ריטב”א על גיטין מא

מהני מחילה לענין מ"י כ"ש דעבד כנעני דאין לו יד דלא מהני ליה אבל הפקר שהוא סלוק גמור מהני דכיון שהפקירו הרי נשאר עבד זה כמי שאין לו בעלים וזכה בגופו ותדע לך דהפקר עדיף ממחילה דהא בקרקע שלו אם מכרו מחלו לחברו אינו יוצא מרשותו במחילה ואלו אם הפקירו כל המחזיק בו זכה בו ולשמואל נמי כיון דבעבד כנעני סגי ליה בהפקר ה"ה בע"ע דסגי ליה בהכי ויצא לחירות בהכי לגמרי אבל לדידן דאית לן כר"י דהפקר לא מהני אלא לענין מ"י ואפשר נמי דבע"ע כיון דא"א לו למוכרו אפילו למ"י וכדאיתא התם אפשר נמי דהפקר לא מהני ליה דלא עדיף הפקר ממחילה וממכירה א"א דכיון דבעבד כנעני דאין לו יד מהני ה"ה בע"ע וכדכתיבנא ושטה זו מפי רבינו והוא נכונה ואע"פ שהוא כתב בקדושין בענין אחר דסגי מחילה בע"ע לענין מ"י משום דה"ל כחזרת משכון ומוכח לה מההיא דרבי' מה שכתבתי משמו עיקר וכדמוכח לעיל:

והא דקאמר דעבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד אליבא דר"י דסבר המפקיר עבדו אעפ"י לחירות דצריך גט שחרור מוקי להאי דרשא לענין פסח דהא קרא גבי פסח כתיב ודריש ליה הכי עבד שיש לו רשות לרבו עליו לא אכיל פסח אא"כ ניחול כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו אבל עבד שאין רשו' לרבו עליו אינו קרוי עבד לענין דלאו מחוסר מילה הוא ואכל בפסח בלאו הכי והא דאמרי' מעשה בשפחה א' שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה לעשות לה גט חירות משום דמנהג הפקר נהוג בה טעמא מש"ה הא לאו הכי לא דלא שייך לומר בה טעמא דאמרי' נמי שחציו עבד וחציו ב"ח דאיש מפסיד אפריה ורביה אבל אשה לא מפסיד:

ע''ב מצוה שאני ואק"ל משום האי מצוה דחינן עשה שבתורה כתב רבינו נר"ו דמהא שמעינן דלאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן וסמיך ליה אקרא ור"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר:

ואחת קבעה סעודתא בערב שבת פרש"י לחד לישנא דלילי שבת ואינו ראוי לעשות כן משום דכבוד יום עדיף ואינו מחוור דלישנ' דע"ש לא משמע הכי ליל שבת ואיכא מאן דפי' דע"ש מבעוד יום אבל בערב היו קובעים אותה ואק"ל דהא קי"ל דהאוכל והולך עד שתחשך ואיכא למימר דה"מ באקראי בעלמא אבל לקבוע סעודתו כן תמיד אסור וו"ח פי' בע"ש אפי' בבקר שהיה דרכן שסעודת הלילה היו קובעין אותה בערב וזה אסור לקבוע לסעודה גדולה בע"ש משום כבוד שבת כדי שיכנס שבת כשהוא תאב:

מ"ש גופה לא קדיש לדמי ל"ס אלא ה"ק דליהוי עם קדוש קאמר אפשר לפ' דגופה לא קדיש לומר גופו עצמו אינו קדוש שהרי אינו ראוי למזבח לא לבדק הבית וכיון דכן כי מקדיש עבדו סתם לדבר שיהא ראוי גופו קאמר והיינו דליהוי עם קדוש הא אם הקדיש בהדיא למזבח או לב"ה לפי האי פי' הוי קדיש ובהמה טמאה שהיא קדושה ומועלין בו אבל הכא כיון דהקדישו סתם מסתמא משמע דמקדיש לדבר שיהא גופו ראוי ממש וכן פר''שי א"נ אפשר לפרש וכן פי' בתוס' גופו לא קדיש לומ' שהקדש אינו קונה אותו קנין אסור שיש לענין עבדים דשני קנינים איכא בעבד קנין מ"י וקנין אסור שאסרו בבת חורין ואותו קנין לא קני הקדש וכיון דכן מאי דמקדיש עבד סתם כולי בעי למתב ליה להקדש והקדש א"א לזכות בענין אסור שבו וכיון דכן לא זכי ביה כלל דאיהו מסתמא לא בעי לאקדושי מנייהו ולא קדיש כלל ואפילו היכא דל"ל טעמא דעם קדוש כגון דאמרינן הכי בהדיא דאינו מתכוין להכי לא קדיש משום האי טעמא דפירש"י אבל אם אמר בהדיא דמי ודאי קדיש אעפ"י שאין הקדש תופס באותו קנין אסור והיינו דקאמר גופה לא קדיש לדמי לא קאמר דאי אמר ודאי הוו קדיש אלא דליהוו עם קדוש קאמר כיון דבהני קדוש כוליה ומותבינן לרב מדתנן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים אין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות ולפי פירוש קמא מותיב ליה מניה משום דהכא אמר דהקדש מכה בעבדים ולא אמרינן יצא לחירות משום דעם קדוש קאמר ואע"ג דהכא הקדישן בכלל עם שאר נכסיו א"ה אם איתא לטעמא דרב איכא למימר דכל חד וחד מנייהו מקדיש למאי דחזי טפי ועבדים דחזו טפי למקדיש בגופייהו דליהוי עם קדוש הכי אקדשינהו ולפי אידך פי' מותיב מדהקדש זכו בהו בכלל ומדזכי נמי בקנין אסור שבו עד שאחרים דזוכים מכח הקדש מוציאין אותם לחירות ורב קאמר דהקדש אינו זוכה הקנין אסור ורש"י פי' דטעמא דאין גזברין רשאין להוציאן לחירות משום דהקדש אינו זוכה בקנין הגוף שבהם ואינו מחוור דא"כ אחרים היאך מוציאים אותם לחירות דהא אחרים מכח הקדש קא אתו ואי אקדיש להו זכה הקנין הגט היאך זכה אינהו דאתו מכח הקדש אלא הנכון כמו שפי' הרב בעל המאור דרבנן נראה דהא פליגי דרבנן ס' אין כסף גומר בהן אלא שטר וכיון אעפ"י שהם עצמם דמיהם זוכים בהכי אלא במעשה ידיהם ושטר דקא בעי להפקיען מידי אסור מתנה הוא והקדש לאו בר מתנה הוא הלכך אין רשאין להוציאן לחירות אבל על ידי מקח כשמוכרין אותן לאחרים נתרוקן זכות ההקדש לגמרי ואפילו קנין אסור שיש להקדש בהן מ"ה רשאין האחרים להוציאן לחי' ור' סבר דכסף גומר בהם לפי' רשאין גזברי' עצמם להוציאן לחי' וזה הפי' נכון אלא שיש לנו לומר לפי פי' זה דהלכת' כר' דהא קי"ל דכסף גומר בו והרמב"ן פי' דכ"ע כסף גומר בו אלא דהכא פליגי משום דשטר אין גומר באלו דכעין מתנה הוא והקדש אינו בר מתנה וכיון דכן אף כסף אינו גומר דהא אתקש אהדדי ומקום ששטר גומר אין כסף גומר ור' סבר דאע"ג דאין שטר גומר בו כסף גומר בו דטעמא דאינו גומר אינו אלא משו' ההקדש דלא חזי לשחרורי בשטר אבל עבד זה ראוי הוא לאשתחרורי בשטר ולפי פי' זה אפשר דהלכה כרבנן עוד פי' בלשון י"א דטעמא דאין גזברין רשאין להוציאן לחירו' לאו משום דאין כסף גומר בו דודאי כסף גומר בו אלא משום דחיישינן לשמא יטעו בדמיו דה"ל גזברין השליח דאפי' כר"ש חוזר אבל במכירתן לאחרים לא חיישינן יכולים הם למוכרן משום דמסתמא הוא שלא למוכרן פחו' מכדי דמיהן אבל כשהוא מוכרן לעצמו דדרך העולם לזלזל בהכי חיישי' ור' לא חייש ולפי פ"ז נמי הוי הלכתא כרבנן והא' נר' עקר ת"ש מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענית דלדמי קאמר ולא אמרינן דלהוי לדבר שיהא גופו קדוש ממש לחד פי' ולאידך פי' נמי אלמא דלדמי דחיילה קדושת דמים מסתמא דלא חיילי קנין אסור ואי אמרת דחיילה נמי בהו קנין אסור כ"ש דקשיא טפי ואק"ל ומאי קשיא דהא קרא כי כתיב בחרמי כהנים. כתיב דכתיב לא ימכר ולא יגאל ודרשי' לא ימכר מכר גזבר ולא יגאל לבעלים ומה יעשה דהדמים לכהן דכתיב בשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו וכיון ודאי הרי הוא זוכה בקנין איסור שבה' דהרי זה נותן מתנה לכהן ואין בזה לשון הקדש כלל ואיכא למיסר דקרא בחרמי בדק הבית נמי קאי דהא כתוב בסיפא דקרא כל חרם קדש קדשים הוא לה' ודרשינן מניה התם חרמי ב"ה וס"ל הכי כתוב מאדם אכולהו קאי ואכתי אק"ל דלשום אדם חכם היכי מצי למשמע מניה דליהוי עם קדוש איכא למימר דה"נ קאמר דאסר ליה אכ"ע כחרם דלא ישתעבדי ביה והיינו משום דמשחררו:

הב"ע דאמר לדמי פרש"י דאמר דמי' עלי וכ"ת דליכא לפ' דליהוי קדי' לדמי' קאמ' דא"כ כיון דבלשון זה לדמי' קאמ' דקדיש אפשר דמסתמא דעם קדוש קאמר אע"ג דאמר בתר הכי לדמיו הוי קדוש ויוצא לחירות דומיא דהמתפיס תמימו' לב"ה דאמרי דאין יוצאין מידי מזבח ואיני מחוור דא"כ למה לי דרשא דמאדם הא פשיטא דמי שאמר דמיו עלי דחייב לתת דמיו ועוד דא"כ קשי' סופא דאמר אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריי' ואי דמיו עלי קאמר אמאי לא אלא ע"כ לפרש פי' דליהוי קדוש לדמיו קאמר וההיא דמתפיס תמימי' לא קשיא כלל דבהנהו מדאורייתא לא חלה עלייהו קדושת הגוף כלל ורבנן הוא דתקון משום דלא שכיחי תמימי' דהא אפי' בדוקין שבעי' פסולי' ותו דהתם נמי הקדש ב"ה חל עלייהו אלא דפודין אותם למזבח ומיהו אם פדאן אחר אינן חולין גמורין אבל לא לתקוני היא דתקינהו דכיון שנכנסו לכלל קדוש' והן ראויין למזבח דליהוי למזבח אבל קדושת הגוף למזבח לא חלה עלייהו כלל כמו שסבר הרב והכי איתא בהדיא התם:

א"ה אין הגזברין רשאין גזברי' מאי עבידתייהו דמדקאמר רשאין משמע דחלה קדושת הגוף עלייהו והקדש זכה בקנין איסור שבו אבל אינן רשאין ואי לדמיו קאמר לא חלה קדושת הגוף עלייהו כלל ולא זכה הקדש בקנין אסורי' ואע"ג דאמר התם בפרק האומר דערכין יקדש השור דמיו הקדש ומעלין בו שאני התם שהיא גופו ממון ודמיו ממש הוא אבל קנין אסור אינו נקנה. להקדש ונשאר הוא גבי בעלים הראשונים:

המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו אלמא דמאן דמקדיש עבדו סתם הרי הוא קדוש לדמיו והיינו דאמר שלא הקדיש אלא דמיו וטעמא דעושה ואוכל פי' רבינו נר"ו דאפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד. עשה עמי ואיני זנך אמרינן דעושה ואוכל דמשום דמסתמא לא הקדיש אלא מותר מעשה ידיו כי היכי דלא לומו' העבד דאי לא העבד מסכן נפשיה וכשיבואו למוכרו לא יהא שוה כ"כ ויפסיד ההקדש ומסתמא אמרי' דלתועל' ההקדש נתכוון אבל אם הקדיש עבדו לדמיו בפי' אפשר לומר דתלי בפלוגת' דיכול הרב או אינו יכול אם אוכל או אם אינו אוכל כדאי' לעיל בפ"ק דף ל"ט ע"א הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כלומר להקדישו כיון שאמר לשון הקדש ולא לשון שחרור לאו דליהוי עם קדוש קאמר דליהוי תועלת מניה להקדש אמרינן דדמיו עליו קאמר אבל לעולם לא חל עליה הקדש וכדרב ואק"ל משום טעמ' דאין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה אמאי לא אמרי' דליהוי קדוש לדמיו קאמר דיהא דייק הכי טפי וי"ל דרב מוקי לה הכי משום דליתי ר"מ נמי כוותיה ועוד דסיפא דוכן הוא שהקדיש את עצמו משמע ואק"ל מ"ה לר"מ דסבר דאין אדם מוציא להקדש לבטלה אמאי אמר דדמיו עליו ולא אמר דליהוי קדוש לדמיו קאמר ואיכא למימר משום דבהכי איכא הנאה טפי להקדש דאי אמרי' דקדוש לדמיו קאמר אם מת הפסיד ההקדש אבל אם נאמר דדמיו עליו קאמר איהו חייב באחריותן רבינו נר"ו וא"נ אפשר לומר משום דליהוי מקדוש עצמו ומקדיש עבדו שוין דכי היכי דבמקדיש עצמו ל"ל דלדמיו. קאמר דלא לדמי קאי אלא ודאי לדמיו עליו נתכוון ה"ה נמי במקדיש עבדו דאיכא למימר נמי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר קדוש ומר סבר אינו קדוש ואפ"ה אין מועלין אלא בשערי משום דסבר בעבדי כמקרקעי ושערי כמטלטלין ואפשר דכלהו סברי הכי בשערו כמטלט' אלא דת"ק ס' אין מועלין משום דאין העבד קדוש כלל:

א"ה אדמפלגי בשערי לפלגי בגופו פי' אא"כ דבקדוש ואינו קדוש פליגי היינו דנקט שערו משום דאין מועלין בגופו דבמקרקעי דמי אבל בשערו מועילין דהוי כמטלטלי אא"ב דכ"ע סברי קדוש ומ"ד מועלין בשערו דעבדא כמטלטלי דמי אמאי נקט שערו ופרקינן דכ"ע כמקרקעי והכא בשערו העומד ליגזז קמפלגי ואי קשי' אמאי לא אוקי לה כדמעקרא בשער שאינו עומד ליגוז ולימא הכי דכ"ע כמקרקעי דמו אלא פליגי דשערו אי כמקרקעי אי כמטלטלי דהא פרישנא לעי' מ"ד קדוש ס' דשערו כמטלטלי י"ל בשלמא מעקר' איכא למימ' דכלהו ס"ל דשער כמטלטלי ובאי אפשר אבל לומר ובהכי פליגי אלא טעמא מא ומ"ה לא אוקמוה בהכי