ריטב”א על גיטין לט

ואע"פ שלא הוה יובל נוהג מן התורה זכר ליובל היו נוהגים דיני יובל מדבריהם ובספר הר' יוסף בן גוריון כתוב שיובל נתקדש בימי מלך א' ממלכי חשמונאי וההיא דשפחה חרופה נמי דקשיא טפי אפשר לומר שבטלוה בימי צדקיהו כדאמרינן נמי וצפורי חטאת י"ב על עובדי כוכבים שעבדו בימי צדקיהו א"נ אפשר שמעבדי עבדים שנטמעו בפני בית ראשון קודם שעלו י' השבטים בפעם ב' נשארו וגלו עמהם לבבל ושם שפחות ומהם בעלו אבל בבית שני לא היה יובל נוהג וכדאמר ר"נ בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין ומיהו שמיטין גופייהו דוקא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' וסבר דשמוטה נוהגת דבר תורה אע"פי שאין היובל נוהג הרמב"ן אי אמרת לדריה תקון מבטלי ליה איכא לפרושי דמפרסמי' ביה א"נ אפשר לפרש דכי אמרינן לאו לדריה בלחוד אלא לפי מה שראה בדבריו שנמנעו מלהלוות תקן שאם יראו הם לנהוג כן שיבטלוהו אם יראה להם שא"צ וכיון שמתחלה נתקנה ע"ד כן רשאים הם לבטלה:

עולבנא דדייני הוא אם איישר חילי אבטליניה אלמא דלדרי עלמ' תקין כיון דאמר אי איישר חילי ופרכי' והא ב"ד יכול ותירץ דלא משמע ליה איישר חילי שיהא גדול כהלל אלא שיהא יותר גדול משלא היה באותה שעה ופריק דאם איישר חילי יותר מהלל קאמר ואית ספרים דגרסי אם איישר חילי אבטליניה ואי אמרת לדרי עלמא תקין הא אין ב"ד יכול לבטל והכל מן הקושיא ופריק אם איישר חילי יותר מהלל והכל עולה לטעם א' ואע"ג דלא אפשיטא בעיין אי לדרי עלמא תקין או לדריה דר"נ חקין דאמר אימא בה מילתא דאע"ג דלא נכתב כמו שנכתב דמי ורבנן דבי רב אסי דמסרי מילייהו להדדי שמעינן דלדרי עלמא תקון וכ"כ הרמב"ן:

