ריטב”א על גיטין י

קמבעי ליה ב' אם צריכין דשמא טעמא דמתני' משום לשמה וצריכי או משום קיום ואין צריכין ואהדר ליה דמשום קיום הוא וא"צ אלא לרבה אחר שלמדו ודאי לאו אמתני' קאי וזה דקא מבעיא ליה ב אם צריכין או לא משום דמספק' ליה אי אמרינן גזירה במקומה שעומדות וגזרו למדו אטו לא למדו או לא א"כ מ"ש דנקטי לבעיא בב' אפילו בא' נמי יכול למבעיא בעיא כגון חד ובאותה מדינה במ"ה דמשום לשמה ליכא כיון שלמדו ולא משום קיום כיון דבחד' מדינה היא אי גזרי' למדו אטו לא למדו ופריק דחד פשיטא ליה ותרי משום דהוי מילתא דל"ש מבעיא ליה ואי לא הוצרכו לומר ב"נ וב"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא פירש דהא אמר דאם נתקיים בחותמיו כשר לרבה קשיא דהיכי סגי ליה בקיום ופריך הב"ע לאחר שלמדו דליכא משום לשמה וה"ה סגי בקיום כשנשאת פי' דכיון דאינו אלא משום גזירה כשנשאת לא גזרי' א"ה לא הוצרכו לומר משום דנשאת הוא ואינו משום קולא דהיכא דלא נשאת ודאי לא תנשא ודאי כיון שלא אמר ב''נ ו''נ ואפילו לאחר שלמדו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולא דה"ק וכ"ת להחמיר עליה וליפקא הוי לא הוצרכו לומר ב"נ ו"נ להחמיר עליה פי' מתחילה כשתקנו לא תקנו להחמיר עליה אלא להקל עליה כדי שלא יבא בעל וערער וכיון שמתחילה לתקונה של אשה נתקן עכשיו כשנשאת לא החמור להוציאה דליכא חששא אלא דשמא יחזור דבר לקלקולו:

ותסברא פי' לא תקשה להא דאמר דריב"ל אית ליה דטעמא משום לשמה דודאי הכי הוא וכבר איפשט שפיר אלא למאי דאהדר ליה לא צריכת והיכי אפשר דמ"מ משום קיום צ"ל דהא רבא מודה בהא וכדאמר' רבב"ח לעיל ממתני' וה"ה דריב"ל אות ליה הכי דאי לא תיקשי ליה ממתני' ופריך דר"ש בר אבא אינש אחרינא הוה בהדיא ותו לא מידי. אתמר בפני כמה נותנו לה פי' מדאצריכו לומר ב"נ ו"נ ודאי משמע ליה דצריך ליתנו לה בפני בני אדם דאינו במשמע שיתנהו השליח לאשה בינו לבינה והיינו דבעי בפני כמה:

לימא בהא קמפלגי כו' ומ"ד כו' וכ"ת ולמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה אמאי סגי בב' טפי ממ"ד לפי שאין עדים מצויין כו' דהכא והתם קבלת עדות הוא מ"ל קבלת עדות מן החתימות מ"ל קבלת עדות מן הכתיבה שהוא לשמה וי"ל דלמ"ד משום לשמה מדינא שליח מהימן דע"א נאמן באיסורין אי לאו טעמא דהוי דבר שבערוה וכדאמר לעיל ומי' משום עגונה הקלו בה ועשו איסור זה כשאר איסורים דע"א נאמן וכיון דטעמא משום דע"א נאמן הוא אין צריך שלשה שלא מצינו עד המעיד על איסור שיהא צריך להעיד בפני ג' דאינו בקבלת עדות ובדין הוא דאפי' תרי נמי לא לבעי אלא משום חומר' דא"א הצריכו שיאמר הדבר בפני ב' כדי שיהא שליח נזהר במ"ש ושידקדק בעדותו אבל למ"ד משום קיום שליח אינו נאמן משום ע"א שהוא נאמן באיסור אלא טעמא משום דמדינא קיום שטרות לא לבעי אלא דרבנן הוא דאצריך ואקילו הכא משום עיגונא שיהא שליח נאמן כב' ומי' בקבלת עדות לא הקילו והצריכו ג' כמו קבלת דעלמא וזה נכון:

