ריטב”א על גיטין לח

והראב"ד השיב עליו ואמר שזה אינו אלא אף בדיעבד אינו מותר דהא בנדרים אמרי' בצדקיהו שהתירו שלא בפניו היינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ואם איתא שהוא מותר הוא לא בזה ולא הפר אלא הם פשעו בדבר שהתירוהו וי"ל דכיון דאיכ' חלול ה' בזה הפר קרי' ליה אע"פ שלא עבר על שבועתו ויש מי שתירץ שלא נאמר זה אלא במי שנשבע להנאת חבירו כגון שבועת צדקיהו לנבוכדנצר ולאו כלום הוא דהא אמרינן בירושלמי טעמא מפני הבושה ומפני החשד:

והחכם הר' פנחס הלוי אחיו של רבינו נר"ו תירץ ואמר טעמא מאי אין מתירין לו אלא מפני החשד ואי אמרינן דא"צ לפרוט את הנדר כדקס"ד אזלא לגבי חכם ותאמר לו נדרתי בפני ב' פ' ופ' ותליתי נדרי בדבר שבידי לקיימו וא"א לאותו פ' לידע אם עברתי על שבועתי אם לא בכי הא ודאי יתירה לה אפי' שלא בפניו דתו ליכא משו' חשד דאי אכלה פי' שאסרה עליה מהא ידעי חכמים אם עברה על נדרה אם לאו שמא לא נתקבלה מכתו' כלום לה איצטריך לטעמי' דצריך לפרוט את הנדר. דל"ו ע"א דמדרינן לה ברבים ורב הונא לא סגיא לה בהכי משום דקסבר דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה וא"ת אמאי לא אמרינן דמדרי' לה ע"ד רבים אין לו הפרה וכדאמר לקמן ותירץ הרב אב ב"ד דכי אמרינן דע"ד רבים אין לו הפרה דוקא במי שנשבע לקיים את המצוה כההוא דלקמן דהנושא נשים בעבורה דכיון שכן דעת רבים בידוע אינה מסכמת להתיר אבל לדבר הרשות דאין דעת רבים נסכמת עליו כיון שאין בו קיום מצוה ואע"ג דמתני' דבר הרשות הוא וכדבעי' לומר קמן ומוקי לה ר"נ דמדרי' לה ברבים היינו משום דברבים אינו תלוי על דעתם ול"ש לדבר מצוה ול"ש לדבר הרשות אין מתירין ואינו מחוור דאפילו לדבר הרשות אין לו הפרה והכי מוכח לקמן ועוד דדוחק הוא דאיכא צד דהוי חמור טפי ברבים מדעת רבים אלא הנכון דרב הוא פליג אף בזה וקסבר דע"ד רבים יש לו הפרה והיינו דלא אשכח פירוקא אלא בצריך לפרוט את הנדר ואי אמרת א"צ לפרוט הנדר ליחוש דילמא אזל לגביה חכם ושרי לה ואק"ל אמאי לא קשיא ליה ממתני' דהכא איכא למימר מסתם מתני' עדיפא ליה לאקשויי אבל מתני' דידן דר"ג קתני לא אפשר דמוקי לה בחד מהני תנאי דס"ל דברבים אין לו הפרה ואסיק דמדרינן ע"ד רבים וה"ה נמי לר"נ מתני' דידן ע"ד רבים מוקי לה כיון דסבר דא"צ לפרוט הנדר ולעיל דמוקי לה כשנדרה לרבים לרווחא דמלתא נקטה אבל לפום ממתני' דע"ד רבים דמוקי לה והכי עדיפא לן לאוקומי ר"נ כהלכת' דהא קי"ל שהנדר שהודר ברבים יש לו הפרה והא הכא דמתני' אין בהיתרה ביטול מצוה ואפי"ה אית לן למימר דע"ד רבים אין לו הפרה ולאפוקי מהראב"ד ומתני' דבר הרשות היא דמאי ביטול מצוה איכא בהיתירה והכי מוכח בהדיא דאמר במכות גבי אונס שגירש כגון שנקרא עד"ר ואע"ג דאיכ' עבירה בנדרה וכ"ש. לדבר הרשות דאין לה היתר וטעמא דעד"ר שאין לו הפרה לאו משום דבעי' לומר שהוא תולה נדרו בדעתם ומסתמ' אין דעתם שיהא התר לנדר זה דא"כ בהסכמה דידהו לשחרו ואפי' בהסכמה דידה אין לו התרה ותו דא"כ מה לי יחיד מה לי רבים ועוד דא"כ ישא תחלה על שנשבע ע"ד ואח"כ ישאל על נדרו דמי שנשבע ע"מ שלא יהא היתר לשמעתו דנשאל תחלה על התנאי ואח"כ על השבועה אלא ודאי על דעתו הנשבע ע"ד חבירו לא תלי מידי בדעתייהו אלא משמעות לשונו שלא יהא נדון כמשמעותו אלא כמשמעות בני אדם אלא טעמ' דעד"ר אין לה התרה וטעמ' דמ"ד דברבים אין לו התרה משום דאלימ' מלתא בנשבע עד"ר ומ"ה אין לה התרה ורבים היינו בין שנשבע בפניהם וא"ל על דעתיכם או שאמר ע"ד פ' ופ' והם ג' או שאמר סתם עד"ר שלא בפניהם הכל א' וכ"כ הרמב"ם ולאפוקי ממקצת רבוותא דסברי דדוקא בפניהם והכי אלימא מלתא וזה אינו דלא