דף לו ע"א אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין להם פרוזבול פי' רבינו בשם הרמב"ן דממה שהלוום הם דממה שירש מאביהם א"צ וכדאמרי' בספרי רש"א כל בעל משה ידו ולא היורש ומיהו דוקא יורש אבל לא לוקח דלוקח לא זכי אלא בשעבוד נכסים ואכתי שעבוד הגוף קיום ואע"ג דלא קרי' ביה לא יגוש כיון דאידך יגוש מחמתיה לניגוש קרי' ביה עד אבל פי' שירשו מאביהם אפשר דסבירא ליה דההוא דספרי דר"ש בלחוד הוא דקאמר לה ושמא רבנן פליגי עליה והא איכ' מקומות דלא צריכא דמכח אסיכי ומקום סיכי לא חשיב רב אשי מקניה ליה גידמא דדיקלה כו' נראה דאיהו הוה תמן וצווח דלא זכי ע"כ אלא כל היכא דליתיה אמרינן דמסתמא זכי ואפילו לבסוף והיינו קולא שהקלו והכל משום תקנה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכתב רבינו נר"ו דמסתברא היכא דאית לוה קרקע בשעת כתיבת פרוזבול אף על פי שמכרו קודם שביעית דאינו משמט כיון ששעה א' הוה לו קרקע דהא באותה שעה החוב נגוש היה וכיון שכן שוב אינו משמט ונכון הוא והא דאמר דרבי יונתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא היינו שא"ל בלא כתב מוסרני לכם כל שטרות שיש לי זה הכלל מאי דעבדי בפרוזבול בכתב מסר ליה איהו ע"כ והא דאמר סיים לו שדה א' בהלואות וכתב לכל נכסיו אחראין וערבאין לך כיון דר"י גופיה דחאה לא קו"ל הכי ותמה על הרמב"ן שכתבה והלא אפילו במשכנתא באתרא דמסלקי אמרינן במה שהשביעו משמטתה ואפי' באפותיקי מפו' נראה דמשמטה כיון דיכול לסלקו בכל שעה שירצה והאי דאמרינן דילמא ב"ש הוא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי תימא א"כ לב"ש אין לך מלוה בשטר שמשמטת ותירץ הח' הגדול רבי פנחס הלוי אחיו של רבינו נר"ו דשטר שאין בו אחריות נכסים לב"ש אע"ג דס"ל דכגבוי דמו משמט וגזרת הכתוב היא אבל היכא דאות ביה אחריות אינו משמט דלענין האחריות אמרינן דהרי הם כאלו הם גבויים הנכסים ולפיכך אינו משמט אבל רש"י שפי' דלא אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא בשטר שאין בו אחריות נכסים ויש טעם לדבר מפני שזהו כגבוי וא"א להפסידו אפילו המוכר הקרקע ואם אין בו אחריות נכסים אפילו יש לו כמה קרקעות אפשר שימכור אותם והלא לא ימצא מהגבה דאפילו יש לו מטלטלין ומ"ה אינו גובה מהם דמטלטלין דיתמי לב"ח לא משתעבדי ואפילו אינו כגבוי אבל כשיש בו אחריות נכסים הוא דאמר דהוי כגבוי וזה נכון:

שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק ואע"ג דבעלמ' אמר אימור דשמעת לוה לר"י משכנו בשעת הלואתו מי אמר אינו אלא דחיה בעלמ' ור"י ודאי בכל אמר והכי מוכח הכא ובפסחים ובב"מ כתבתי יותר מזה בס"ד ומדאמר דב"ח משכון שמעי' דמלוה על המשכון אם מחל החוב אינו מחול דקנין אינו נפקע במחילה והכי מוכח בקדושין גבי עבד עברי אבל במשכנת' באתר' דלא מסלקי דאע"ג דאינה משמטת אם מחלה מחול דמשכון קרקע אינו קנוי:

ע"ב אמר רבא ותלי ליה כו' פי' בעל הערוך שתולה עיניו בו כדי שיתבייש ממנו וכן אמרינן בירושלמי דשביעית אומר לו בשפה רפה ונימון פשוטה לקבל ומחזי' לו מעותיו והא דמק' ליה מאל יאמר לו בחובו אני נותן לך משום דמההיא משמע כיון שקאמר כולי האי דמדעתה דנפשיה הוא דקא עביד ואיכא מאן דפריש ותלי ליה כפשוטו לומר דעביד כל מאי דאפשר שיחזיר לו מעותיו והא עובדא דאבא בר מרתה ליכא לפ' כפשוטו דח"ו לא הוה מרמי ליה אלא גברא רבא איהו הוה והיה מחמיר חובו לרבה משום דקי"ל דמחזיר חוב לחבירו בשביעית רוח חכמים נוחה היינו וכשאמר לו רבה משמט אני היה סבור אבא בר מרתא דתו לא יקבלם שאלו היה יודע דאם יאמר לו אעפ"כ מי הוה שקיל להו מינך כלומר מי ידעת דשמא אפשר דמקבל וכיון שכן דראוי הוא דכי מטינהו ניהליה דשמא יקבלום ועוד דתיעבד הכי אתא לא תצא ידי חובתך ממה שאמר רבו' דחייב אדם להחזיר חוב לחבירו בשביעית ואזל אבא בר מרתא וא"ל דכי אדעתי' דלישקלי' ולא שנתאונ' הדבר והכי מוכח לישנא דאמר רבה דלא הוה ביה דעתה בהאי צורבא דרבנן מעקרא כך פי' להו החכם ר' פנחס אחיו של רבי' ופי' נאה ומקובל הוא אמר רב יהודא אר"נ נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד מ"ט כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתרא ואכל איסורא ונר' דנאמן ואפי' בלא שבועה דהא אנן טענינן ליה וקי"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה לסתם הכא שאני דרב הוא אמורא אית ליה המחלוקת וכן פסק הרמב"ן ושלא כדברי הרי"ף שלא הביא הא דרב והביא מתני' וב"ח שמוצי' שט"ח כצורתה וכ"כ הרמב"ן דאי בעי טעין ואמר על מנת שלא אשמטינו בשביעית הלויתי דנאמן משום מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד וכ"כ רבי' נר"ו דין פרוזבול ולענין פסק הלכה דפרוזבול קיי"ל כר"ב דאמר דבשנים סגי ואפי' בהדיוטת ודלא כשמואל דאמר דלא כתבי' פרוזבול אלא או בב"ד דסורא או בב"ד דנהרדע' ובמסורת מילי סגי לן כרבנן דבי רב אשי ולא כמותים ממש אלא גדולים בדורם אבל פרוזבול כל ב"ד סגי ויתומים א"צ פרוזבול בין ממה שירשו בין מה שהלוו:

