ריטב”א על גיטין כח

פרק שלישי מצאו בן עירו וא"ל שמי כשמך כו' ואק"ל והיאך כתבו גט לאותו א' כיון דאיכא ב' יוסף בן שמעון בעיר א' בהא קי"ל דב' יוסף ב"ש הדרים בעיר א' אין מגרשין נשותיהן זה שלא בפני זה ומטעם זה נמי נראה דאין נותנין הגט לא' אלא בשעת גרושין ממש ובפני חבירו דילמא ממטי ליה לאתתא דאידך וכדאי' התם וי"ל דהכא לא היו דרים בעיר א' שנכתב הגט וכיון שלא היו מוחזקים כתבו לו את הגט והיינו דקאמר מצאו בן עירו דמשמע דההוא שעתא לא בעירם הוו קיימו:

יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ואמרינן בגמרא דטעמא משום דאין ברירה וה"ל ככתב הגט סתם וסתמי' לאו לשמ' ואיכ' מאן דמקשו מההיא דאמ' בסוטה דהתם משמע דלישנא דסתמא כלשמה דגרסינן התם בפרס היה נוטל תניא ר"י אומר היה אומר ר"מ לכל מטילין קנקנתום לתוך חוץ מפ' סוטה רי"א משמו חוץ מפ' סוטה שבמקדש ואמרי' מ"ב א"ר למחוק לה מן התורה א"ב והני תנאי דתניא אין מגילת' כשרה לשקות בה סוטה אחרת לאו משום לשמה קאמרי' אלא מסברא דנפשייהו דכיון דכתיבה ע"כ לקלל את רחל אינה תתקלל ללאה אבל תורה מסתמא כתובה נקנית לכל מי שיתייחד אותה אבל הכא דכתוב וכתב לה דבעינן כתיבה לשמה סתמא לאו כלשמה והא דמקשה התם ור' אחאי בר יאשיה לית ליה כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' ושאני ליה הכי השתא התם וכתב לה כתי' הכא ועשה לה ומאי עשיה מחיקה לאו לר' אחאי בר יאשיה אמר הכי דאף ת"ק אית ליה הכי ופשה כתיב אלא משום דמעיק' לא אקשי' אלא לר' אחאי דלדידיה בלחוד הוא דמקשה מתני' דהכא דאלו לת"ק דידיה אפשר דטע' משום דאית ליה דבעו כתיבה לשמה אתמר גבי דידיה אבל ה"ה דכלהו אית להו הכי וכי מקשי התם לר' אחי לפום האי דקס"ד דבעי התם כתיבה לשמה ה"ה דה"מ למפרך נמי לר"י דאמר דמסתמא מחקי' ליה דמסתמא דלשמה והכא אמר דמסתמא לא בלשמ' אלא לר' אחאי דאמר בהדיא דלא בע' כתיבה לשמה כלל קמקשה ובמאי דתירץ ליה איתרצה לכולהו אית להו דהתם לא כתובה לשמה אלא עשיה אפ"ה פליגי רבנן מסברא דנפשייהו דאין מגילת' כשרה להשקות בה סוטה אחרת ומטעם דכתיבנא לעיל:

ע"ב גמ' סיפא ל"ל הא קמ"ל דאין ברירה פי' דלא אמר הוברר הדבר למפרע שזו היתה שנכתב הגט לשמה דהיינו ברירה דברירה היא ענין שאינו מתברר לשעתו אלא לאחר זמן ולאחר זמן כשנתברר אינו חל באותה שעה שמתברר אלא למפרע משעה שנעש' והוא שמתנה על ב' דברים ולקמן בשמעתין נאריך בזו בס"ד:

רבא ז"א ב' יוסף כו' ויש שהקשו והיכי פשיט ליה מהכא דגבי גט ליכא למיחש אלא לנפילת ולפקדון ולמכירה כלומר דשמא מכר לו את השט' בכתיב' ומסירה דאותיות נקנית במסיר' וכיון דכן תפיסתו לא ראיה על המסורה כתפיסה דשאר מטלט' וכיון שכן למסירה ליכא למיחש כיון דברשותיה הוא שלו וכדין מוציאו מאי איכא לנפילה ופקדון כיון דבגט לא חיישינן להכי ה"ה לשטר וכי אמר רבא ז"א לאו למימרא דהכא פשיטא ליה לכולה דוה אינו אלא עם סברא דנפשיה דסבר דאותיות נקנית במסורה ודכותא אשכחן ז"א עם סברא דנפשי' א"נ אפשר לומר דאפילו רבא סבר דאין אותיות נקני' במסירה פשיטא מהכא דמוציאי' שטר על אחרים משום דסבר רבא דטעמא דלא חיישינן הכא בגט לנפילה ולפקדון אינו משום דלנפילה לא חיישי' ובפקדון דכיון דשמיה כשמיה לא מפקי' גביה אלא משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ומשום הכי קאמר רבה דה"ה לשטר דאע"ג דאיכא חשש מכירה לא חיישינן ליה דלעולם אמ' כאן נמצאו כאן היו א"נ אפשר. לומר דרבא לא עיילי נפשיה באותיות אי נקנות במסורה או לא משום דתליא באשלי רברבי ולא פשי' מהכ' אלא דלא חיישינן לנפילה ולפקדון ואי אמרינן דאותיות נקנות במסירה מוציאין ש"ח על אחרים ואפש' דאי נקנות במסירה כיון שצריך ראיה על הכתיבה חיישינן למכירה ואין מוציאין ומהכא לא פשוט אלא להויתם דהיינו נפילה ופקדון:

א"ל אלא מעתא כי אפשר לפ' כפשטא דה"ק אלא מעתה כלומר דדייקתא ממתני' קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדול' מצי מגרש ביה ה"נ דייקת מריש' וא"כ ק"ל דהא אמ' ולא אחר יכול להוציא עליהם ש"ח ואע"ג דלא אפשר בלאו הכי אורחא דתלמודא למפרך הכי כדי לברר דבריו א"נ אפשר לפ' דה"ק אלא מעתא דמשמע לך דמתני' בעידי חתימה ואע"ג דליכא הוכחא בגט מצי מגרש ביה דמתני' הכי דייקא וא"כ ק"ל אמאי והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהם ש"ח אלא מאי אית לך לומר דההוא בעידי מסורה דאיכא הוכחא ולא תפשוט מניה כלום כך פי' רבינו ונכון הוא והא דקא' והא אמרת דאין א' יכול להוציא ש"ח עליה' ואע"ג דלא דמי דאלו התם משום דיכול לדחות ולומר אני לא נתתיו לך אלא חברי ששמו כשמי וחברו למה עשה כן וי"ל דמ"ל ליה עיניו נתן ן בך ולהוציאך ממני נתכוון אלא מאי אית לך למימר בע"מ ור"א היא הקשו בתוס' אמאי נייר מדר"מ ומוקי לה כר"א לוקמא כר"מ במגרש בעידי חתימה וכגון דאיכא עדים שמכירין שזו הוא אשתו ושבעלה נתנו לה והם ז"ל תירצו כיון דאינו מוכיח מתוך הגט לא עביד כריתות לר"מ דלא מכשיר אלא בעידי חתימה והם ז"ל הקשו לעצמן מ"ש בפ' המגרש ב' ששלחו ב' גיטין שוים ונתערבו נותן ב' לזו וב' לזו וההיא ודאי כר"א אבל לר"מ לכ"ע אתיא וכדאמר עלה נימא מתני' דלא כר"א אלא דשפיר אתיא כר"מ וא"כ לכ"ע לא עביד כריתות אלא כשמוכיחין מתוכן היאך נתערבו והם תירצו בודאי מוכיחין כן מתוכן כגון שהם משולשים אלא שהשליח אינו יודע איזהו בעלה שלזו ואיזה בעלה שלזו וגם הנשים אינן בם ב יודעות שאינן מכירות בשילוש בעליהן ואינן יודעות מי זקניהם ואינו מחוור דשוים קתני ועוד ק' עלייהו הא דאמר פ' ג"פ דב' יוסף ב"ש הדרים בעיר אחד שאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ואמר התם טעמא דילמא ממטו ליה לאחתיה דהאיך ואם איתא דבעינן מוכיח מתוכו היכי חיישינן להכי דהא מתוך הגט מוכח אם גרשה בעלה או לא ואם אינו מוכיח הגט פסול ואינה מתגרשת בו אלא י"ל דעיקר קושיין לת"ק דאה"נ דאפשר לקיומיה כר"מ אלא משום דרישא דמתני' דסופרים מקרי' לא אתיא אלא כר"א ועוד דלר"א סגי ליה בכת א' של עדים דלר"מ לא סגי אלא בב' כיתי עדים בעידי חתימה ובעדים שיכירו וידעו אם היה בעלה אותו שנתן לה הגט אבל לר"מ לא מפסי' גיטא כשאינו מוכיח מתוכו מפי רבינו נר"ו וכ"כ הרב שלא כדברי התוספות:

דף כה ע"א ור"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל משום דקסבר אין ברירה פי' ור"י סברה דנפשיה קאמר דאפשר לומר דתנא דמתניתין אפילו אית ליה ברירה בעלמא גט זה פסול משום דכתב לה לשמה כדאית' בסמוך א"נ דאפי' אמרינן דתנא דמתניתין לית ליה ברורה אפשר דאחרון פסול לחומרא וכדאמר זעירי ור"י דאמר דאינו פסול סברא דנפשיה קאמר ומשום דלית ליה ברירה כלל ואפי' לחומרא לפוסלא מהכהונ' ולא פי' במתני' לחודה קאמר והיינו דאמר ואזד' ר''י לטעמיה כלומר דלית ליה ברירה דאמר האחין שחלקו לקוחות הן פי' משום דלית ליה ברורה דסבר דלא אמרינן הוברר הדבר שזו חלק ירושתן משעה ראשונה אלא כל א' וא' לוקח חבי' דלית ליה לר"י ברורה ומחזרי' זה לזה ביובל כמכר בעלמא וצריכי לאשמעי' בהני תרתי דלית ליה ברירה דאי אתמר בהא כלומר דהא דהביא האחרון אינו פוסל ולא אשמעי' בעלמא ה"א דבהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעי לשמה אבל התם מכר הוא דקאמר רחמנא ליהדר פי' אבל התם בעלמא גבי אחים שחלקו ה"א דאי' ליה ברירה ולאו לקוחות הן אלא יורשים ואין מחזירין זה לזה ביובל וטעמא דאין מחזירין אי אמרינן דיורשים נינהו משום דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא והוצרך לפרש כן אע"ג דלאו אורחא דתלמודא בהכי:

אלא לומר סתמא אבל התם אימא לא לחוד משום דבסמוך אמרינן לחד לישנא דאף ירושה ומתנה מחזירין מש"ה הוצרך הכא ליתן טעם דלא אמרינן הכי אלא במכר אבל בירושה ומתנה לא ואי אשמעי' גבי שדה דאין ברירה משום דלחומרא כלומר לחומרא קאמר הכא דאין ברירה כדי שיהיו מחזירין ביובל אבל הכא אמר דאינו פסול הוי קולן ה"א דאית ליה דפסול לחומרא ולא משום דלית ליה ברירה דא"כ מגורשת גמורה הוי מספקא לן אי אמר יש ברורה ולחומרא לפוסלה אמרינן יש ברירה או אין ברירה ולחומרא לפוסלה אמ' יש ברירה ולחומרא כדי שלא תהיה מגורשת גמורה אמר דאין ברירה א"נ פי' לאו משום דין ברירה הוא אלא משום דלא חשיבא חלוקה לפטרה מחמת יובל אלא בתחלתה של א"י שהארץ נחלקת בגורל ואורים ותומים וגזרת הכתוב הוא אבל חלוקת אחרת אפי' דרך ירושה ומתנה לא וחוזרת ביובל כמו שהיה מעיקרא ולפ"ז הא דנקט לקוחות לומר דלדין זה הרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ולענין הלכה קי"ל כר"י דהאחין לכוחות הם ואפ"ה אין מחזירין זה לזה דקי"ל כי האי לישנא דאמר אבל ירושה ומתנה לא דאלת"ה אין לך אדם מביא בכורים וקורא דכל קונה קרקע או יורש כיון שלוקח הוא ויש לו להחזירו אין לו בקרקע קנין ואנן קי"ל כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ אין לך אדם שקורא שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ואי קי"ל דהכא קי"ל כר"י דאמר דלקוחות הן ואין ברירה ואלו התם בב"ק רפ"ק א"ר ביורשים דאמ' התם האחים שחלקו ובא ב"ח וטרף חלקו של אחד מהם א"ר בטלה מחלוקת דסבר' היורשים הוו דיש ברירה כדאמר בפי' ואפסיקא שם הלכתא כוותיה וקשיא הלכתא אהלכתא וי"ל דהלכתא כוותיה דרב ולא מטעמיה דיש ברורה ויורשין הוו אלא משום דאמר דמעקרא ע"ד כן חלקו כיון שנכנס ראשון ורבו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו ולמאי דקס"ד השתא דיש ברורה אינו ר"ל שיזכה הוא את אחיו אחר שחיטה דאחר שחיטה לא מהימני אלא קס"ד השת' דאביהם ע"ד העולה ראשון וע"ד מי שירא' הוא שיזכה בו שוחטו ומשום ברירה הוא זוכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ופריך הא אתמר עלה אר"י כדי לזרזן במצות פי' התם לא משום ברורה אתיא עלה דכלהו אתמנו אלא לזרזן קאמר. להו הכי וא"ת א"כ תנא דהאי מתני' דקתני מאי אתא לאשמעינן ואיכא למימר דאתא לאשמעינן דהא דאמר על מי שיעלה מכם לירושלים אינו חזרה ממנו ראשון דאתמני להו לכולן דהא דקאמר הכי כדי לזרזן במצות ומי' הזריז מזכהו אחיו לומר שהם אוכלין מתחתו כאלו הוא מזכה אותם דיקא נמי דקתני זכה בחלקו ומזכי אחיו עמו אא"ב דאי מניניהו מעיקר שפיר אא"א דלא אמנינהו מעיקר' לאחר שחיטה מי קא מתמני פי' דלא משמע להו מאי דפריש' שהאב שחטו ע"ד מי שיעלה ראשון שזכה הוא ושיזכה כל מי שירצה דכיון דנחית למנוי ה"ל לפ' בהדיא והוא לא קאמר אלא על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים ומי' ל"ק דאיהו סבר דהמנינהו לכולהו ואפ"ה לא פי' בהדי' משום דהכא לא איצטרך לאשמעינן אלא מה שהזכיר אבינו בשעת זירוזין א"ו פשיטא דאמנינהו מעיקרא לוקמא בקטנים שא"צ מנוי עד לאחר שחיטה דאין האב מביא פסק בשביל בנו קטן אלא מדרבנן ושה לבית אבות לאו דאוריית' והכי מוקי לה בפסחים ובנדרים פ' אין בין המודר מוכח מינה דשה לבית אבות לאו דאוריית' דאי אמרת דאוריית' על בשרא קאי ומזכי להו וי"ל דאה"נ דמצי רב יהודה לפרוקא הכי אלא לרווחא דמילתא בעי לפריקא אפי' אי אמרינן דשה לבית אבות דאוריית' וכ"ת כיון דאפשר לאוקמי בגדולים וכדמוקמינן לה הכי היכן מוקמינן