ריטב”א על גיטין יז

מש"פ קדוש דהקדש חל אפילו על פחות מש"פ דאי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיק ליה וק"ל ומשום דרביה יכול לשחררו מ"ה אמר לרבנן דלאו חובה הוא לו י"ל דודאי לכ"ע זכות הוא לעבד כשיוצא לחירות אלא דחובה נמי איכא שפוסלו מן התרומה ומשום האי חובה דאית ביה הוא דאמר ר"מ דא"ל שלא בפניו אבל רבנן סברי דלהאי חובה ליכא למיחש כיון דזכות הוא לו כשיוצא לחירות ואיכא נמי האי טעמא דאי בעי רבו פסיל ל מתני' האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי גרסינן ול''פג זה דאם איתא היכי אמר דבשטר שחרור שלא יתננו לאחר מיתה דהא זכה בו העבד מחיים ויצא לחירות דהא אמרי' דהאומ' תנו כאומר זכו לחזרה לא מצי למהדר ביה רביה אבל עבדו לא נפיק לחי' עד דמטא גיטא לידיה ואשכחי' זכיה כה"ג כדאמ' לקמ' הולך מנ' לפ' שאני חייב לו א"ר חייא חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר ומי' נר' דדוקא ברישא הוא דגר' זה אבל לא בסיפא גבי תנו מנה לפ' דאי גרסי' ליה ל"ל לרב"ש לומר והוא שצבורין פשי' דבצבורין הוא דהא זו קאמר ואי לאשמעי' דבלא צבורין לא קנה הכי הל"ל אר"י ב"ש ואם אין צבורין לא קנה ועוד מאי האי דמקשי' והא לא משך שהרי משך וא"ת שלא קנה מפני שלא הגיע לידו אע"ג דאמר תנו הכי ה"ל לאקשויי והא לא הגיע לידו ומי' ק' עליה דהא אשכחן דעבדא נפק לחירות קודם דמטא גיטא לידו דאמ' לקמן האומ' עשיתי פ' עבד ב"ח והוא אומר לא עשני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר י"ל לפי דברי ר"ת דהא ל"ק דדוקא בתנו אע"ג דהוי כזכי הוא דאמר דאינו יוצא לחירות עד דמטי גיטא לידיה דלא הוי כזכי אלא לענין שאינו יכול לחזור בו אבל בזכו מודה רבי' דנפיק לחירות ולא צריך דמטי גיטא לידיה אלא אי ק' הא ק' דהא מקשה לעיל בגמרא גבי ג' דברים שוו גיטי נשים לש"ע ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט לאשתי כו' לא יתנו כו' ופריך דמילתא דל תא בשטרות קתני מילתא דאיתא בשטרות לא קת' וההיא איתא בשטרות כדאמר ש"מ שאמר כתבו ותנו ק' לפלוני ומת אין כותבין לו ואי דגרסי' זה היכי איתא בשטרות אטו ש"מ שעושה שטר חוב לאחר ואמר תנהו לו הוא וכל שעבודא דאית ביה מי איכא למי' דלא יהבי' ליה משום דלא זכה הא לא אפשר דדברי ש"מ ככתובים וכו' ובשאר שטר לא אמר הכי אלא משום דלא אכתיבא שטרא מזה ודאי מוכיח דל"ג זה ועוד ראיה דל"ג זה מדאמרינן בגמ' ורב זביד מ"ט לא אמר כר"פ א"ל מתוקמ' מתני' בש"מ מדקתני האומר תנו גט לאשתו כו' ומת כו' טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין וש"מ אע"ג דלא אמר תנו כלומר אלא כתבו נותנין מחיים וא"כ במתני' בש"מ אמאי קתני תנו לרבותא דקמ' דאע"ג דאמר תנו שטר שיחרור זה לעבדי לא יצא לחירות כיון דלא מטא