ריטב”א על גיטין מב

בהכי והא דאמר מ"ס כגזוז ומ"ס לאו כגזוז לומר ואין מועילין בו בעודו מחוב' אבל לאחר שנתלש לכ"ע מועילין בו ואעפ"י שבשעת הקדש הוי מחובר מידי דהוה דשקל עיני בשדה הקדש אמרי' התם דמעל ומפרשי טעמ' דאבקה מעלו להו וכ"כ ר"ת בספר הישר ד"מ מחייב פי' כשבצרן ואכלן או שנאבדו בפשיעה דלאו הילך הוא וחכמים אומרי' כל המחובר לקרקע כקרקע דמי פי' ואע"ג דעכשיו בשעת תביעה תלוש הוא ודמים הוא חייב לו וכיון שבשעת פקדון הוו להו מחוברין ועקר תביעתו קרקע הוא תובע דינו כקרקע וכ"כ הרמב"ם והא דאמר דענבים העומדים ליבצר א"כ דמ"ס כבצורות ומ"ס לאו כבצורות ובכתובות אמרינן כל העומד לגדור כגדור דמי או' רבי' נר"ו דב' דינים הם כשהפי' מבושלין כל צרכן ואם משהין בקרקע הן נפסדין בזה ד"ה כבצורו' דמיין דכל העומד ליגדר כגדור דמי, וכשהן מבושלין אבל בשהייתן בקרק' הן משגיחין קצת וממתקין הפי' בהא ודאי הפי' ד"ה כקרקע הן אבל כשהם מבושלין כל צרכן ובשהייתן אינן נפסדין ואינם משגיחים בכי הא פליגי דמ"ס כקרקע ומ"ס לאח כקרקע והא דאמ' הכא ע"כ לא קאמר אלא בענבין דכמה דקיימן מכחי' כחשן לאו למימ' דהשת' הם מבושלין כ"כ שהם נפסדי' בשהייתן דהא אמרי' דבהא ל"פ אלא ה"ק בענבים דכשהן מבושלין טפי מכחש כחשי כו' והיו בהם עבדי' בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין לגמרי קאמ' וא"צ גט חירות והשת' קס"ד דמק' דטעמא דקטנים משום דיש להם יד לזכות בגופן דאע"פ שאין להם יד בעלמא בכי הא אית להו יד ואסיקנ' דטעמא משום דעבדיו כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט כלומר בין גדולה בין קטנה ה"ה לעבדיו נמי בין גדולים בין קטנים דילפי' לה מאשה כדאי' לקמן בשמעתי' ואבא שאול ס' דוקא גדולים אבל קטנים לא משום דמה אשה אסורה ולא ממונא אף גדולים דהוו איסורא ולא ממונא אבל קטנים דממו' הם לא ות"ק עבדיו של ישראל נמי ליפקו לחי' במתה ופריק גזרת הכתוב שיהא מורישן לבניו דכיון דבר ירושה הוא אבל בגר שאינו בר ירושה יוצאין לחי' א"ה המפקי' עבדו ומת נמי פי אמאי אמרי' דאין לו תקלה כיון דאמרת דאיסורא לבריה לא מורית יהא הבן תחת האב לשחרורי ופריק דאמומ' קשיא א"נ אפשר לפ' א"ה דטע' משום והתנחלתם הוא דאין יוצאין עבדיו של ישראל בלא גט לאמימ' סבר דהמפקיר עבדו איסור' לא מורית לבריה אמאי אין לו תקנה לימא דליפוק במיתה בגר דהאי הרי הוא כעבדיו של גר כיון דלא מורית איסורא לבריה ופסק דאמימר קשיא ולית הלכתא כאמימר אלא כרבינא דסבר לקמן דאיסורא מורית והבן כתיב ליה גיטא דחירותא כדאמרינן לקמן בריסתקה דעבדי ומיהו אפשר לפ' דהא דאבא שאול ורבנן ל"ק לאמימר מדלא מק' ליה לקמן מהא דאפשר ליה לתרוצי דמאי קנו עצמן בני חורין דיצאו לחי' לענין מעשה ידיהם אבל אכתי צריכי גיטא דחירות ואין להו תקנה וכ"ת א"כ מ"ט דרבנן דאמרו דקטנים קנו עצמן הא דהא אין להם יד לזכות דעלמא אבל הבא לזכות בגופן ממש בכי הא אית להו יד אפשר דהכי דחי ליה אמימר ומק' לא אקשי ליה מינה וקא דייקת מינה באשה מה אשה איסורא ולא ממונא ומשתלחת בשטר אף עבד איסור ולא ממונא דהיינו גדולים דמיד שמת הגר בעצמן לענין מעשה ידיהם ולא נשאר בהם אלא קנין אסור ואותו משתלח במיתה דאשה המשתלחת במיתה אבל קטנים דאיכא ממונא דלכ"ע קטנים אין להם יד לזכות ואפי' רבנן לא אמרו דקנו עצמן ב"ח אלא משום דילפינן דאשה בין גדולה בין קטנה אבל ממו' ודאי אית בהו וכיון שכן לאבא שאול אין משתלחין המיתה זהו פי' הנכון וכן פי' הרמ"בן ורש"י לא פירש כן:

ע"כ ת"ל והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה אורכה כל הפרשה כולה ללא חופשה וה"ק קרא והפדה לא נפדתה או נפדתה וחופשה ל"נ לה בקורת תהיה דאין לה תקנה אלא בשטר:

ולא הוא אלא משום דה"ל כליו של מקנה איכא מאן דמפ' דלאו למימרא דאלו הוי כליו של מקנה דקני מדין חליפין דהא עבד כנעני אינו קונה עצמו בחליפין וכדמשמ' התם בקדושין מדאמ' ארישא דמתני' דעבד כנעני נקנה בכסף תצא בכסף אף בחלי' אבל אינו קונה עצמו בחליפין והכא ה"ק משום דה"ל כליו של מקנה אבל אם היה כליו של קונה היה קונה עצמו ולא מדין חליפין אלא מדין דמים והאי דנקט משום דהו"ל כליו של מקנה משום דה"ל כלי נקטה בהכי והרי הוא כאלו אמר ולא היא אלא משום דה"ל ממונו של מקנה הא אלו היה ממונו של קונה קנה ונר' דמאן דחזא טעה דהא דאמרינן התם הילך מנה ואתקדש אני לך מקודשת באדם חשוב ואיהו ס' דלא בעינן אדם חשוב כן פירש הרמב"ן:

אבל החכם רבי פנחס הלוי פי' כפשטה ואמר דטעמא משום דה"ל א כליו של מקנה הא אלו היה כליו של קונה היה קינה מדין חליפין דעבד כנעני קונה עצמו בחליפין כי היכי דנקנה בחליפין וכ"כ רש"י ואע"ג דהתם מייתי לה מרישא ולא מסיפא משום דהתם כיון דאשמועינן ברישא דחליפין כדמי' לא אצטריך לאשמועינן בסיפא ואפשר דמאן דחזא דטע' משום דס"ל כמאן דאמר התם דכליו של מקנה דפלוגתא הוא התם בב''מ אמר רנב"י הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי בו פי' היכא דקדשה סתם ודאי הוי הודאה דהוציאה לחירות דאי לא עביד איסורא אבל הכא כשבא להוציאה עכשיו בשטר קדושין זה דא"ל הילך שטר קדושין זה לצאת בו ולהתקדש בו דר"מ ס' יש בלשון הזה הכתוב בשטר לשון שחרור וה"ק הרי את מקודשת בקדושת ישראל ותהיה לו ור' סברי אין בלשון הזה לשון שחרור דלא משמע אלא קדושין לחוד:

דף מ' ע"א מי שאמר בשעת מיתתו כ' שפחתי לא ישתעבדו בה לאחר מותו כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור פי' משום דאיהו סבר דבהאי לישנא פקע קנין מעשה ידיה דאיהי ס' דהוי לישנא דשחרור וכיון שכן ה"ל המפקיר עבדו ואמר לפניו ר' אמאי ור"א דלא דמי דהאי לישנא ל"מ לשון שחרור ולא שיצוה לבניו שיחרר אותה אלא שמצוה להם דלא ישתעבדו ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורין להשתעבד בה אבל קנין מי' לא פקעה בהכי וכיון שכן ודאי בניהם עבדינן ואם כן אמאי כופין את היורשים לעשות לה גט שחרור ולפסול בניה דהויין עבדים לכל. ודאי לכ"ע היכא שפקע מ"י כופין את היורשים משום דבניה לא היו עבדים אע"פ שאין לה גט יו':

ההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לאין יהודי כלו מרוותא בתראי אתו לקמיה דרבינא א"ל אילו אהדרו אדני מרוותה קמאי פי' משום דאין יהודי לא קנה קנין אסור שבהם ונשאר אצל הבעלים הראשונים ובניהם ירשו אותו דקס"ד דרבינא דאיסור לבריה מורית והלכך כתבי להו אינון גיטא דחירות ונפקי לחי' וקי"ל כרבינא ודלא כאמימר דאמר דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה משום דאיסורא לבריה לא מורית אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופס ומקרקש ליה זוזי וכתיב ליה גיטא דחי' על שמיה וכתב רש"י דקטן זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר לאחרים כמטלטלין ועבדא במטלטלין דמי ומקרקש ליה בזוזי כדי שישתחרר מדעת עצמו ואפוטרו' אינו אלא לענין לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים ואינו נכון דאע"פ שאמר דממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו אינו בר שילוח דהלא גט עבד כאשה ואפילו גבי חליצה קי"ל דפסול ואינו פוסל ור"י הזקן פי' דאפוטרופוס שמוציאו לחי' דקי"ל כמ"ד דכסף גומר דמוכרו לעצמו כר' דאמר הכי לעיל וכל עיקר לא כתבינן גיטא ע"ש דיניקא אלא כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה אי נמי לההוא פי' דפי' לעיל גבי גזברים דאין מוציאין לחירו' משום שמא יטעו אפשר דאתיא כרבנן והכא לא חששו להכי משום דכיון דמדינא מוציאין הם העמידוהו אדינא והיינו דאמר כאשר עשה כן יעשה לו גמולי ישיב בראשו והאי לישנא משמע בכל דוכתא דדינא הוא דאי לא הוה א' הוא עשה שלא כהוגן יעשה לו שלא כהוגן:

ע"ב האומר עשיתי פ' ופ' עבדי ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח ולאו משום הודאה אתינן עלה אלא לומר דהאי לישנא מהני לשחררה בו בתחלה דמשמע שעכשו משחררו ומשום דלא הוי לישנא מעליא אמר דאינו מועיל אלא בשטר ואפילו לענין מ"י אבל בשטר הוי משוחררת גמורה דלא משמע דמדין הודאה קאמר דחדא דלא הוו ב"ח גמור דאכתי צריך גיטא דחי' וכדאמרינן לעיל גבי עבד שנשא בפני רבו דאתיא לה מדין הודאה ואפ"ה צריך גיטא דחירות ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו ומה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי ומיהו באעשנו פליג דר' סבר דהשתא משמע וה"ק אעשנו ב"ח בשטר זה השתא קאמר וקנה ורבנן סברי דלא קנה ובאידך נמי גבי כתבתי שדה פ' לפ' נתונה לפ' הרי הוא שלו דאמרי דהדר הוא שלו כשבאי עכשיו ליתן לו דומיא דואעשנו ומש"ה. אמר דדוקא בשטר לא יועיל אלא בשטר ואפי' בשטר פליגי דאעשנו וכפירי' לעיל האומר עשיתי פ' עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכהו ע"י אחר ומן הדין ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל בב''ח אינו מותר אא"כ כתב לה גיטא דחירותא וכדמוכח לעיל כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי פי' וכיון שכל א' מורה מן הדין שניהם נאמנין דבא' נאמן לחיובי ומיהו גבי עבד לא שייך משלשין מהאי שהרי העבד תפיס להו למ"י אבל בקרקע דבעי לא תפיס להו חד טפי מאידך משלשין מהאי טעמא דלא הזכירו גבי עבד משלשין ומיהו עבד זה כגון שהוא אומר לו ששחררו ישראל גמור הוא דאיהו ידע בנפשיה ולא פליגי הא באבא הא בברא פירש רבינו נר"ו בשם אחיו הר' פנחס הלוי דהיכא שהאבית נחלקו כשהן קיימים שז"א נתת וז"א לא נתן משלשין את הפי' עד שיודה הא' את חברו אבל כשמתו האבות בעודן במחלוקתן זכה בהן קבל הנותן בשדהו דאין בבן המקבל כח להוציאה מידו שהרי הוא אינו זוכה אלא מכח אביו ואביו כבר הודה שלא זכה בה מעולם אבל בן נותן שהיתה של אביו אלא שהוא ספק אם נתנה אם לאו מעמידים אותה בחזקתו ואפי' מת מקבל בחיי נותן ונותן מודה לבן מקבל שנתנה לו בב"ד אפ"ה אינו זוכה בו בן המקבל שהרי הוא לא נתנה לבן המקבל אלא למקבל ומקבל הודה שלא נתנה לו וכיון שאביו לא זכה בה דהא נאמן הוא בהכי דבן מכח מי יזכה והיכא שמת נותן ולא מסבל ואחר מיתת הנותן חזר המקבל ואמר שנתנה לו נראה שאינו זיכה ממה שמת הנותן ומקבל לא חזר בו מיד זכה בו הנותן בקרקע ושוב אין כח למקבל להוציאה מידו ואם הבנים חולקים דינם כדין האבות ומיהו כתב רבינו דהיכא דאמרינן דמשלשון היינו כשמקבל אינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כיון שהנותן מודה שנתנה לו רשאי ב"ח לטרוף אותה בחובו ולאו כל כמניה לו' לא נתנה לו דכדי להתפייס לב"ח הוא דאמר הנותן נאמן וי"מ הודאת ב"ד כמאה עדים דמי על המקבל לבדו מפני שהו' יודע בדבר מן הנותן דשמ' הנותן ע"י שקדמה מחשבתו לתתה לו הוא סבור שנתנה ועדיין לא נתנה והמקבל בקי בדבר יותר ממנו ולפי פי' זה הוא דבעי מי אוכל פי' הרי הוא כאלו אמר ע"מ אמרי' שהודאתו היא הודאה ורבה אמר משלשים הודאתו של בן לאו הודאה גמור' הוא שהו' אינו יודע במילי דאבוה כ"כ וכיון דשניהם שוין בדבר משלשין:

גמ' מי שארהו אמר רב רבו ראשון ואליב' דרב מתני' באפותיקי מפורש והכי