ולענין הלכה בשביעית נר' דשביעית נוהגת בזמן הזה וכדאמר רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו ומעובד' דאבא בר מרתא נר' נמי הכי ומקרי ביה דר"י והכי אשכחן נמי בכולי תלמוד' שהיתה שביעית נוהגת כדאמר בפסחים א"ל רבה ב"ב חנה לבריה אל תאכל ספיחי כרוב לא בעני ושלא בפני ובסנהדרין נמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונ' ובסוכה אמרינן ההוא גברא דאתא לקמיה ודרוב"ז א"ל קנוניא אית ליה אתו בני קריתא עבדיה בדרמיה ואכלין בזיתיא אוריק או לא אוריק מכל הני משמע דשביעית נוהגת אעפ"י שהיובל לא הוה נוהג שהרי מימי הלל שתקן המועדות שוב לא היה באים מי שראוי לקדש אלא מיהו אליב' דרבנן דפליגי עליה דדר' נוהגת שביעית מן התורה ואליבא דר' מדבריהם ונראה דקי"ל כר' משום דסוגיין כוותיה דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו נר' דס"ל הכי והיינו דמקילי ביה כולי האי וכן ר"נ וכן ר' חיא בר אבא והיינו טעמ' דמקילין אפי' במקום בירא לבד ואע"ג דרבה נר' דס"ל כרבנן הכא ובמס' מ"ק מכל מקום כיון דכל אמוראי נראה דס"ל כר' כוותיה קי"ל וכ"כ רבי' נר"ו ואעפ"י שיש שטות אחרות בשמועה זו מה שכתבנו הוא הנכון ותו לא מידי:

מתניתין במאי עסקינן אלימ' לפני יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד פי' לרבו ראשון דהא ודאי קודם יאוש לא קנו ליה שבאי דטעמ' דלא מייאש היינו משום דאכתי יכול להצילו הוא דאם אינו יכול להצילו ודאי יאוש מיאש ואפי' לא מיאש הרי הוא כאחר יאוש כיון דאינו יכול להציל וכדאמרינן גבי זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהוי יאוש ואע"ג דאיהו אמר דלא מיאש וה"נ הכי הוי אבל לפני יאוש היינו דאכתי יכול להצילו וכיון דיכול להציל לא קרי' ביה שבאי ולא שביו קרי' ביה והיינו דקא מתמה אי לפני יאוש אמאי לא ישתעבד כלומר לרבו ראשון כיון דמיאש מיניה אבל שני לא ק"ל דכיון דהוי אחר יאוש ודאי שבאי קני ליה וכיון שמן הדין מאן דקנו ליה משבאי דינא הוא דלא ישתעבד ביה ואפשר דבהא ליכא מאן דפליג דאחר יאוש קני ליה שבאי דאפי' אביי ורבא אפשר דל"פ בהא כדבעי' למימר קמן לחד פי' א"נ אפשר לומר דהשת' סתמ' קאמר אמאי ישתעבד כלומר ואפי' לרבו ב' כיון דאחר יאוש הוא דאפקע ליה זכותיה דקמא ואפשר דקסבר השת' לשבאי לא קרי ליה אלא הוא שזכה בעצמו ואפש' נמי דאביי סבר הכי וכדבעי' לפ' קמן והשת' נמי הכי הוה ס"ד עד דתרים ליה רבא לקמן:

