ריטב”א על גיטין לג

להחזירהו טפי לענן בר חייא שלם מן דמתגרא שמא ענן בר חייא מתגרא הוא שציותו לכתוב הלכך לית לן לאותובי לחדא מינייהו א"נ אפשר לפ' ונשנופל הגט עסקינן וא"ה לא חייש משום דהכא כשמצא הגט במקום שאין הש"מ עסקינן וכיון שכן ואותו ענן אחר לא היה בסורא ביום שנכתב הגט ה"ל דאין ש"מ ולא הוחזקו ורבא לא חייש בחד' לא חייש דלדידיה כיון שהוחזקו שם תרי ענן ואנן לא ידעי' מינייהו במקום שנמצא הגט ושהוא ג"כ אינו אומר שעבר שם אמאי נחזירהו לחד טפי מאידך דילמא מחברו נפל דכיון דלא ידעי' דחד מנייהו עבר במקום שנמצא הגט ליכא הוכחה וליהוי מחד טפי מאידך ומש"ה חייש רבא כך מתפרשי' הנך עובדי לפי דעת הרמ"ה ומי' פי' הרמב"ם מתיישב יותר שפיר הנך עובדי מטעם כאן נמצאו כאן היו כדכתיבנא לעיל וכיון שכן ליכא ראיה מהתם דרבא ס''ל דרבה אדרבא לפי פי' נראה דבין אביי ובין רבא כולהו אמרי כר' זירא דבחדא חיישי' וזה יהיה סיוע להרי''ף שפסק כר"ז אלא דמפשטא דמתני' היה כר' באיתיה וכדפי' לעיל וכמ''ש הרז"ה וכה"ג ור"ח ומיהו לדבריו:

דף כח ע''א מתני' המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ואק''ל הא דאמ' בפרק המפקיד דלמא שכיחא שבתא דילמא שכיבא דרתא דאלמ' חיישי' למיתה איכא למימר דשאני שביה דכולהו איתנהו ביה וא''נ איכא למימר דשאני התם דכיון דהדבר תלוי על ב"ד לעשותו אית להו לב"ד למיחש לכל מה שאפשר שלו' יצא דבר מתוקן מתחת ידם אבל הכא מוקמי' לה אחזקתיה ולא חיישינן ודוקא חלה דרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא אבל בזקן ליכא חלוק בין שהגיע לגבורות ואפי' בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים והכי הלכתא וכן פסק הרי"ף אמר אביי לא קשיא הא ר"מ דלא חייש למיתה הא ר"י דחייש למיתה א אע"ג דאשכחן התם במס' סוכה דר"מ חייש למיתה כדאמר התם עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל ור"י מתיר ופריש אביי התם טעמ' דר"מ דחייש למיתה הא מפכי'. לה התם להא דהכא ואמרי' הא דר"מ דחייש למיתה ור"י לא חייש למיתה התם מקשי' לה בגמ' בהדיא ומפרק לה רבא אחר שמא מת לא חיישי' פי' משום דלא מפקינן ליה מחזקתיה שמא ימות חיישי' דאע"ג דעכשו בשעת אכילה לא מפקינן ליה מחזקתיה שמא ימות חיישי' שמא אח"כ יבא איסור בדבר שימות חיישינן בסופו למות והא נוד דבשמא ימות הוא ופליגי דקס"ד דנוד ומיתה שוין ופריק ליה שאני נוד דאפשר דמסר ליה לשומר וטפי איכא למיחש למיתה ומאן דחייש לנוד כ"ש דחייש למיתה ואסיקנ' דשמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאו היא פי' ר"מ ור"י דנוד כר"י דחייש לנוד חייש למיתה ואע"ג דהתם במס' סוכה אמרינן בהדיא דר"י חייש למיתה ור"מ לא חייש למיתה וכדמשמ' מההי' דעשאן דופן לסוכה הכא לא איכפת ליה דאי מהא דהכ' או מההי' דהתם תנאי הוא:

ע"כ והא בעיא סמיכה דסמיכה אינה מעכבת כדאמר בפסחים בפרק א תמיד דס"ל דזבחים דערל וטמא משלחין קרבנותיהם היינו היכ' אפשר אבל היכא דאפשר ודאי בעי' סמיכה לכתחילה וכיון שכן היאך קתני לההיא דמקריבין נמתין אותו עד שיבא ופריק בקרבן נשים עסקינן דלא בעיא סמיכה מתני' והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים הרי"ף הביא משנה זו כצורתה אלמא דס"ל דלא שאני לן בין שנגמר דינו בב"ד של ישראל או בב"ד של אומות העולם דיהבינן ליה לעולם חומרי חיים וחומרי מתים דכיון דאתמר בגמרא תרי לישנא נקטינן בתרוייהו לחומרא אבל הרמב"ם פסק בלישנא בתרא דבב"ד של א"ה הוא דיהבינן ליה חומרי חיים וחומרי מתים אבל בב"ד של ישראל כיון שנגמר דינו לקטלא מיקטל קטלי' ליה דכיון דגמר דיניה תו לא חזו ליה זכותא כלומר דלא