שנא וכדפרי' וכ"ת כיון שכן דאפי' בפניהם א"ל על דעתם הוי כעד"ר למה לי לפ' מתני' הכי דהא פשיטא דהא ב"ד ג' נינהו וע"ד ב"ד משביעים ליה איכא למימר דאפשר ביחיד מומחה או בשנים מהם ומ"ה פריך ליה הכי בההיא וכתב לי דרה ע"ד המקום דשוב אין הפרה וכדאמר בשבועות דהכי אמר להם משה לישראל לא על דעתיכם אני משביע אתכם אלא ע"ד המקום ואמרי' התם דע"ד המקום כי היכי דלא הוויא בשבועתייהו כו' וי"ל דהתם בקבלת התורה בדעת המקום סגי משום דידוע הוא שלא נסכם בהיתר אבל בעניינים אחרים כשם שהוא נסכם בשבועה כך נסכם בהיתר. דף ל"ו ע"א וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לה הפרה כההוא מקרי דרדקי ור"ת גריס כי ההוא מקרי דרדקי דדייק כותי' ולא אשכחי אבל לדבר מצוה אחרת לא והביא ראיה לדבריו מדאמרי' התם לר"י דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזר ומוכח לה התם מדכתוב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו נשיאי העדה ואעפ"י שיש מצוה בהריגתם דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וכרבים לר"י כעד"ר לרבנן ולר' דלא שוי לן בין האי מצוה למצוה אחרת יכול לדבר מצוה יש לו הפרה וכ"כ רבינו משמו ומה שהביא ראיה מגבעונים כתב הרמב"ן לקמן בדוכת' דליתא דהתם לא היה מצוה בהריגתם כיון שחזרו להם בתשובה וכדתניא בספרי למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם הא אם יחזרו מקבלים אותם ותדע לך דאלו היה מצוה בהריגתם לא חלה שבועה עליהם דאין שבועה חלה לבטל את המצוה ועוד אמרינן ג' פיטקאות שלח יהושע הרוצה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה לפנות יפנה אלמא דלא הוי מצוה בהריגתם וא"ת א"כ גבעונים למה נענשין וי"ל שלא להשלים בתחילה כתב רבינו נר"ו ששמע. כן לרבו הרמב"ן אעפ"י שהרב לא כתב בן בחידושיו:

ולענין החרמות שנוהגים היום הקהלות להתיר ואעפ"י שהם שבועה ושבועה צריכ' הפרת חרם ופתח וחרטה אין טעם מספיק בדבר אלא שי"ל כיון שנהגו כן חזר. הדבר כאלו מתנין מתחלה שיתירו כל שעה שירצו לפי' אם מוסיפין לשון בחרם שנראה שעושים כן כדי שלא יהא לו היתר כגון שהתנו ע"ד הקהלות הרחוקים או כיוצא בזה אומר רבי' נר"ו דשוב א"א להתירו:

מתניתין ועדים חותמים על הגט מפני תקון העולם ומי איכא מידי דמדאורייתא היא וכדתניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחוך בידיך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין שאין משמטות וי"ל דמסורת. שטרות דאורייתא ואתא הלל להתקין פרוזבול דהויא כמסירת שטרות דאמר מוסרני לב"ד פ' ופ' ואע"ג דלא מסר מהני ואפי' אינו בידו וכן אמר בירושלמי דאפי' דקונים ברומי וה"נ משמע במסכת שביעית דמסירת שטרות דאורייתא ופרוזבול דרבנן דגרסי' התם המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין פרוזבול אינו משמט וזה א' מהדברים שהתקין הלל ומדלא ערבינהו אהדדי ותנא מסיר' שטרות. בהדי מלוה על המשכון בחד בבא משמע דאינהו דאורייתא ופרוזבול הוא תקנת הלל ובירושלמי בפרק בתרא דשביעית אמרינן תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מהתורה כלומר כיון שראו דמסירת שטרות דאורייתא תקנו אף הם פרוזבול וא"ת אמאי לא תקון מסירת שטרות דאורייתא וי"ל משום דאיכא אינשי דלא מסרי שטרייהו ועוד דלפעמים דהוי במקום אחר ועוד לדעת הרמב"ן דפרוזבול מהני אף למלוה ע"פ וכ"כ רבינו נר"ו משמו וכ"ת לתקון דלכתבו ע"מ שלא תשמיטנהו בשביעית י"ל משום דלפעמים לא דכירי הני בשעת הלואת ומ"ה תקון פרוזבול דסגיא להו אפילו אחר הלואה ולכשיבא שביעית כדי שלא יפסיד ויעשו פרוזבול בשתי שמטות הכתוב מדבר א' שמיטת כספי' וא' שמיטת