ריטב”א על גיטין כה

איפוי של כתב. ובגט כל היכא שהוא כתב ניכר לתינוק לא חכם ולא תפש בהכי סגי ובירושלמי אמרינן וכתב ולא המטיף ואפי' ערב הנקודות אפלגי התם איכא מ"ד דפסול ואמ"ד כשר וברור הוא דבס"ת פסול ש"מ דאין דמיון לגט עם ס"ת ואפי' באותיות כלל וכדמיא וכ"כ הר"מ:

בשלמא מתני' ל"ק בעידי מסירה היא ור"א היא אבל הכא בעידי מסירה לא קמבעיא לך בעידי חתימה קמבעי' לך וא"כ ח"ל משום דהוי כתב שיכול להזדייף ופריך בכתוב' קרקע וה"ד במתני' דעל העלה של זית חלי' דר"מ ברושם קמיירי דהוי כתב שאינו יכול להזדייף הא דאייתו ליה הא דאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה ולא פשטא ליה מעבד גופיה דאמר התם דהעבדים אין להם חזקה פי' חזקה כי הכא אבל חזקה ג' שנים ודאי אית להו כדאיתא בהדיא בפ' ח"ה משום דהא דאין להם חזקה הוא מפני שיש להם דעת שאם יקניטנו רבו ילך לו אצל חבירו והכא ליתי' ההוא טעמא שהרי גט כתוב בידו ורגלים לדבר שהוא לא הלך אצלה מדעת משום שהקניטו רבו אלא רבו נתנו לה בגיטה ובהא איכא למימר דחזקתה חזקה קמ"ל דלא שהרי הגודרות אין להם דעת ללכת מדעת עצמן ואפ"ה כיון שהולכות אין להם חזקה דאפשר דמדעתיו אזלי וה"ה עבד דמההוא טעמא הוא אעפ"י שיש גט בידו אפשר דבטלה ליה ולא נתנו אלא הוא שהלך והיא עכבתו ולא הוי חזקה דכל דאזיל לית ליה חזקה:

או דילמא הכא לא ידעה לאקנויי פי' בכי הא שהיא מקנה על מנת להחזירו דבמה שיש לו להחזיר לא גמרא איהי לאקנויי ליה דל"ל דלא ידעה לאקנויי כלל דא"כ מי איכא למימר דמתכרת לא הוי ממכר ועוד דאביי דאקשי ליה מזקן א' דקס"ד דלא דוקא אשה קאמר מי איכא למימר דאין לך אדם שיודה להקנות אלא ודאי כדפרישי' ורש"י פי' לא ידע' לאקנויי לא ידעה שהיא צריכה להקנות דלא ידעה דשטר מתנה בעינן אבל אם ידעה שצריכה להקנות היא יודעת להקנות ונכון הוא והא דאמר שהיה מלוה לכל בני הכפר לאו דוקא משום הלואה קאמר דבשטר ראיה לא בעי' שטר מקנה אלא כלומר שאף לפעמים מחמת הלואה הם מקנין לו קרקע לפרעון חובות בשטר דהא להא דמיא והוא כותב השטר משלו ומקנה הוא להם דבכל שטר קנין בעינן שטר מקנה והכי מוכח בפ"ק דקידושין:

דף כ"א ע"א אלא אמר רבא מהכא ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסי' ב"ח והא הכא דשטר זה אחר חתום שטרות דמלוה הוא דאע"ג דלוה נותן שכר למלוה מוציאו מתחלה ולוה פרעו בסוף וכל שלא פרעו בשטר של מלוה הוא ומלוהו מקנהו לערב ע"מ שיחזירהו לו ואמרינן דמהני אלמא דידע לאקנויי ולאידך פי' אלמא דידע הוא שצריך להקנות לו השטר ומקנהו לה ומש"ה מהני:

אלא א"ר אשי מהכא אשה כותב ת גיטא ואי ק"ל ומאי ראיה דילמא התם הכל של בעל ולא אשמעינן תנא דמתני' אלא האשה עצמה כותבת גיטא וי"ל דמדקאמר סתמא כותבת גיטא משמע ליה דכל ענין קאמר ואפילו בנייר שלה ומהכא שמעינן מאי דאמרינן לעיל דכי אסרו ליה רבנן לבעל לא אקנו ליה אלא זוזא דספרא אבל דגט בעצמו היכא שהיא כותבת אותו בנייר שלה דאי לא מאי ראיה מייתי הכא דהא לאו איהי סא מתקנ' אותו לו אלא רבנן דידעו לאקרויי הקנהו לו אלא ש"מ דלא אקנו ליה רבנן גיטא אלא זוזא דספרא וכדכתי' לעיל:

אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת כת לא קנה והקשו בתוספות דחצר מהיכא איתרבאי מידה וידה מהלכת הוא ופי' הא דידה אינה מהלכת אלא לדעתו ואינה משתמרת אלא לדעתו דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר שמהלכת שלא מדעתו ומשתמרת שלא מדעתו אינו קונה דאינה דומיא דידו כלל ואסיק' כדפי' והכי הלכתא ואיכא למ"ד דישן בכפות בעינן כדי שיהא משתמרת לדעתי' ולקמן יתבאר בס"ד:

אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו פי' לאחר שנתנו בחצרו כתב לה שטר מתנה עליו זכה בגט ובחצר קנאת' ומתגרשת בו דגיטא וחצרה באים כא' וצריכא דאי אשמעי' עבד משום דמלתא דלא שכיח פי' מש"ה אמ' דקנאתו ומתגרשת בו משום דליכא למגזר ביה אטו עבד הבא לאחר מכאן דמלתא דלא שכיח הוא שיהא אדם נותן גט ביד עבדו של חברו והלוקח ימכרהו לה בעודו ישן וכפות ושיהיה עדיין הגט בידו דבלאו הכי דבר פשוט הוא שאינה מתגרשת דבחצר מהלכת היא דהא אפילו בעבדו אינה מתגרשת אלא בהכי אבל חצר ניגזור משו' חצר הבאה לאחר מכאן דטפי שכיח חצר מבעבד ואי אשמעי' חצר משום דליכא למגזר משום חצרה הבא לאחר מכאן דאף זה אינו מצוי אבל עבד נגזור כפות אטו שאינו כפות קמ"ל וחצר הבא לאחר מכאן נפרשהו ששלהי פרקין בס"ד ואי ב"א שליחות קבלה אשכחן דע"כ פי' אפילו תאמר דשליחות מודה אתרבאי ל"ק דהא אשכחן נמי שליחות לקבלה נמי בע"כ ואי ק"ל אכתי מאי שני דמ"מ דהא אשכחן דשליחות לקבלה מדעתה שלא בע"כ באחר דלא באב ובחצר אמאי קאמר דאינה קונה בחצר מדעת' ופי' רבי' נר"ו דבחי כיון דמידה אתרבאי וידה בין מדעתה בין מע"כ ואשכחן נמי חצר דאפשר מדעת' ובע"כ דומיא דידה דהא מידה אלא האי חצר שהוא דומה לה לגמרי אבל שליחות אם נאמר דמודה אתרבאי יש לנו לרבו' שליחות דומיא דידה דליהוי מדעת' ובע"כ א"כ ידה מאי אהני ליה הא אפילו בלא ידה מרבי' לה מדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר אבל בחצר ואפשר דהיה מדעתה ובע"כ לא מרבי' מניה אלא אותו חבר בלבד אבל חצר דהוי מדעת' ולא בע"כ לא כך פי' רבי' נר"ו ונכון הוא ולי' נר' דל"ק דלא אמרי' דלא ליקני אלא בחצר שתהא דומה לידה לגמרי מב' צדדין דליהוי מדעת' ובע"כ כל היכא דאשכחן חצר דאיתא מדעת' ובע"כ דהא דאקשו אביי הכא מכדי חצר מהיכא אתרבאי מידה היינו משום שאין שייכות לחצר זה שהוא נותן לה עכשיו עם חצרו שהיה לה קודם לכן אלא דעכשיו בעי' לרבויי מידה הלכך קא בעי' למימ' דלא ליקני אם אינו דומה לגמרי לידה מב' צדדין דליהוי לדעתה ובע"כ אע"ג דאשכחן חצרה בע"כ אבל שליחות אין חלוק בין שליחות דאב ובין שליחות דאחר הלכך כיון דאשכחן שום שליחות דהוי ע"כ שפיר מתרבי' מודה אע"ג דשליחות דאדם אחר לא הוי אלא מדעתה דשליחות דאב בשליחות אחר משא"כ בחצרה הבאה לה עכשיו מאותו דאין לו שייכות עם חצרה שהיה לה כבר וכדפרי' כנ"ל וזה עיקר. והא דאמר שכן אב מקבל גט לבתו קטנה לאו דוקא קטנה אלא ה"ה לנערה דאיתקש יציאה להויה כדאי' התם ולא נקט קטנה אלא לאפוקי בוגרת דוקא בשלא נשאת אביה מקבל גיטא אבל אם נשאת לא דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכ"ת דמאי שנא הכא דגבי גט חשי' לה האי קבל' ע"כ וגבי קדושין דהאב מקבל קדושי בתו לא חשיב לה בע"כ דאלת"ה אשכחן אישות בע"כ ואנן אמרינן התם דבכסף ראשון בע"כ לא אשכחן ויש לומר דהכא גבי גט כיון שיש לה לקבל גיטא בעודה קטנה כי השתא היכא דאין לה אב השתא כשיש לה אב דאביה מקבל גיטא חשיב לן דע"כ אבל גבי קדושין דבעודה קטנה אין לה יד לקבל קדושין כלל כשהאב מקבל קדושיה במקומה עומד ורצונו של אב ודעתו כרצונה ודעתה ולענין פסק הלכה קי"ל כרבא ואע"ג דאקשי ליה אביי לרבא הלכתא כרבא דכיון דחצר מידה אתרבאי ואפילו חצר מדעתה והכי מוכח לקמן בשמעתין:

מתני' על הכל כותבין על עלה של זית אליבא דר"א ואפילו בכותב על העלה בדיו דכתב שיכול להזדייף הוא כשר ואליבא דר"מ ברושם וכדפי' לעיל ואשמעינן מתני' דעלה של זית דבר המתקיים הוא דגט אין כותבין אלא בדבר המתקיים ואפילו אליבא דר"א דבהא ליכא חלוק בין ר"א לר"מ והכי מפורש בתוס' דאין כותבים גט אלא בדבר המתקיים דגרסי' עלה עלה של זית על עלה בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול זה הכלל אינו כשר עד שיכתוב בדבר של קיימא על קרן של פרה ונותן לה את הפרה פי' דאי לאו הכי ה"ל מחוסר קציצה כדאית' בגמ' ושמעתי מר"מ הלוי דהכ' בנותן לה ממש הפרה או העבד והיינו דנקט דנותן לה את העבד אבל אם כתב גט על קרן של פרה או ע"י של עבד וא"ל הא גיטך אינו במשמע שיתן לה כל הפרה וכל העבד והגט פסול דלא אמרינן הכא אוירא דמגילת שהרי הפרה או העבד שיש להם חיות מה שנשאר הוא עיקר ואינו טפל לגט אע"ג דאמרינן לעיל דשאר לכתובתיך דאי א"ל סתמא דהכל שלה משום דאוירא דמגילתה הוא התם בדבר אחר שאינו עיקר טפי בשאר מבמקום הגט אבל הכא עיקר הפרה ואינה טפלה לקרן וכן העבד וכן נכון וכן הורה רבינו נר"ו ע"ב אין כותבים במחובר לקרקע פי' בירושלמי דנפקא לן מדכתיב ספר מה ספר שהוא תלוש אף כל שהוא תלוש ונר' דלפום גמ' דילן אינו משום האי טעמא דהא אמרינן בגמרא דספר לרבנן לספירת דברים אצטריך ועוד דלפום ההוא טעמא בעלה של עציץ נקוב לכ"ע אסור דדינו כמחובר בכל מקום ואלו הכא בגמ' דילן שרי בעלה של עציץ נקוב ורבא דאסר ע"כ לא אסר אלא גזרה שמא יקטום אבל מדינא לא ונר' דלפום גמרא דילן טעמא משום דכתיב ונתן בידה ולאו משום דידה משמע דבר הניתן מיד ליד כדאמרינן גבי אונאה או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דא"כ ה"ל למעוטי עבדים כי התם והכא על של עבד כשר ועוד דהתם לא גרסי' הכי אלא משום דשני קרא בדבוריה דהנ"ל או קנה מעמיתך מאי מיד דוקא דבר הנקנה מיד ליד אבל הכא לא שני קרא בדבוריה ותדע לך דמשום דשני הוא דאלו בדוכת' אחרינא רבויא הוא כדאמרי' התם גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן בידה מ"מ וכן גבי גנבה דכתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה וממעטי' התם קרקעות לאו משום דידו ממעטי' אלא מדכתיב משור עד חמור וכדדרש להו התם להני פרטי אלא הכא טעמא משום דבעי לקיומיה קרא כפשטיה דכתיב ונתן בידה א"א אלא בתלוש שא"א לתת דבר מחובר בידו של חברו ממש אא"כ קוצצו והא כתיב וכתב ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה כדאמרינן בגמרא ומהכא נ"ל לאיסור:

יד של עבד וקרן של פרה וכיוצא בו חשוב מחוסר קציצה כיון שמה שמשייר אצלו הוא העיקר שיש לו חיות וכיון שמה שנשאר נשאר בחיותו זהו העיקר ומש"ה חשיב מחוסר קציצה אבל במאי דמשייר בקלף או בטבלה לא כיון שהכל לקציצה אחר כתיבה מן הדין וכדמוכח מההיא דבין שיטה לשיטה וכדכתיבנא לעיל ועוד יש ראיה מדקאמר לסמן על עלה של עציץ נקוב רבא אמר אסור גזירה שמא יקטום ודוקא בעציץ גזרו גזירה שמא יקטום משום שמה שנשאר נשאר בחיותו והיא עקר אבל בתלוש אחר בעלמא בקלף גדול לא דאי לא ל"ל עציץ נקוב אפילו בכל תלוש הו"ל לאסור אלא שיש גאונים שאסרו וראוי להחמיר אבל ודאי מן הדין בכה"ג כשר ולא הוי מחוסר קציצה אבל כל דבר שנשאר בחיותו חשוב קציצה משום שנשתנה שמו עליו שמעיקרא חי והשתא מת ומעיקרא מחובר והוי בחיותו והשתא כשנתלש מת ואין לו חיים ומשום האי טעמא אסר לכתבו