חיישינן דחזו ליה זכותא דף כ"ט ע"א גמרא ה"ד אי דאמר ליה הולך ואף על גב דלא חלה נמי דכיון דא"ל הולך. ולא אמר הולך את אינה קפידא שיוליכנו הוא ולא אחר דקס"ד השתא דברייתא בין בחלה בין בלא חלה מדקתני סתמא והיינו דמקשה ואזל ואי א"ל את הולך אפי' חלה נמי לא קפידא הוא שיולכנו הוא ולא אחר ואבעית אימא הולך והוא דחלה פי' מתני' בהולך ואפ"ה חלה דוקא לברייתא דקתני הולך גט זה דמשלמו ביד אחר בחלה דומיא דמתני' אבל את הולך אפילו חלה נמי לא והא דאמרינן בהולך דוקא בחלה אבל לא חלה לא ואף על גב דבהאיש מקדש נפקא לן דשליח עושה שליח מושלח ושלחה והא התם בין חלה בין לא חלה משמע דלא כתיב חלה איכא למימר דאפ"ה אמור רבנן דחלה דוקא מפני שיש אנשים קפדנים ואו ידעי' מבטל שליחותייהו אבל בחלה ליכא דקפיד א"נ איכא למימר דקרא לא אתא אלא היכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד ואשמעי' קרא דהיכא דליכא קפידא דיכול השליח יכול לעשות שליח ופי' רבנן דהיכא דחלה ודאי לא קפיד ואי בעית אימא את הולך וחלה שאני פי' מתני' דאת הולך כיון דחלה עושה שליח אבל בלא חלה לא כיון דהיכא דחלה עושה שלוח ורשב"ג לא מיירי אלא בלא חלה דהיכא דלא חלה אפילו הולך אינו עושה שליח וכדתני ברייתא דברייתא כולה דלא חלה ואי בעית אימא רשב"ג הוא וחלה שאני פי' מתני' סתמא קאמר בין הולך בין את הולך דהיכא דחל' עושה שליח תנן אמר לב' תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו הרי אלו וכתבו ויתנו אינהו אין שליח לא פירוש ומתני' סתמא קתני בין חלה בין לא חלה והיינו דלא מתרצים דמתניתין דהתם דלא חלה א"ג משום דאכתי קשיא לישנא מציעתא דאמר את הולך וחלה שאני דמשמע אבל בהולך עושה שליח אפי' בלא חלה ומתני' דהתם קתני אפי' בהולך דאינהו אין שליח לא ועוד דקושט' דמלתא שאני דאינהו ידע דההוא בין חלה בין לא חלה ומטעם א' הוא וכדאמר בהדיא:

אמר אביי התם טעמא מאי משום בזיון דבעל פרש"י דעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכתבו וגבי מתנה ב דליכא בזיון שהרי אין עליו לכותבה דתנן והמקבל נותן שכר ואינו מחוו' דאפילו בגט דאשה נותנות שכר וכדאיתא התם וכדאמרינן לעיל ואי בגר משום דבעינן ספר מקנה צריך לכותבו אף בשטר מתנה הנותן הוה. צריך לכותבו דשטר מקנה בעי' וכי אמרינן התם דהמקבלים נותן שכר דוקא בשטר ארוסות וקבלנות כדאיתא התם בהדיא והנכון כמו שפי' ר"ח שפי' בזיון דבעל שהוא קפיד שאינו רוצה שידעו הכל בגרושין ודוקא הכא הוא דקפיד משום דאכתי לא אכתיבה גיטא ואפשר דלא מגרש לה אבל בשליחות כיון דאיכתוב גיטא לא קפיד שהוא גמור לגרש רבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח ואק"ל היכי אמר דטעמא משום דמילי לא ממסרן לשליח דהא בסיפא פליגו ר"מ ור"י במילי אי ממסרן או לא ממסרן דאמר בסיפא אמר לג' תנו גט לאשתו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ ר"י אמר אפילו אמר לב"ד הגדול שברושלים יכתבו הם עצמו ומפרש טעמא בגמר' דפליגי במילי אי ממסרן אי לא וי"ל דהא ל"ק דהתם פליגי במילי ב"ד אי ממסרן לשליח או לא אבל שאר מילי דעלמא מודו דלא ממסרן לשליח ומיהו ר"י דפליגי אפילו במילי ב"ד אמרינן התם חד לישנא דמודה באומר אמרו וטעמא מאי משום דלאו מילי נינהו דלא אמרינן מילי לא ממסרן אלא כהשליח עושה שליח אחר ממה שצוהו לעשות אבל כשאומר אמרו הוא אינו עושה שליח מחמתו אלא מודיע לזה שהבעל עושה שליח מאי בינייהו איכא ביניהו שליח מתנה מ"ד משו' מילי מתנה הרי היא כגט ואיהו אין אבל אחרים לא דמילי לא ממסרן לשליח ומ"ד משום בזיון דבעל מתנה אינה כגט ובגט דוסא אמרו דאיהו אין שליח לא אבל במתנה יאמר