ריטב”א על גיטין כו

לכתבו בעלה של עציץ נקוב בקונים ומ"מ בנותן לה כל העציץ התירו דאע"ג דחשוב כמחובר כיון דאפשר לקיומיה קרא כפשטי' כשר ורבא דאסר לא אסר משום האי טעמא אלא גזירה שמא יקטום וכיון שכן אמרינן שאינו מחוסר קציצה אלא בדבר שמה שנשאר הוא עיקר שנשאר ברייתו אבל בדבר אחר לא כגון אם מתה הפרה או העבד כשר אעפ"י שאינו נותן לה הפרה או העבד משום דהא לא חשיב מחוסר קציצה שהרי מה שמשייר אצלו אינו עיקר והרי זה כמשיב בטבלה או בנייר דאמרינן דלא חשוב מחוסר קציצה ואפשר דמזה אין. חלוק בין מתו או הימיתן הוא כיון דמעיקרא אפשר לקיומיה קרא כפשטיה ועכשיו אין חשידות בחלק א' בהן מחלק א' כשר ולא הוו מחוסר קציצה ומי' היכא שמתו מאיליהן נראה דמותר וכדכתיב ויש לדון ולאסור כיון שבשעה לא היה ראוי לגרש בו מפני שהיה בדעתו לשיירו אבל אם כתבו על קרן של פרה שמתה ומשייר את הפרה בכי הא ודאי כשר ומי' בכותב על עלה של עציץ נקוב ומת האילן כיון דאף קודם שמת אינו איסור אלא משום גזרה נראה ודאי דכשר ומי' בכותב הגט על האילן שמת ודאי פסול דאכתי חשיב מחובר וליכא לקיומו קרא כפשטיה או בקציצה או בחפירה וכה"ג לאו כלום ואפי' לרבנן דאמר הדין בפ' נגמר הדין גבי תלויה דמשקעין את הקורה בארץ כו' ור"י אומר דאין משקעין כו' ומפ' טעמא משום דכתיב כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה והקורה שנתלה בה נקברת עמו ורבנן ס' דחפירה לא כלום היא דדוקא במחובר גמור אסרו מהאי טעמא משום דהוי מחוסר קציצה אבל אין ספק דרבנן דאסרי מחובר אסרי נמי באילן מחובר שמת ולא אמרינן בכי הא לאו כלום הוא ומיהו בגט בקורה שקועה בארץ נראה דכשר דכי האי חפירה לאו כלום היא ולאו חשיב מחוסר קציצה כדאמר רבנן התם אבל לר"י דחשיב חפירה כמחוסר מעשה אפשר דאינו כשר ומי' בכותב גט בתלוש גמור בכי הא לכ"ע כשר וקציצה לאו כלום היא ואפי' לר"י דע"כ לא קאמר ר"ו התם אלא משום דא"א לקבור בלא חפירה ובכי הא ה"ל מחוסר אבל הכא שכלה קציצה אפשר בגט שיתן לה כל הקורה או כל הנייר והוי תלוש מעיקרו שאין עיקר בחלק א' ממנו בחבירו דכי הא קציצה לאו כלוה היא והא דאמר התם בכסוי הדם שכל התולש עפר ממקום חבירו מה שנשאר עיקר והשאר טפל ועוד במחובר גמור מעיקרו בקרקע עולם דהא לכ"ע לא פליגי דמשום חפירה או תלושה מחוסר מעשה מקרו ואפי' לרבנן שהרי זה כתלוש ממש מאילן מחובר ולענין תלוש שחברו ובטלו איכא מ"ד פסול ודייקי לה מדר"י דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דאם כתיבתו בתלוש חתימתו בתלוש ורבינו נר"ו אומר בזה אינו דמכאן ליכא ראיה כלל דההוא איצטרך דאם אמר עד שתהא כתובה בתלוש הא דר"י לא בעי אלא כתי' לשמה אבל חתויה לא בעי דהאי בפ"ק מוקמי מתני' דבעי כתיבה וחתימה הרי לא אשכחן מאן דאית ליה הכי בהדיא אלא ר"י ואי לא נקט וחתימתו הא דר"י לא בעי אלא כתיבה לשמה לחוד ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש וחתימתו במחובר וכגון שכתב גט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלט הנטיעות דהוי מחובר גמור חתים ביה העדים ומש"ה איצטרך למימר עד שתהא כתיבה וחתימה בתלוש הלכך אפשר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו דלא חשיב כמחובר כן דעת רבי' נר"ו דהא לענין ע"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאיתא בפ"ק דחולין ותדע לך דמר"י ליכא ראיה דא"כ בירושלמי בעי לה כתבו בתלוש ולבסוף חברו ונתנו לה מאי אמאי לא פשטוה מדר"י ומי' בגמרא דילן דלא איבעיא לן אפשר דפשיטא להו דכתלוש הוי כיון דלענין זרעים וע"ז אמרי בעלמא דהוי כתלוש וזה נכון מרבי' נר"ו:

א גמרא א"כ מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאן בו ר"ח ואק"ל והא זה כלל ופרט הוא וכתב כלל ספר פרט כלל ופרט און בכלל אלא מה שבפרט והל"ל ספר דוקא וי"ל דונתן חזר וכלל וה"ל כלל ופרט וכלל ודרשינן כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שאין בו ר"ח ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו ר"ח כו':

ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה פי' דלא שמעינן דאפשר דכתיב' לא אצטרוכ' דממילא שמעינן מונתן לה ספר כריתות נפקא דסיפור דברים א"א ליתנם אלא בכתיבה, א"כ מה ת"ל וכתב למעט דוקא בכתובה מתגרשת:

ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ובאומר לבית זה שהוא של אביך אבל א"ל לבית אביך סתם כיון שאינה נאסרת בו לעולם שהרי כשמת אביה או אם ימכרהו. לאחר תהא מותרת בו כדאי' התם בנדרים ודאי כריתות הוי אלא הכא דוקא כשא"ל בית זה דלעולם אינה יכולה ליכנס בבית אביה ואפי' לאחר מיתתו ואפילו שמכרו לאחר. בכי הא לא הוי כריתות וכדאי' התם בהדי' הא דר"י ואי ק"ל דאפי' בהאי לישנא אפשר דהוי כריתות כגון שתפול הבית דהא אמרינן בעלמא נפל אזדא ליה כו' וי"ל דדוקא. גבי שכירות אמרינן נפל אזדא שלא שכר לו את הבנין כמו שהוא ראוי לדירה אבל לענין נדרים הכל נאסר ואפי' הקרקע דאף דריסת רגל אסור עליה וזה נכון וה"ק אין כותבין תופס שמא יכתוב תורף כתבו לתופס ותלשו וכתב לתורף ונתנו לה כשר ואי ק"ל ומ"ש דהכא גבי מחובר שרי' ליה לתופס בדיעבד ולקמן גבי טופסי גיטין אס' ביה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרי לטופס ואפי' לכתחלה ותי' הרמב"ן דגבי סופרים דהוא מילתא דשכיח שעושים כדי להשתכר אסרו טופס בדיעבד משום תורף וגבי חש"ו דלא שכיחי כיון דהוו בני דעת נינהו לאו אורחא דמילתא דעבדי גיטין שרי' לטופס ואפי' לכתחלה בדיניה וגבי מחובר דשכיח טפי אסרו לכתחלה ואסרו בדיעבד ור"ל אמר חתמו שנינו ולר"י משמע ליה האי חתמו השלישי ולא משמע ליה חתיחת ממש ור"מ היא דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין חתימ' י"ל לגבי לשמה ליכא למיגזר דל"ש דעידי' חתמי שלא בצוואת הבעל אבל גבי מחובר כיון דאיכא צואת הבעל אתי למטעי ולחתום במקום שהגט כתוב שם ומש"ה אסר נכתבו על הרס של עציץ נקוב דשקיל ליה ליה ניהלה פי' ה"ה בחתיך מניה דאחר דבתלוש גמור לא חשיב מחוסר קצוצה וכדפי' במתני' והכא אורחא דמילת' נקט א"נ משום אידך דכתבו על עלה של עציץ נקוב דמכשיר אביי מההוא טעמא דשקול ויהיב ניהלה נקטא הכי ומדנקיט הכא כתבו על חרס של עציץ נקוב שמעי' מאי דאמרינן בפ"ק דבחרס בעי' נקוב דחי לא לנקוט הכא כתבו על חרס של עציץ ולפלגו אביי ורבא בהכותב על עציץ שאינו נקוב. דהא במחובר הוא ואעפ"י שאינו נקוב וכדכתיב' בפ"ק:

דף כ"ב ע"א עציץ וזרעים של א' ומכרן לאחר החזיק בזרעים בהכי סגי דהכא בעציץ עם זרעים שהוא מחובר שם ממש והוי טפל לזרעים חתמו בפי' אבל בעלמא ודאי אפי' בצבורין בתוך הקרקע לא קנה אא"כ א"ל בפי' שמקנה לו המטלטלין אגב הקרקע וכדמוכח התם החזיק העציץ כלומר שתקן בו קצת אבל לא הגביהו ולא משכו אף העציץ לא קנה למטלטלין אינן נקנין בחזקה אלא במשיכה או בהגבהה בדאשרוש כ"ע ל"פ פי' דבתר שרשין אזלינן ואם שרשיו בארץ אע"פ שגופו בח"ל הרי הוא כאלו היה כולו בארץ ואקשי' ובדאשרוש ל"פ והתנן ב' גנות זו ע"ג זו וכו' ואסוקי' בדאשרוש כ"ע ל"פ כ"פ דלא אשרוש ואי ק"ל לפי מאי דקס"ד דבאשרוש נמי פליגי היאך מקשה ליה מב' גנות זו ע"ג זו דהתם מפור' דבאשרוש ל"פ דהא קתני סיפא בהדיא א"ל ר"מ וכי מאחר שזה יכול לעכב וזה אינו יכול לעכב רואין מהיכא ירק זו חיה ולא אהדר ליה ר"י אלמא דליכא מאן דפליג דמרשותו הוא חיה וי"ל לפום האי סברא דקס"ד בדאשרוש נמי פליגי כי נקט ר"מ טעמא דעליון יוכל לעכב לא עקר טענתו משום ההוא טעמא אלא משום דשרשים הם ברשותו אלא דלסברא בעלמא נקטי' לסייע טענתו לומר כיון דעליון יכול לעכב לא עקר טענתו משו' טעם דינא דעליון הוי נאמר למלת' סתמא ור"י אהדר ליה דזה אינו ראיה דאף תחתון יכול ור"מ ס' עיקר טענתו דר"י משום עיכוב דתחתון הוא מ"ה אהדר ליה והלא עליון יכול לעכב והוא חיה מרשותו ור"י לא אהדר. ליה משום דעקר טענתו נמי משום דמאוירא דתחתון חיה דאיהו סבר דבתר אוירא אזלינן ולכוס מאי דמסיק דבאשרוש ל"פ האי דלא אהדר ליה ר"י לר"מ להאי טענה דאמר דברשותו של עליון חיה משום דסגי ליה במאי דא"ל מה אם ירצה למלאת גינתו עפר דערוגה דתחתון עדיפ' ליה משום דהיתה ברשותו ועוד דשכיח טפי מערוגה דעליון דלטולי עפרו טורח גדול הוא ולא שכיח דבקרקע נפסד בהכי והיינו דאמר התם בגמרא במאי פליגי ולא מפרשי' אלא טעמא דר"מ משום דסבר דאמרינן שדי נופו בתר עקרו למקצת ספרים דל"ג התם ור"י סבר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו משום האי טעמא ואפי' לספ' דגר' ליה ה"ק ור"י סבר בכי הא לא אמרינן שדי נופו בתר עקרו דבאשרוש ל"פ מאי לאו מקצת נופו בארץ במקצת בח"ל ואע"ג דשרשים בארץ וטעמא דר' דאמר דטבל וחולין מעורבין משום דסבר דבתר שרשים ואוירא אזלינן ורשב"ג ס' דלא אזלינן אלא בתר אוירא:

הא דתנן אין כותבין על הנייר מחוק דהיינו דוקא כשהגט על המחק ועדיו על החלק אבל הוא ועדיו על המחק כשר דליכא למיחש דילמא מחיק ליה זימנא אחריתו דהא מנכר וכדאמר התם בפ' ג"פ אינו דומ' נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים וה"ל כיון דמקום העדים לא יהא נמחק נמי אלא פעם א' מינכר וזה עקר אעפ"י שרש"י לא פי' כן מאן חכמים אר"א ר"א דאמר בעידי מסורה כרתי וכיון שכן כשר כתב שיכול להזדייף דליכא למיחשב למה דהעדים יודעו אם זייפו אם לאו אבל לר"מ דא' דעידי חתימה כרתי ודאי כתב שיכול להזדייף פסול דאפשר לזייפו וליכא מאן דמודע דהא בקיום הגט סגי ומי' אפי' אי אתו עידי השטר ומעידים שלא זייף כלום לר"מ ודאי אינו כשר כיון דשטרא בגופי' לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו וזה שלא בדברי רש"י ומי' לר"מ דוקא בע"מ מכשיר כתב שהוא יכול להזדייף אבל לא בעידי חתימה ואצ"ל היכא. דליכא עידי מסירה בהדייהו דפסל ר"א אע"ג דאית ליה בעלמא דעידי חתימה כרתי אלא אפילו איכא עידי מסורה בהדייהו פוסל משום דה"ל מזוייף מתוכו ודילמא אתי למסמך על עידי חתימה בלחוד ור"י אמר אפי' מכאן ועד י' ימים אם איתא דהוי תנאה מדכר דכירי וקי"ל בהא כר"י דרביה דר"א הוא ואר"א לא הכשיר ר"א אלא בגטין פי' לא הכשיר ר"א כתב שהוא יכול להזדייף אלא בגטין דליכא לפ' דלא הכשיר ר"א בעידי מסורה אלא בגטין ל בשאר שט' לא דודאי ר''א בכל מכשיר בעידי מסירה וכדתנן ר"א אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם וה"פ אם גט חובה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן מפו' לקמן בדוכתי' ושם נאריך בזה בס"ד והא דאמרי' דלא הכשיר ר"א כתב שהוא יכול להזדייף אלא בגטין לאו דוק' בגיטין אלא בכל שטרות הדומין לגטין קאמר דהוו כל שטרי הקנא' וכדתנן כתב לו על הניר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכור' לך הרי מכירה ונתונה וליכא לפ' דהתם דרושם שאינו יכול להזדייף דא"כ מאי אתא לאשמעי' אלא ודאי כדפי' ע"ב והא דמייתי ראיה דבשאר שטרות לא מדכתיב ונתתם בכל חרס משום דהתם משמע דבעי' כתב הראוי להתקיים ימים רבים וכת' שיכול להזדייף אילו מתקיים דמעצמו הוא נמחק וגזרת הכתוב הוא כדפירשו התוס' ור"י ס' דקרא לאו לעכובא קאמר אלא דעצה טובה קמ"ל ובהא ליכא