלא דמי דרבית למיחש להערמה אבל גבי עבד איכא למי' להערמה ואסיקנא מדר"א דמותר ליטול דמיו וכתב למעלה בערכאות מפני דהוא מציל מידם המוכר עבדו לעובדו כוכבים קונסין אותו עד ס' בדמיו דוקא או לאו דוקא פי' בתוס' דוקא ס' ולא יותר או דילמא אפילו יותר מס' ופשיט' ליה מבהמה דקונסין אותו עד י' בדמיו וקס"ד דעבד ובהמה חד דינא אית ליה וכיון שכן ודאי י' לאו דוקא אלא אפילו טפי, מי' עד ק' וכדאמר גבי עבד וה"ה דמאה לאו דוקא אלא אפילו יותר מק' ודחי ליה דלא דמו דדילמא דוקא וטפי איכא למקנס דעבד המפקע ליה