לאחרים ויכתבו ויתנו ואק"ל והיאך יחתמו עדים מה שלא שמעו מפי הנותן הוה ליה כעד מפי עד דפסול ותירץ הרמב"ם דאין עד מפי עד אלא דבאין להעיד מה ששמעו מפי אחרים אבל אלו אינן מעידים כלומר ואם תשאלם על זאת אשה אם היא מגורשת יאמרו לך שאינו יודעין ואם תבא היא להתיר את עצמה בב"ד על פי אלו שצריכה ב' בתי דינין הראשונים שיעידו בפנינו אמר ושנים אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו אלא שאין לכולן לעשות מעשה על פי השנים שאומר להם הבעל אומר להם לכתוב ולחתום או נוה לנו שנאמר למי שנרצה דמשלוחים בעלמא הם ומשום שליחות ע"פ ב' וכותבין וחותמין ואפילו ליתן נותנין דומה לשליח שליח שנותן גט לאשה בשליחות הבעל והוא אינו יודע אם נתן הבעל גט זה לגרושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והיא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו וכן אלו העדים שלוחים ושני הראשונים הם ועושים שליחות במקומן ואינן מעידין כלום ע"כ לשון הרב וזה נכון ולענין פסק הלכה בשליח אם עושה דאת הולך וחלה שאני אבל את הולך בלא חלה לא אבל הולך אפילו בלא חלה עושה שליח אחר ומשלחו כרבנן דברייתא דמשוי הפרשה בין את הולך להולך ללישנא מציעתא אבל הרב פסק כלישנא בתרא דאתא מתני' כרשב"ג וכל היכא דחלה עושה שליח וכל היכא דלא חלה אינו עושה אפילו בהולך וכתב דמסקנא התם מתני' אתי' כוותיה וכן הדעת נוטה ואפשר דמשום לישנא בתרא הוא קאמר רבינו ולא נהירא דכולהו אב"א נינהו ואי בעית אימא לאו לישנא בתרא מקרי דחד מנייהו אית ליה לאקדומי ועוד דהא לאו מסקנא היא דסדרא דבריית' נקט דמעיקר' דרבנן מקמי דרשב"ג והלכך מוקמינן לה מקמי דרשב"ג ואיכא מ"ד דטעמא דרבינו משום דפשטה דמתני' א"ש כוותיה סתמא ולא משוויה הפרשה בין הולך לאת הולך ולא נהירא דברי ת' דקתני סתמא דמשמע בין בחלה בין דלא חלה ואית לן לאוקמא דוקא דלא חלה ומיהו איכא למידק מאן דפסק כלישנא מציעתא אמאי לא פסק כלישנא סמא לחומרא דמה ענין לפסוק כלישנ' מציעתא ולימא דלעולם אינו עושה שליח אלא בחלה ואפילו בהולך אבל באת הולך אפילו בחלה לא ואפשר דטעמייהו מההיא דאמר רבה לקמן חלה טעמא מאי משום דאנוס ה"נ הא אנוס כו' אלמא משמע ליה דליכא הפרש בין את הולך להולך היכא דחלה ודאי עושה שליח והיינו דלא שיילה אי אמר ליה את הולך או לא אלא סתמא אמר כיון דחלה יכול לעשות שליח ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא משום דסתמא שליחות כהולך הוא ואדרבא מההיא איכא ראיה למפסק כלישנא קמא דאמר דבהולך דוקא חלה דהא ההוא דלקמן בהולך היא דסתם שליחות מסתמא בהכי הוא ואפ"ה דוקא חלה או אניס הא לאו הכי לא וכן עיקר וכן פסק הראב"ד דבהולך דוקא חלה אלא שחלק בין א"י לח"ל דבא"י הולך בלא חלה עושה שליח ואת הולך בחלה והא לא נהירא דבחד לישנא אפקינהו תנא דמתני' דבתרווייהו תנן המביא גט וחלה ולא פריש טפי בחדא מאידך וכיון שכן ליכא לאפרושי בינייהו אלא ודאי תד דינא הוא וכדפרי' אלא זמנין דגיטא נמי לא הוי אם משלחו ביד אחר דהוי עיבוד דגט ואזיל ופריש דכ"ע לא פליגי היכא דנפקא כו' כלומר דשליח שני זה דגיטא מעליא הוי דהא לא חלה הגט בזה כיון שלא א"ל שקיל חפץ והדר הם גיטא דכיון דא"צ שקול מינה חפץ פ' לא קפיד אלא שיצא החפץ מתחת ידה וכיון שיצא מתחת ידה ואפילו בא לידי שליח שני הוי גט אבל א' אמר ליה שקיל חפץ והדר הב גיטא ואזיל איהו ועביד אפכא ר"י פוסל בו כלומר ואפי' בשליח ראשון שהרי תלה הגט בזה וכיון שכן והוא שינה בדבר הרי הוא נמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה וכ"ש בשלוחו משום דבעל קפיד דלמטי חפצה ביד שליח שני אע"ג דשקול מינה חפץ