גיטא לידא אבל לדידן דאמר דל"ג זה תנו לאו לרבותא הוא ושפיר קמייתי ראיה דמתני' לא מתוקמא בש"מ אלא העיקר כ"ש דל"ג זה דאם איתא דגרסי' זה עבדא נפיק לחירות מיד וכיון דקיי"ל דתנו כאומר זכו ל"ש לן בין זכו לתנו כלל וכן עיקר גמרא והא לא משך האי דאמר והא לא משך לאו דוקא דמעות אין נקנין א במשיכ' אלא בהגבהה דכל דאפשר בהגבהה בהגבהה אין במשיכה לא אלא דאורחא דתלמודא דשלא במקומ' לא דייק ונקיט משיכה משום דשייכא במילי טובא והכי נקיט בכל מקום דהא גבי מלוה בשטר נמי נקוט לה הכי רב זביד אמר לעולם בבריא וכדרב הונא אמר רב כו' והק' ר"ת כיון דמת ל"ל משום מעמד ג' ת"ל דמצוה לקיים דברי המת דאפי' בבריא שמת אמר מלד"ה כדאיתא לקמן בשילהי פירקין ואפי' באין ציבורין ועוד מתנה במקצת דבעי' קנין ת"ל משום מלד"ה וכדאיתא לקמן ותי' הוא ז"ל דלא אמרינן מלד"ה אלא במוציא מרשותו ומניחו ברשות אחרים כההיא דמשלם מעות לבתו ובההיא דתני שקל לבני בשבת וגבי הולך ק' לפ' לקמן מפני שהק' ביד אחר איכא מ"ד מלד"ה ואע"ג דאמר פ' שפחתו עשתה לי קורת רוח יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים משום מלד"ה תירץ ז"ל דשאני התם דזכו בה מן השמים ועדיפא ממוציא דבר מרשותו ומניחו ברשות אחרים וכיון דכן מתני' ל"ק דלמאן דמוקי מתני' שלא במעמד ג' מצוה כו' ליכא דהאי אין המעות ברשות אחרים ולמאן דמוקי לה במ"ג ניחא ליה לאוקמתא משום דינא ולא מצי הדר ביה מלאוקמ' משום מלד"ה דמצי הדר ביה ר"ת ואינו נכון דהא אשכחן מצוה כו' בדבר שאינו ביד אחרים ואשכחן נמי בדבר שהוא ביד אחרים דלא אמרינן מצוה כו' ממעשה דאיסור גיורא דאמר רבא אי במ"ג לא אתינא ות"ל שהוא מחוייב לתת המעות לרב מרי משום מצוה כו' ואשכחן בדבר שאינו ביד אחרים מצוה כו' בתוס' דב"ב דגרסי' התם האומר נתתי שדה פ' לפ' נתתי' לו תהא שלו כו' לא אמר כלום פי' בש"מ עסקינן שבא מעכשיו ליתן שדה זו בלשון זה לא אמר כלום שאון במשמע לשון זה שעכשיו נותן אלא שכבר נתן וג"כ אינה הודאה שכבר נתנה לו שעכשיו הוא בא ליתנה לו מש"ה לא אמר כלום יטול פ' בנכסי ה"ז מתנה תנתן לו ר"א מתנה וחכ"א לא זכה וכופין את היורשין לקיים ד"ה והא הכא שלא הוציא דבר מרשותו ואמר מצוה כו' לפיכך עיקר דברים אלו כמ"ש רבינו דלא אמרינן מצוה כו' אלא כשיש ג' דברים שמצוה לאחרים לעשות כלומר שאינו רוצה לעשות מעצמו ושקבלו אותן אחרים הדבר על עצמן או ששתקו ושיהא ספק בידם לעשות כגון שהדבר ברשותן ובהכי מתרצן כולהו שמעתת' ההיא דתני שקל לבני בשבת לאחרים מצוה והם קבלו עליהם וההוא דהמשליש מעות לבתו לשליש מצוה וכ"נ ההיא דהולך ק' לפלוני והיינו טעמא דבההוא דאיסור גיורא לא היה ביה משום מצוה כו' משום דרבא לא קבל עליו והא דאמר בתוס' תנתן כו' וכופין את היורשין ק' מצוה לאחרים שיעשו ולישנא דתנתן לו הכי משמע והיינו דחכ"א דכי זכה מן הדין אלא משום מצוה ור"פ דתנתן מחמתו משמע ומשום הכי וכה מהדין:

וראיה לזה מהירושלמי דלא אמר מצוה אא"כ מצוה לאחרי התם האומר טבי עבדי עשיתי אותו בשח ה"ז זכה ר"ח וכולן בשטר דבשטר אפי' עשיתי שהוא לשון עבד מהני יעשה ב"ח זכה וחכ"א לא זכה וכופין את היורשים א"ר זעירא בסתם הם חולק (עיין בהר"ן ז"ל קיימין אם באומר שחררו והנה למדנו שבכל מתנה שאו נותן מחמת עצמו כגון שאמר אני נותן לפ' כך אין בו משום מצוה והיינו דאמר אם באומר כתבו ותנו אפי' רבנן מודו דמחמת עצמו קאמר ולא זכה ומצוה לקיים כו' שהרי צוה הדבר לאחרים וכשקבל עליהם וכדפרי' אלא כי פליגי באומר תנו דר' משמע ליה דהאי לישנא דשיחרור אינו ציווי לאחרים אלא מחמת עצמו הוא משחרר אבל בענין אחר, ודאי האי לישנא משמע מחמתי' ומשמע נמי שמצוה לאחרים והיכא דלא מהני משום מצוה כו' שבכלל לשון זה יש ציווי לאחרים והכי משמע לקמן בשלהי פרקי' בפלוגתא דרבנן ור"י הנשיא בההוא ברייתא אבל הכא בשחרור כיון שאפי' בידוע שעושה מחמת עצמו צריך ללשון זה שצריך שיאמר כתבו ותנו בכי הא פליג ר' עלייהו דרבנן ס' דכאומר שיחרור דמי שזה הדבר מצוה לאחרים ובכלל לשון זה יש צוואה לאחרים מחמת אותן אחרים והאי דאייתי' ראיה לסמן חכמים לר"א דש"מ מקנה באמירה מאמן של בנו רוכל שאמר תנתן לבתו וקיימו חכמים את דבריה ואיהו אהדר להו בני רוכל מקברם אמם ולא א"ל בסתם משום מצוה לקיים ד"ה בס' דרבנן דפליגי עליה דר"י הנשיא לקמ' א"נ דס"ל דתנתן מחמת' משמע וכסברא דר' בתוס' וא"ת לפום מאי דכתוב' הדרא קושיא לדוכתין מתני' אמאי לא אתי עליה משום מלד"ה דהרי הוא מצוה לאחרים שיעשו וי"ל דאה"נ דבכי הא דמתני' איכא מלד"ה ומי' לא אתי ליה מהאי טעמא משום דלא משמע להו דמתני' בהכי איירי דא"כ אמאי ניידי משחרור אפי' בשחרור משכח דאיכא משום מלד"ה ולפלוג בדידה אלא ודאי מתני' לאו בהכי מיירי אלא דיני דיני קת' ורישא דינא קתני וסיפא דינא קתני וזה נכון מפי' רבי' וקרובים דברים אלו להיות שוים למכ"ש הרמב"ן בענין זה. מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא ס' קבור קאמר פי' משום דקסבר דהאומר מנה מנה ממש משמע וכיון שכן חיישינן שמא ק' קבור שהיה לו קאמר והלכתא למנה קבור לא חיישינן פי' רבי' דדוקא למנה קבור לא חייש נן אבל לעולם מנה ממש משמע והאי סברא לא אדחייא והיכא דאיתי' בעיניה מנה קאמר וכיון שכן ש"מ שהאומר תנו מנה לפ' מנכסי ויש לו מנה אותו מנה הוא שלו ואם נאבד אפסידו שאין שאר נכסיו אחראין לו ואפי' אם יש לו מנים הרבה כל א' וא' בפני עצמו ונאבד א' מהם מראהו אבוד ואע"ג דאמ' מנכסי אינו ליפו' כחו שהרי הוא זה כמי שאמר משלו אבל לקמן דאמר מחמרא ליפות כחו התם משום דמיחד לו דבר ותלי זוזא בחמרא וכיון שכן ליפות