ריטב”א על גיטין טז

חותם דאי מובהקים אינו משום גזרה אלא מדינא היכא דחזי הוא דגזרי' דמקשי הכא דלגזר אלא ש"מ כדפי' וכל זה סיוע למה שפי' למעלה ופרקי' שמא בשמא מחלף פירוש מובהקין באין מובהקין אבל אתרא באתרא לא מחלף זו היא שיטת הרב מורי' ונכון. אמר רבא הא שטרא פרסא דמסרי ניהלי באפי סהדי ישר' מגבי' נמי ממשעבדי ואפילו בלא מסירה באפי סהדי ישר' דערכאות קלא אית להו וקושטא קאמר דלא מרעי נפשייהו וכדפי' לעיל ואי כשנעשה בהדיוטות אליבא דמאן אי אליבא דר"מ עידי מסורה מאי אהני ליה כיון דש"ע מן הדין פסול דהא ר"מ לית ליה ע"מ כלל ואי ר"א הא אמר דעידי מסירה לא מהני לן טפי מעידי חתימה דאי לא הוו מזוייף מתוכו ופסול ואי בלא עידי מסירה לא גבי מב"ח אפילו בעידי מסורה לא גבי ועוד דלר"א כיון דאיכא עידי מסורה דינא דלגבי ביה ממשעב' דהא אר"א אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים והנכון דשטר פרסא שטר דהדיוט הוא ומן הדין שטר שנעשה בהדיוט כשר אי לאו טעמא דחיישינן לשקרא ומרעי נפשייהו וכיון דמסרי' ניהליה באפי סהדי ישראל לוה למלוה הא אודי דהאי שטר' לאו שקר הוא וכיון שכן השטר כשר לגמרי והאי דגבי לאו משום עדים אלו גבי אלא משום השעיר עצמו שהוא כשר ומקשי' והא לא ידעי למקרי האי דמקשי ואזיל כולי האי ולא משמע ליה שהשטר נעשה כדינו משום דאמר דלא גבי ביה אלא מב"ח ומש"ה משמע ליה דבשטר זה ודאי איכא פסול ומקש' ואזיל למידע מה פסול יש בה והא דאקשי' והא לא ידעי למקרי לאו דוקא דהא אמרי' דהכא לאו משום עדות אלו גבי ביה אלא מדין השטר עצמו וכיון שכן אמאי צריכי הנהו למקרי שטרא דהא לא מסהדי על מאי דאית ביה אלא על המסירה לחודה אלא משום דבעלמא אמרי' העדים צריכים לקנות את השטר שזהו כשיבא לגבות בו והיינו קושיא כלומר והיאך יגבה בו והלא אינהו לא יכירו את השטר ואהדר ליה בדידעי והא דאקשי' והא בעי' שיחזור כו' ק"ל ומאי קושיא והלא מש"ה לא מפסול שטרא אלא דאין למדין משטה אחרונה לפי שהעדים מרחיקים שטה א' מהכתב וי"ל דהיינו דוקא בשטרות שלנו שישראלים חותמים בהם אבל בשטרותי' כיון דמרחקי מרחקי טובא ב' או ג' שיטות טפי וא"נ ק"ל דאדרבא משמע שהשטר כשר לגמרי ומכלן למדין והא קי"ל דצריך שיחזור ואם אינו חוזר אין למדין משטה אחרונה ופרי' לא במהדר פי' שנזהרין שלא להרחיק אלא שטה א וחוזרים מענינו של שטר באותה שיטה ומיהו אם אינו חוזר אין למדין מאותה שיטה דהא דאמינא דכשר בשטרות שלנו קאמינא א"ה ממשעבדי נמי לית ליה קלא וכיון דכן לא גבי אלא מב"ח בא ומיהו מדין השטר גובה ולא משום עידי מסורה דעדים אלו לאו אמנה שבשטר קא מסהדי אלא עידי הודאה בלבד נינהו וכדפי' ועידי השטר הוא דמשוו ליה שטרא לגבות בו מב"ח וכיון שכן אינו יכול לומר פרעתי דיכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי דשטר מעליא