והיינו דקפריך אמאי ישתעבד כלומר בין לרבו א' בין לשני ומי' הא' הוי עקר דמרבו א' קפריך דומי' דאידך דאמרי' אמאי לא ישתעבד לרבו א' דמסתבר דכלהו אחר יאוש שבאי קני ליה וכיון שכן מאן דקני ליה משבאי דינא הוא דלשתעבד וכדבעי' לפ' קמן:

אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון פי' דכיון דלפני יאוש הוה שרא לא קני ליה וכיון שכן דינא הוא דליהדר לרבו א' דהא רבו א' יכול להציל הוא והיינו דלא קא מיאש מניה וכדפרי' והא למה זה דומה לגייס שגזל הראשון יכול להציל הוא והיינו דלא קא מיאש ובא אחר וגזלה מהם דאינו קנה קסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים וכיון שכן ליכא למיחש לדילמא ממנעי ולא פרקי דאיהו סבר כמאן דרחי' אבני חרי אעבדי לא רחים ואק"ל דהא אפכא שמעי' להו לעיל בפ"ק גבי להחיותו דרבנן ס' דמאן דמרחם אבני חרי אעבדי לא רחי' ורשב"ג לא סבר ואיכא למימר דלא דמו דאפשר דגבי להחיותו דאיכא חיות נפש והוי דבר מועט בההיא הוא דאמ' רבנן דמאן דרחים אבני חרי אעבדי נמי רחים אבל גבי פדיון דהוי דבר מרובה ס' דמאן דרחים אבני חרי אעבדי לא רחים ורשב"ג ס"ל אפכא דבשלמא הכא גבי פדיון להוציאו מידי אין יהודי כיון שהוא חייב במצוות כנשים משכח מאן דפריק ליה אבל התם גבי להחיותו אפש' דכיון דעבד הוא דלא מרחמי ליה דאמרן ליטרח וליכול והא דאמ' דלשם עבר נשתעבד לרבו א' בין אליבא דרשב"ג בין אליבא דרבנן והוא שרבו א' נותן דמיו לב' וכן בתוספת' דמכלתא דגרס' התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין ישראל לפדות את העבדים ע"כ בתוספתא ואב"א לעולם אחר יאוש פי' דאי לפני יאוש כיון דשבאי לא קני וזכותיה דקמא לא פקע ליכא מ"ד בין לשם עבד בין לשם ב"ח דלא ישתעבד בו רבו א' ומשו' טע' דילמא ממנעי ולא פרקי לא מפסדי' ליה לקמא כיון דמדינ' דידיה הוא דלא יאוש מניה אלא לאחר יאוש הוא דפליגי ולשם עבד ישתעבד לרבי ב' דהא שבאי קני ליה ואיהו קני ליה אבל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל ומטעמא דקפריש:

רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד לרבו א' גרסי' ואיכא מאן דל"ג לרבו א' אלא בין כך ובין כך ישתעבד ומי' ל"ל דבין לשם עבד בין לשם ב"ח ישתעבד לרבו ב' קאמר לשם עבד מדינא ולשם ב"ח מתקנת דחזקיה אבל לרבו א' לעולם לא דא"כ הא דמקשי' לקמן מדרשב"ב לר"י דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות מאי קושיא דרשב"ג לרבו ב' קאמר אבל לא לא' וגבי עבד כשברח כיון דליכא רבו ב' דינא הוא דנפיק לתי' אלא ליכא לפרש הכי וכדכתי'