ריטב”א על גיטין כד

הוא נפשה כתב ופרקי' שמואל ומי חיישינן קאמר כלומר שמואל ודאי לא מספקא ליה דגט ודאי הוא דכיון שהבעל אומר כן ואנו יכולין לעמוד בדבר לא משקרי אלא דמספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא ומספק הוא דאמר דפסולה מהכהונה כלומר ואי לא לא מגורשת גמורה קאמר להתירה להנשא אלא למיחש לחומרא לפוסלה מן הכהונה משום דודאי גט כתוב ביה ככתיבה שאינה נכרת דנאמן הוא בכך ואעפ"כ אינה מגורשת גמורה משום דחיישינן כתב הזה העשוי במי מילין שאנו אומרים שנכתב שמא היה כתב או לא כך פ' רבי' והוא כשהכתיבה נכרת לשעתה ואיכא דאינה נכרת אלא בבדיקה:

עכ הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכין למקרי פי' כיון דאינהו עדי חסירה ועבדי כריתות ואע"ג דאמר שמואל דכל שאמר הבעל שהוא גט דמהימנינן ליה שאני הכא כיון דגט זה אינו גט אלא על ידם אין לסמוך בעדותן על אדם כגון ר"נ וספרי דייני וכדאמר לעיל דאקשי ליה מברייתא והא דלא שני דההיא בעידי חתימה משום דברייתא סתמא איתמר בין בעדי חתימה בין בעדי מסורה ועוד דע"כ לא אפשר בלא עידי מסורה דאי לא כיון דאין גט בידה היאך נאמנת וכיון שכן משמע ליה דמיירי נמי אפי' בדליכא עידי חתימה אלא איהו בלחוד הוא דמשוו ליה שליח ופריק ל"צ לבתר דקריוה עילווה לכי ידיה ואפקיה מהו דתימא דליחוש דילמא חלפיה קמ"ל וכיון שקראוהו בתחלה יכולין לסמוך עליו דלא חלפיה לשעתא אמר ר"נ מזוזה בני דני מאי פי' רבי' נר"ו דאי לאו משום הא טעמא אלא שנאבד הגט מגורשת גמורה כיון דאמר ליה הבעל הא גיטך ולא מצינו שהיה נייר חלק כשמואל דאמר לעיל שהבעל מהימן בכך ואל תתמה שהרי הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא וכדאיתא ביש נוחלין ואפי' למ"ד דספקא הוא יאוש לה וק"ל הכי מ"מ היינו כשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגרשה אבל כאן שראינו שנתן לה וא"ל הא גיטך בדבר שאפשר לעמוד עליו הוא בהא ודאי מגורשת גמורה היא כנ"ל אבל השתא דאשתכח מזוזה איכא למתלי דמזוזה היא ובעל משקרי ואינה מגורשת כלל ואפי' ריח. הגט אין בה ומיהו היכא שנשאת קודם דאשתכח מזוזה ובתר הכי אשתכח מזוזה דלא היה מגורשת כלל איכא מ"ד דאינה אסורה לבעלה הא' דאנוסה היתה דמה יש לה לעשות כיון שהבעל אומר לה הא גיטך ומן הדין מהימן ואע"ג דביבמות מספקא לן היכא דנשאת בעידי מיתה ואשתכח דשקר העידו אם אסורה לבעלה אם לאו שאני הכא דכתב מוכיח ומה יש לה לעשות וכל היכא דאיהי לא עבדא פשיעותא דין אנוסה יש לה והכי מוכח מדאמר לקמן טעה הסופר ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואקשי' עלה בפ' האשה ביבמות ואמאי ומאי הו"ל למיעבד ופרקי' דאיבעי לה לאקרויי לגיטא אלמא טעמא מש"ה הא לאו הכי לא והרי הוא כארוסה ולא היתה לבעלה הא' ומיהו י"ל דה"נ עבדא פשיעותא דאיבעי ליה למבדק בני דני ואסורה לבעלה הא', דלא עדיפא מנשאת בעידי מיתה דמספקא לן התם וראוי להחמיר והא דאמרי' אבל תרתי מדהא הואי הא. נמי הוא וגיטא אימו' עכברא שקלוה כלומר ומגורשת גמורה היא כתב רש"י דדוקא היכא דידעינן דלא. זרק לה אלא דבר א' אבל היכא דלא ידעינן תלינן דאיהו זרקינהו לתרווייהו כיון כיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח ואינה מגורשת ויפה כיון:

ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת ויהיב לדביתהו וא"ל הא גיטך א"ר יוסי למאי ניחוש לה פי' ולפוסלה מן הכהונה אי משום מי מילין אין מי מילין ע"ג מי חילין ודוקא לפוסליה קאמר אבל למיהוי מגורשת גמורה דבזו אין ספק דליכא למיחש למיהוי מגורשת גמורה אפי' לעיל גבי נייר חלק אמר דשמואל חיישי קאמר וכ"ת ניחוש דילמא אקדים ליה זוזא מעיקרא פי' כדי להקנות לו הגויל שנכתב בו אותה פ' וכדי לכתוב הפ' לשם כריתות יהבה וי"א דהא דאצטריך למימר דדילמא אקדים ליה זוזא לספרא מעיקרא איכא למימר דהיינו בגט גמור ומשום עיגונא וכדאיתא התם אבל בגט זה דאי איכא למיחש לגט לא הוי גט אלא לפוסלה ולא הווא מגורשת גמורה דכי הא לא תקינו רבנן דאיתתא יהבה ליה ומש"ה אצטריכו למימר דאיהו אקדים לספרא מדידיה ונ"ל דאין מכאן ראיה אף עפ"י שהדעת מכרעת כן משום דהיינו דאצטריך לומר הכי דאי לא אקדים זוזי לספרא מסתמא כבר נפרע הסופר מהסתם ושוב אין הבעל יכול לקנותו בזוזא דאקנו ליה רבנן מאתתא והא. דאמר והא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה לאו דוקא שם. עירו ושם עירה דשם עירו דרבנן הוא ומדאורויתא לא בעינן אלא שמו ושמה אלא אגב שיטתיה נקטיה משום דהכי נקוט ליה בכל דוכתא וכתבו התוס' דהא דאסיק הכא דאינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בו אתיא אפי' למ"ד לקמן דכל הגט שנכתב בראשון נמי פוסל דהיינו גט העשוי להתלמד ואינו עשוי לשם כריתות כלל ומ"מ שאני התם דאיכא גט גמור בלישניה וכדיניה אלא שלא נכתב לשם גירושין ומש"ה חששו ביה לריח הגט אבל הכא דאינו כפין גט כלל וליכא שמו ושמה בפי' כ"ע מודו דליכא למיחש לריח הגט כלל כן כתבו התוס' דף ע"א גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן הא כתיבנא לעיל דהא דאמר דיו פ"ג דיו פטור אליבא דרבנן אתיא והא דאמר רב אחא בר יעקב דע"כ לא קאמר רבנן אלא משום דבעינן זה אלי ואנוהו לישנא דאין השם מן המובחר הוא דדייק כהלל וחכ"א זה לא כתב הוא ורב חסדא דקסבר דאליבא דרבנן אינו כתב כלל הא דקאמרו רבנן אין השם מן המובחר לטעמיה דר"ל קאמר ליה לדידן אינו כתב כלל אבל לדבריך דאמר דכתב הוא מ"מ אין השם מן המובחר א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתיבה פי' שנותנת את השכר וכדאיתא בפ' ג"פ משום תקנת עגונות ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן לבעל זוזא דספרא והא דנקט לה בלשון דילמא אע"ג דקושטא הכי אורחא דמלתא הכי אתקצת מקומות בתלמוד ודוקא זוזא דספרא הוא דאקנו ליה רבנן אבל כשהאשה נותנת גיטא בצוואת הבעל משלה לא תקינו ליה רבנן לבעל דכי האי גט שכתבו היא משלה הצרכיה היא אח"כ להקנותו לו והכי מוקמה שמעתין לקמן בהדיא ודוקא אחר כתובה אבל קודם כתיבה לא דכיון דבשליחותיה כתבא ליה בהכי סגי:

ומהא דאמר הכא דמשום האי טעמא דרבנן אקנו ליה לבעל זוזא דספרא סגי דלא למפסילינהו לגטין ש"מ דא"צ לכך הבעל מתחלה קודם כתיבת הקלף משלו והקולמוס והדיו כמו שתקנו מקצת המפרשים בתקון הגטין דזה א"צ דכיון דמתחלה עביד ליה לשמה בצואת הבעל ולבסוף איהו פרע ליה בזוזא דקנו ליה רבנן הרי יש כאן שטר מתנה ובהכי סגי וא"צ למשוך אותו כלל אם הסופר קונה. הקלף מאדם אח' משום דהוי שכיח ושלוחו של בעל וזוכה לו אבל אם הקלף הוא שלו צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין סופר זוכה לו במה שהוא שלו דמי כיון דברוב א"צ הבעל לזניה אחרת כל היכא שהוא קונה הקלף מאדם אחר מקשה שפיר האיך יכול למיפסלינהו לגיטי בהא ברוב כל גיטי דבעל נינהו דבזוזא דאקנו ליה אזיל סופר וקונה לבעל וזוכה לו ואף על פי שכתבנו שא"צ לכתחלה ש"ד מעבד הכי אילימא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב ליה מידי פי' שיהא שוה ממון דילמא נתינת הגט הוא דלישנא דונתן לא משמע נתינת ממון אלא כי איתיה בעין ממון ותדע לך דגבי תרומה דכתיב ביה לשון נתינה אמר דחטה א' פוטרת את הכרי ולא בעי' שוה ממון וגבי קני' דכתיב ביה לשון נתינה כדכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו לא בעי' כלי שיהא ש"פ וכדאמר קונין בכלי ואעפ"י שאין בו שוה פרוטה אבל גבי תשלומי דשני קרא בדבוריה בעי' שוה ממון וכדאמר בפ' כל שעה האוכל תרומה בשוגג פחות מש"פ פטור משום דכתיב ונתן לכהן את הקודש דבר שיש בו נתינה והתם משום דשאני קרא בדבוריה דהל"ל ישלם דגבי תשלומי קאי וכ"נ במנחות בפ' הקומץ רבה אמר הסך משמן המשחה פחות מש"פ פטור משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר כדי נתינה כפשטא והיינו דאמר הכא ודילמא נתינת הגט היא והכי הלכתא דהכא לא בפי שיהא ש"פ ותדע לך דשלחי מתם כתבו על אסורי הנאה כשר דילמא שאני עלה זית דחזי להצטרופי פי' שהרי שוה ממון בצירו' דבר אחר ולא דמי לאיסורי הנאה שאינו שוה כלום והא דאמר כתבו על איסורי הנאה כשר בכל איסורי הנאה קאמר ואפי' בההוא דחתותי מכחת שעורי דלא איכפת לן בהכי אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב וכיוצא בו אבל במידי דלא בעי שימור לא ומי' באיסורי הנאה העומדים לשרפה למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי בהא ודאי לא שהרי כשרופים הם וכמו שאין בהם ממש דמי וכ"כ רבי' נר"ו. ע"ב ת"ר הרי גיטך והנייר שלו אינה מגורשת שהרי שייר בגופו של גט ממש ואפי' במקום האותיות ואין זה כריתות ועוד שהוא כאילו האותיות פורחות באויר ע"מ שתחזירו לי הנייר מגורשת דמתנה ע"מ שמה מתנה בין שטה לשטה בין תיבה לתיבה מאי פי' דא"ל הרי זה גיטך והנייר שבין שיטה לשיטה או שבין תיבה לתיבה שלי דהשתא אין האותיות פורחות והא לא שייר במקום האותיות וסלקא בתיקו ומדקא בעי נייר שבין שיטה לשיטה ולא בעי נייר שבגליון דהוי רבותא טפי משמע דאם משיירו הויא מגורשת כיון שלא שייר כלום בגופו של גט ולא אמר דאינה מגורשת משום דהוי מחוסר קציצה בידו של עבד או בקרן של פרה משום דבכה"ג לא חשיב מחוסר קציצה כיון דאין עוקר טפי במה שהוא משייר ממה שהוא נותן ולקמן נאריך בענין זה בס"ד. והא דאמר משום דספר אחד אמר רחמנא ולא ג' ספרים פי' כיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ודוקא בכה"ג לא הוי גיטא אבל אם כתבו בשני דפין בחתיכה א' ודאי כשר והיינו הא דאמרינן לקמן כתבו בב' דפין כשר ובמנחות אמר במזוזה כה"ג דאם כתבן בב' דפין כשרה פי' בחתיכה א' דבב' חתיכות פסולה והיינו דאמר בסוטה כתבה בב' דפין פסולת בפר"ת:

ל"צ דמעורה פי' שאותיות שטה א' נוגעות בחברתה בענין דאע"ג דאין פסוק הניר שבין שיטה לשיטה אכתי הוי גט דספר א' דהכא בגט לא בעי' אותיות מוקפות גויל שהרי כשר הוא בכל לשון ובכל כתב ובכל מקום ולא דמי לספר תורה איכא מ"ד דבגט נמי בעינן אותיות מוקפות גויל והיינו כי אמר דמפור' היינו בענין שישארו האותיות מוקפות גויל כיון שנכנס צווארו של למ"ד למעלה בתוך החית או בתוך הרגל הקוף למטה בתוך העין דבהכי הוי מוקפת גויל ואפילו לענין ס"ת בהכי חשיב מוקפת גויל אבל רבי' נר"ו אמר דבס"ת לא סגי בהכי וכן דעת רבו הרמב"ן בחידושיו דאומר מוקפת גויל לגמרי בעינן ואם יהיה כמו שכתבנו הרי זה מבטל את האותות כשנכנסות אות א' בתוך חלל חברתה והכא כי אמרינן דמשייר לעצמו בין שיטה היינו ממה שצריך לעירוי הגט בכדי שיהא הגט א' ומן סברא סמא נראה עיקר דלא בעינן בגט אותיות מוקפות גויל אינו משום דלא או אלא בהכ משום