הוא והא דאמ' דצריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה י"א דוקא בשאר שטרות אבל בגט א"צ ולמדין משטה אחרונ' שהרי כותבי' בסופו כדת משה וישראל דהוא בגט במקום שריר וקים דש"ח דאמ' כיון דאיכא הכל שריר וקים תו ליכא למיחש לזיוף וה"ה לגט כיון שכותבים בסופו כדת משה וישראל ותדע לך שהרי בימי רבותינו ג"כ היו כותבים אותו בגט וכדתנן במס' ידים אמר מין גללי קובלני עליכם פרושי' שאתם כותבים מושל עם משה בגט ולא עוד אלא שאתה מקדימים מושל למטה פי' דרכן היה שהיו כותבים בשטרות בשנת כך וכך למלך פ' וה"ה בגט ומשה דהיינו כדת משה וישראל כותבין בסופו וזה אינו כלל שהרי לא מצינו בשום מקום שתקנוהו ואעפ"י שכותבים אותו זה אינו ראיה ואם כדבריהם מחק במקו' כדת משה וישראל וכשיעור כדת כו' פוסל כדאמרי' התם גבי הכל שריר וקים והנכון דאין למדין בגט משטה אחרונה כשאר שטרות ולפיכך צריך ליזהר שלא לכתוב בשיטה אחרונה שום דבר מעיקר הגט דאין למדין ממנו ונמצא הגט פסול וכן ג"כ ראוי ליזהר שלא לכתוב בשטה אחרונה ודן כי יהבי ליבי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורים לא כלם ולא א' מהם שהרי מן הלשונות הצריכין בגט הם ואיכא מ"ד שכל זמן שלא יכתבם שלשתם בשיטה אחרונה שהרי אינם אלא כפל לשון ובחד מניהו סגי ואין ראוי לסמוך בזה אחר שכל הלשונות אלו מצאנו כגמ' והנכון שלא לכתוב בשטה אחרו' אלא כדת משה וישראל או כדת משה וישראל וחתימה בשטה א' ובלבד שאפשר לכתוב כדת משה וישראל ראובן חייב ללוי מנה שהעדים נזהרים שלא להרחיק בשיטה א' כשיעור זה ע"ב עדים החתומים על הגט ושמותיהם כו' פי' רבינו דהכא בשליח המביא גט ממ"ה ואמ' ב"נ עסקינן ואינו מכיר העדים החתומים בגט אם הם עובדי כוכבים או ישראל ושמותיהם כשמות עובדי כוכבים מי חיישי' דעובדי כוכבים נינהו א"ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנום פי' בעידי מסורה והא דלא קאמר הכי בהדיא משום דכל גט ע"י שליח בין שצריך ליתנו בפני ב' איכא עידי מסירה וכיון דאיכא עידי מסירה ושמות מובהקין הכשיר ואע"ג דקי"ל כרבנן דפסלי בשמות מובהקין הא פרש"י לעיל דאינו מדינא ואפילו בהדיוטות דלדידהו ל"ש בין הדיוטות לערכאות לענין גיטין כלל וכיון דאפשר דישראל נינהו ואפילו נמי אי הוו עובדי כוכבים כיון דשמותיהם מובהקין מדינא כשרים בין בהדיוט בין בערכאות הכשירו וזה ראיה למ"ש לעיל דלרבנן שמות מובהקין אפילו בהדיוט כשרים מהדין דאי לא אמאי לא חייש בגט זה שמא ביד הדיוט נעשה ואי עובדי כוכבים נינהו ואעפ"י שאינן מובהקין כלוקיס ולוס כך פי' רבי' והביא ואי' לפי' מהירושלמי דאייתי בהאי מעשה דאמר התם בעון קמי' ר"י צריך שהיא מזכיר שמותן בשעת חתימה א"ל גזים לוקוס עילואי ואת אמרת אנן פי' ודאו פסול הוא ולא סמכינן עלייהו דודאי עובדי כוכבים נינהו ואפשר