קרקעות ברישא וזריעה שמיטת כספים השמטת מלוה בזמן שאתה משמט קרקע דהיינו בשעה שהיובל נוהג אתה משמט כספים דפלוגתא היא התם אם נוהגת שמיטה בזמן שאין היובל נוהג ור' סברי דאינה נוגהת ואע"ג דהלל בפני הבית היה לא היה נוהג יובל דכל יושביה עליה בעי' וליכא זה תורף דברי רש"י ואינו מחוור דא"כ עקר טעמא דשמטה תלי ביובל והיאך לא אמר לה בהדיא והנכון דשמטת קרקע היינו יובל שהקרקע חוזרות לבעליה וה"ק בזמן שאתה משמט קרקע כלום בזמן שהיובל נוהג אתה משמט כספים וכספים לאו דוקא דה"ה לחרישה ולזריעה ולכל עניני שביעית אלא משום דקרא איירי במלוה וכדכתיב כל בעל משה ידו נקט כספים וכן הוא מפורש בירושלמי וזהו דבר השמטה ר' אומר ב' שמטין שמיטה ויובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם והק' ר"ת דאיך אפשר לי' דבזמן הלל לא היה יובל נוהג דהא הלל בפני הבי' היה וכדאמר בעלמא שמעון והלל נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה ובבית שני יובל היה נוהג דהא קי"ל דבתי ערי חומה ועבר עברי אין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג וכדאית' בערכין ועבד עברי ובתי ערי חומה היו נוהגין בבית שני וכדתנן בערכין בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש כדי שיה' חלוט לו התקין הלל שיהא תולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה הלז יבא ויטול מעותיו ובמסכתא כתובות אמרינן ידם להוציא נשיהם ואשמות איל אשם על אשמתה. אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופה בטלו ושפחה חרופה היה חציה שפחה וחציה בת חורין מאורסת לעבד עברי והאי דמשמע ליה הכי משום דקרא קאמר דאשם הביאו ואלו הבא על נשים נכריות אינו באשם אלא הבא על שפחה חרופה והוא באשם ולפי' היה אומר ר"ת דודאי היו כדאיתא בערכין בפרק המוכר עשרת השבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהן וכשעלו בימי עזרא עלו עמהם ואע"ג דבימי עזרא עלו לאו כולהו סלוק לא איכפת לן כיון דהם תמן מכל השבטים אטו איכא למימר משום חד לא קרי יושביו עליה ותדע לך דמכל השבטים היו שם מדכתיב בעזרא כל הקהל כא' ד' ריבוא ושני אלף ואמרי' בכללן את מוצא מב' ובפרטן אי אתה מוצא אלא מיהודא ובנימין וי"ב אלף משאר ואביי כי קאמר בשביעית בזמן הזה אחר חרבן קאמר שאין היובל נוהג ואין השמיטה נוהגת אלא מדבריהם ואע"ג דהלל בפני הבית הוה כי תקון הלל לאו תקון אלא לדרי עלמא דיודעים היו שיחרב הבית כדאיתא בנזיר וכי בעא לקמן הלל כי תקון פי' תקון לדריה או לדרי עלמא אליבא דרבא סא בעי לה אבל אליבא דאביי ודאי לדרי עלמא ולא לדריה זהו דעת ר"ת ואינו מחוור חדא דהיאך אפשר דהלל שהוה נשיא ישראל אע"פ שהיה יודע שיחרב ב"ה שיעשה תקנה אחר חרבן בעוד שהבית קיים ועוד דבבית שני לא היו כל יושביה עליה דאתו בבואכם לא קרי להו וכדאיתא יושביה עליה מקרי ואמר מכל השבטים היו שם זה לא הוה אלא משבט שמעון ואפרים לחוד הוו שהיה עמהם שכן כתוב בפסח שעשה חזקיה ויעשו כל יהודא ובנימין פסח גדול לה' והגרים עמהם ממנשה שמעון ואפרים כשגלו עשרת השבטים ברחו אלו משום שניצולו והלכו להם אצל יהודא ובנימין ועוד דאפי' הוי כפשוטו דאותן י"ב אלף מכל שאר השבטים הוו שם אטו משום מעוטא דמעוטא קרי בה כל יושביה עליה ומ"ש שם עשרת השבטים ירמיהו החזירן יאשיהו בן אמון מלך עליהם מיד אחר זמן יאשיהו חזרו כשידעו שהבית היה ראוי ליחרב ועוד דהתם בערכין אמרינן דאפילו הוי כל יושביה עליה אם אינן מיושבים כתקנן וכסדרין שאין היובל נוהג ובימי עזרא דבר ידוע הוא שלא נתיישבו כסדרן והרבה כבשים עולי מצרים ולא כבשים עולי בבל ומאי דקשיא מבית א ערי חומה י"ל דאע''פ