כחו הוא דאמר וה"ה אם. אמר מנה בנכסי אבל היכא מנה האי לישנא לאו כלום הוא ואם נאבד נאבד לו וה"ה נמי אם יש לו נ' ונאבדו שאותן נ' נאבדו לו ועל הנ' האחרים כל נכסיו אחראין ומי' היכא דלית לוה מנה ל"ש אמר מנכסי ל"ש אמר בנכסי כל נכסיו משועבדים דע"כ לא אמ' דהאי לגריעותא אלא היכא דאמר שור בשורי או בית בביתי דכיון דלא תלי להו במלתא אחריתי אלא או בבתים או בשוורים הבית הזה גבי מכר הוי לגריעותא משום דידו על התחתונה והתם אמר דמראהו גרוע ול"ש אמר משורי או בשורי לעולם נותן לו הגרוע והכי מוכח במנחות דהאי לישנא אינו ליפות כחו אלא כשתולה דבר א' בדבר א' וכדפירישית וה"ה דאם אמר מנה עשירי דליפות כחו א"ל שהרי תולה מנה בשוורי' כדאמ' גבי חמרא אבל אם אמר מנה דמי חמרא במנה הא' היוצא מן היין זכה ואם נאבד לו נאבד והיכא דאמר ק' מדמי חמרא הרי לא תלה דבר א' בדבר א' שהרי הכל דמים וכיון שכן זה לא זכה עד שנמכר כל היין ועשאו שותף ואם נאבד מדמי היין הפסידו לפי החשבון וכן בכל דבר הנכלל חולקין ההפסד לפי הפסד כגון האומר מנה מנכסי דאמר היכא דיש לו מנה מנה ממש קאמר ואם יש לו ת"ק זוז במקום א' ונאבד מהם ק' זוז בהא כיון דאין המנה מנויין במקום א' א"א לומר שמא ממנה זו הנאבד קאמר שהרי אינו מצוי במקום א' ואפילו הנותן עצמו לא היה יכול לומר מאותו מנה קאמר ואם כן הרי הם כשותפין ולא הפסיד אלא לפי חשבון והכי תניא בתוס' דמ' ב"מ ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונגנב מהו ונאבד חולקין לפי חשבון ומי' במנחות מוכח דיש הפרש בין בית בביתי לבית סתם דבביתי מראהו נפול או עליה והיכא דאמ' בת סתם יש לו לתת בית בנוי ואינו יכול להראות לו עליה והיינו דהמוכר חטים לחברו והוא משמנה נותן לו מתשע ודוקא במוכר חטים סתם אבל אם אמר י' כורין חטים מחיטי אני מוכר לך והיו לו י' כורי חטין במקום אחד ונשרפו מראהו שרופים ואם היו נכללים ונגנב מהם חולקים לפי חשבון כך שמעתי מפי רבינו נר"ו:

אמר רבה מסתברא מלתיה דרב בפקדון וקשה בפקדון ל"ל מנ' תיפוק ליה דהא קי''ל דברשות הלה המופקדים אצלו כיון שקבל עליו קנה ליקח ותירץ הוא דהיינו דאיכא בינייהו דהתם לא קני אלא ברצונו הבא במ"ג קני אפילו בע"כ ויש מביאין ראיה לזה ממעשה דאיסור גיורא דאמר רבא דאי שלח לי לא אמינא משמ' דאי אתא מקני לאו בע"כ דאי לא קנה הל"ל אי אמר לי לא קבילנא והרב הביא ראיה מהא דאמית' דאמר דאמר נעשה כמי שא"ל בשעת מתן מעות כו' וכיון דקס"ד דמהאי טעמא היא ודאי אפילו בע"כ משתעבד וזה אינו נכון דהיאך אפשר דמלוה ע"פ שהוא אינו יכול להקנות ואין לו הקנאה מחמת המלוה לא באגב ולא בחליפין שיהא יכול להקנות' בדבור בעלמא אלא ודאי מ"ג אינו אלא ברצונו דהקנאה דלוה הוא דמשתעבד נפשיה ומה שהביא ראיה רבי' מאמית' תיקשי ליה מדרב אשי