דהתם בירושלמי מיירי בלא עידי מסירה ומש"ה אמר דפסול ובגמר' דילן מיירי בע"מ א"ר כמתני' בעא מיניה כלומר גיטין הבאים ממ"ה ממקום שרוב ישראל ששם שמותיהם כשמות עובדי כוכבים ופשיט ליה ממתני' דכשרים ולפום האי ליש' בתרא הא דלוקיס ולוס להד"ם ואפשר לומר דלא מכשירינן אלא בכה"ג שרוב שמותיהן כשמות עובדי כוכבים אבל אם אין שמותיהן כשמות עובדי כוכבים אפילו בשמות מובהקין דלוקיס ולוס לא ונר' דמש"ה לא הביאה הרי"ף כההוא דלוקיס ולוס משום דקסבר דלא מכשירינן בהכי והאי מתני' ג"כ ורוב ישראל שבח"ל שמותיהם אינם כשמות עובדי כוכבים לא הביאם אע"ג דקי"ל הכי משום דעכשיו רוב ישראל שבח"ל אין שמותיהן כשמות עובדי כוכבים ש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה ואפי' במקום שחב לאחרי' א"ל חי' פי' רב הונא דמוכח ממתני דהתופס לב"ח קנה קס"ד דתנו לא כאו' זכו דמו דלא ידעה לה עד דאסבר' ר"י וכיון שכן רבנן דאמר דאינו חוזר בעבד משום תופס הוא דעת רבי' דלא אמר התופס לב"ח קנה אפי' בלא חב לאחרים אלא היכא דשויא ב"ח שליח לתופס דומיא דההיא עובדא דיימר בר חשו דפרק הכותב דההיא ארבא דאמר לשלוחיה דלתפסיה ניהליה אבל היכא דלא שויא שליח אין לו רשות לתפוס ואפילו במקום שלא חב לאחרים משום דא"ל אידך לאו בעל דברים דידי את והכא אע"ג דלא שויא שליח העבד לקבל גיטו דבעי למימר דמהני היינו משום דאיכא למימר מתפיס מדעת ומדעת' דנתפס תפס הלכך עדיף משויה שליח ולי נראה דיכול לתפוס ואפילו בלא שליח משום דזכין לאדם שלא בפניו ואינו חב לנתפס בין שהוא חיוב לאידך ונ"ל להביא ראיה ע"ו מהא דמייתי' בסמוך מי שלקט את הפאה ובעי' למי' דפליג בתופס לב"ח ואע"ג דליכא שליח ולא בעל דבר דמתפיס וא"ת שאני פאה דלית לה בעלים ואנן לא אמרינן אלא היכא דאיכא בעלים לא היא דהא בגמר' בעי לדמויי לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואי במקום שלא חב דשויא שליח וכן דעת רש"י שכתב בפ"ק דב"מ לא אמרי' תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אלא דלא שויא שליח אבל שויא שליח קנה אלמא דבמקום שלא חב אף דלא שויא שליח קנה דאי לא מאי בין חב ללא חב ואעפ"י שאין דבריו מחוורין בודאי במקום שחב אע"ג דשויא שליח לא קנה כדאיתא בהדיא בעובדא דההוא ארבא דפ' הכותב דא"ל רב הונא בריה דר"י ור"פ דאין לו רשות מפני שהיה חב להם אע"ג דשויא שליח מ"מ מדבריו למדנו שהוא סובר דבמקום שלא חב אע"ג דלא שויא שליח יכול לתפוס עוד כתב רבינו דתופס קנה בזכיה מועטת שכיוצא בה במסורה דלא בעי' זכיה גמורה והיינו דבההוא ארבא אמר התם מדאמר אנא קנינא לה ומר א' אנא קנינא לה משום דבעי' זכיה גמורה וזה אינו דודאי בחד גוונא מיירי למ"ד במקום שחב לאחרים קנה כעין דמ"ד במקום שלא חב ואי התם בזכיה מועטת סגי ה"ה למ"ד במקום שחב לאחרים דהיינו פלוגתא אלא מי' נ"ל דבין למר ובין למר לא קנה אלא בזכיה גמורה ויש לי ראיה מדאמר זרק טליתו עליה אל לו עליה מעבירים אותה הימינו ואם איתא אמאי מעבירין אותה הימנו וא"ת מפני שהוא כעין חב לאחרים אטו התופס לעצמו במקום שחב לאחרים מי איכא למימר דלא קנה ודאי קנה וכיון שכן אי לא בעי' זכיה גמורה לקני משום תופס דודאי מי שתופס לעצמו לא גרע מתופס לב"ח במקום שלא חב ואי לעצמו לא קנה כל שהוא זכה זכיה גמורה כ"ש אפי' תופס לאחרים במקום שלא חב שלא קנה ולפי מ"ש התופס שטר לב"ח לא קנה לא תיקנו שהגבהה כנ"ל והא דאמר הכא כל האומר תנו כאומר זכו דמי ובמתנה קי"ל דתו לאו כזכו תי' ר"ת דשאני עבד דכיון דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אי לא דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחררו וחוב הוא:

מי שלקט את הפאה ואמר כו' פרש"י דהכא באדם אחד דעלמא שמלקט פאה לעני עסקי' ולא דב"ה גופיה דהא אח' דטעמיה דר"א דאמר זכה לו משום מגו דוכי לנפשיה ואי ב"ה אפ' עבד אין יכול לזכות בפאה שלו דהא אמ' דלא תלקט להזהיר העני על שלו ואיכא מ"ד דזה אינו דאפילו הב"ה גופיה עסקינן דהא אמ' דטעמא דר"א משום דאית ליה תרי מגו דמפקר להו לנכסי' ומגו דזכי לנפשיה ודב"ה גופיה אי מפקר להו לנכסיה ודאי חזו ליה ומי' י"ל דע"כ אית לן למימר דלאו דב"ה גופיה עסקינן דהא התם בב"מ אמר עלה דהא לחד ליש' דמעני לעני מחלוקת משום דחד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרינן ואי דב"ה גופיה אכתי איכא תרי מיגו דהא אינו יכול לזכו' בפאתו ואפילו הוא עני ואכתי אצטרוכי' לטעמא דמגו דאי בעי מפקר ליה לאותו שדה ומגו דזכי לנפשיה אלא ש"מ ודאי דבאדם א' דעלמא עסקי' וכדפירי' ומי' לפי מ"ש בירוש' אפי' בב"ה גופיה אפשר לפ' דהתם פי' דכי אמר מגו דזכי לנפשיה היינו מתוך שהוא זוכה במתני' עניי' זוכה לעניים אף בפאה זו אע"פ שאינו יכול לזכות בפאה זו דהא שלו והתורה הזהירתו על שלו. די"ב ע"א המקדיש ידי עבדו אותו עבד לוה ואוכל ועושה ופורע פי', מדקאמר לוה ואוכל משמע דאינו יכול לזון ממעשה ידיו לפי שהן הקדש אלא ע"י הלואה שפורע לבסוף דפחות פחות מש"פ וא"ת כיון דס"ד דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי כו' לימא ליה הקדש ה"נ וי"ל דפשיטא לן דהקדש גופיה ניחא ליה כי היכי דלא לימות עבדו אבל במסקנא דאסיקנא דמעלה לו מזונות ולוה ואוכל להעדפה ק' ליה ואסיקנא דאפ"ה ניחא ליה דלישבח עבדו בפחות פתות מש"פ וק"ל דהא תנן בכריתות דצירף את המעלה לזמן מרובה ורש"י פי' התם הוא בשכרו חל עליו הקדש אבל הכא לחול הקדש לכתחלה אינו חל בפחות מש"פ וזה אינו דא"כ כי מנינן התם בהזהב ה' פרוטות הן לעני האי נמי ולתני שש אלא י"ל דשאני הכא דהאי גברא מעשה ידיו הוא דהקדיש ואין במשמע לשון זה פחות מש"פ אבל בודאי דמקדיש בפחות פחו' מש"פ