ורבא בשליח נעשה עד כו' ופלוגתא היא בפ' האיש מקדש וקי"ל כמ"ד דנעשה עד והלכך איכא למפלוגי אם נעשה דיין או לאו אבל למ"ד דאין נעשה עד מפני שהוא כגופו ליכא לאפלוגי בבעל דבר אינו נעשה דיין והא קי"ל דאין עד נעשה דיין פי' עד המעיד הוא דאינו נעשה כי הכא שהוא עד המעיד א"נ כל שראה בשעה שאינה ראויה לדין כגון עידי לבנה שראוה בלילה שכיון שראוה בשעה שאינה ראויה לדון נעשו עדים וה"ל כעד המעיד שהרי נזדמנו להעיד וכיון שנזדמן להעיד הרי הוא כאלו העיד ושוב אין נעשה דיין א"נ אפשר דלאו טעמא משום דנזדמנו לה עדים דמי זימנם לאלו וכ"ת שהם נתכוונו להעיד כונת אמת פוסלת וכדאי' בסנהדרין וביבמות אלא טעמא משום דכיון דחזו בלילה אי דנין הם ע"פ ראיותם ה"ל אותה ראייה כקבלת עדות ואין קבלת עדות בלילה משום דהיא כתחלת דין אבל עד הרואה ויודע בדבר ודאי נעשה דיין ע"פ ידיעתו שלא בהגדת אחרים שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל בדיני נפשות אפי' עד הרואה אינו נעשה דיין ואפי' בהגדת אחרים וטעמא משום דכתוב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטות ועדה מצלת וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא וכן מוכחא בהדיא מההיא דתנן בסנהדרין ואית' בפ' החובל סנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינים דברי ר"ט רע"א כולם עדים הם ואין עד נעשה דין ופירש בר"ה טעם דר"ע משום דבעי' עדה מצלת וע"כ לא פליגי עליה אלא בד"נ אבל בד"מ מודה לר"ט דעד נעשה דיין דהיינו עד הרואה וכן בעדות החודש אמר עד הרואה נעשה דיין אבל לא המעיד והכי מוכח מהא דתנן התם בר"ה ראוהו ג' והם ב"ד יעמדו ב' ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויאמר מקודש ופרכי' ולא שמיע' גדולה מראיה כלומר ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה ופריך כשראוה בלילה כלומר בשעה שאינה ראויה לקדש ונזדמנו לעדות וה"ל כעד המעיד וכדכתיב' לעיל ואפי' תאמר דטעמא משום דהויא כקבלת עדות אפי' הכי ש"מ דעד המעיד אינו נעשה דיין מדאמר דיעמדו ב' ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ולא אמר דלוקים חד ויושיבו מחבריהם אצל הב' ויעידו בפניהם וכן האחר ואח"כ יקדשו הם עצמם והכי דייק לה בכתובות מהאי טעמא אבל עד הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו בלא הגדת אחרים והיינו דפרכי' כשראוהו בלילה טעמא דרואה בלילה הא ראוהו ביום נעשו דיינים ע"פ ראייתם שלא תהא שמיעה גדולה מראיה וה"ה בד"מ דער היודע נעשה דיין ע"פ ידיעתו בלא הודעת אחדים ושלא כדברי המפ' שרצו לחלק בין עדות החודש לשאר ד"מ שאומר דבעדות החודש הוא דלא בעי' הגדהד משום דבראיה תליא רחמנא זה ראה וקדש אבל בד"מ בעי' הגדה דאם לא יגיד כתיב וזה אינו וכדמוכח מההיא דב"ב ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והא התם דליכא הגדת אחרים אלא ע"פ ידיעתם הוא שנעשים דיינים ואע"ג דהתם בכתובות גבי ג' שישבו לקיים את השטר א"ר אשי דילמא לעולם צריכי ושאני הכא דהא קיימי' הגדה בחד לא קו"ל הכי דודאי לא בטי' הגדה דהא ר"א בל' דילמא קאמר ודחויו' הוא קא מדחי ליה וכדמוכח מההוא דכתיב והא דאמר דברבנן עד נעשה דיין לא בכל מילי דרבנן קאמר אלא בקיום שטר לבד וכדאית' בכתובות והא דל מר דבעד נעשה דין קמפלגי איכא למ"ד דאפי' למ"ד דעד המעיד נעשה דיין דוקא שלא בשע' עדותו דעד ודיין נעשה כא' ותירץ ר"י אפ"ל למ"ד בעלמא דעד נעשה דיין לאחר עדותו דהכא משום עגונא הקילו להיותו עד ודיין כא' מ"ס כיון דאשה כשרה להביא גיטא כלומר כל אשה ואפי' היא עצמה זימנין דאתיא לה איהי או אשה אחרת וסמכי' עליה כלומר ואשה אינה ראויה לדין שאעפ"י שהאמינוה בעדות זו ואפי' היא עצמה כשרה להביא גיטה ואעפ"י שאדם קרוב אצל עצמו לא התיר זו כ"נ בעדותיהן להכשירה בב' לדיין והה"נ שקרוב פסול לדין זה ואעפ"י שכשר להביא הגט והא דנקט הכא כיון דאשה כשרה ולא נקט קרוב אע"ג דאשה דמביאה גיטא מילתא דל"ש וקרוב שמביא גט קרובתו שכיח טפי טעמא משום דקרוב אעפ"י שהוא נאמן ודאי לעדות זו ק"ו מאשה מ"מ לא מתני' במתני' בהדיא ונקט אשה דמתנייא בהדיא דכשרה ולענין פסק הלכה קי"ל כמ"ד בפני ב' דתני' כותיה בהדיא ולא חיישינן לאשה עצמה ולא לקרוב המביא את הגט דאתו למסמך עליה ובודאי מידע ידעי דאשה וקרוב פסולים לדין וכשיבואנו קרוב או אשה עצמה הכל יודעים דג' בעי' לבד מינייהו כיון דבעי' ב"ד:

כיצד יעשה יטלנו הימנה כו' מהא שמעי' שכל קלקול או פסול שיבא בגט בנתינה כיון שאין הפסול בגופו של גט שהגט כשר שאעפ"י שהנתינה אינה נעשית כראוי הגט אינו נפסל בהכי ומ"ה סגי כשיטלנו הימנה כו' והא דאמר כיצד יעשה איכא מאן דאמר דלרבנן בלחוד קאי וה"ק לרבנן כיצד יעשה שאם נשאת לא תצא ואצ"ל אם לא נשאת להנשא בו לכתחלה יטלנו כו' אבל לר"מ ודאי כיון ששינה ממטבע חכמים אין לו תקנה ויוציא והולד ממזר אבל להנשא לאחרים אפילו לר"מ סגי בתקנה זו ואיכא מ"ד דבין לר"מ בין לרבנן קאי דע"כ לא קאמר דיוציא והולד ממזר אלא כשהולך השליח או שמת שא"א לתקן אבל כל שאפשר לתקן מתוקן הוא ואפי' לר"מ ולא תצא והולד כשר כאלו נתקיים הגט בחותמיו דזה פשוט לכ"ע אעפ"י שלא אמר ב"נ וב"נ הולד כשר ולא תצא שהרי נתברר למפרע שהוא היתה מגורשת בגט כשר ורבי' פי' ודאי בין לרבי מאיר ובין לרבנן קאי ולכלהו בתקנה זו סגי לענין דלא תצא אבל הולד לרבי מאיר לעולם ממזר כיון ששינה ממטבע חכמים ול"נ דבין לרבי מאיר ובין לרבנן אם נשאת תצא דבהא לא פליגי בתקנתא זו אינה אלא להנשא לאחר כלומר כיצד יעשה וכי תשאר זו עגונה לעולם אפי' אליבא דחכמים כיון שניסת שלא כדין קנסי' לה ותצא ולענין פסק הלכה בהא לא קי"ל כר"מ דאסר כל המשנה כו' אלא כרבנן דפליגי וכ"פ הרמב"ן וכ"כ הרי"ף ואעפ"י שבירושלמי נר' שפסק כר"מ אנן אגמ' דידן סמכי' ועל הכלל המסור אלינו דיחוד ורבים הלכה כרבים ולקמן יתבאר יותר בס"ד כתבו התוס' דמהא דאמר יטלנו ויחזור כו' ולא אמר דאפילו בעוד שהגט בידה ואמ' תנו שמעי' דבשעת נתינת ממש בעוד שהוא בידו צ"ל כן ולא בעוד שהוא בידו אלא סמוך לנתינתו כהא דאמר לעיל המביא גט ממ"ה ואינו יכול לומר ב''נ ו"נ דהכ' מ"מ כיון שנתנו כשהי' פקח ולא הספיק לומר ב"נ עד שנתחרש אלמא דאפי' אחר נתינה הוא יכול לומר ומי איכא לעיוני אי בסמוך ממש או כ"ז שעוסקים באותו ענין יכול לומר כן ואיכא למ"ד דדוקא תכ"ד וכן דעת רבי א"ל צריך אתה לעמוד של כל אות ואות שבו איכא למימר דר' אחאי, סבירא ליה כרבה דאמר טעמא משום לשמה ומ"ה מצריכו לעמוד על כל אות ואות א"נ אפשר לומר כדרבא סבירא ליה דמכל מקום לרבא כיון דאצ"ל ב"נ אלא משום דלא אתי לאחלופי בשאר שט' דעלמא אף הוא אינו יכול לומר כן שנכתב בפניו אא"כ עומד ע"כ אות ואות אתא לקמיה דר"א א"ל אפי' לא כתב בו אלא שטה א' שוב א"צ פי' ב"א ודאי כרבא ס"ל דאלו לרבה כיון דטעמא משום לשמה דהא ליכא מאן דפליג דצריך לעמוד כו' דהא עיקר עדותו על הכתיב' אבל לרבא כיון דאצ"ל ב"נ אלא משום אחלופי כיון שנכתבה אותה שיטה דצריכה לשמה בפניו דהיינו עקר הגט יכול להעיד שבפניו נכתב וה"ק ליה ואפי' כתבו בו בפניו אלא אותה שיטה הצריכה לשמה מן התורה דהיינו שמו ושמה והרי את מותרת לכל אדם שוב א"צ לעמוד על שאר הגט ויכול להעיד שבפניו נכתב ודוקא אותה שיטה שצריכה לשמה משום דהוא עיקר הגט אבל בשאר טופס הגט אינו יכול בו דבשלמא באותה שיטה הצריכה לשמה כיון דעקר הגט תלוי בה שפיר יכול לומר שבפניו נכתב שהרי עקרו נכתב אבל בשאר טופס הגט היאך יעיד שב"נ והיינו דתנן באידך פרקי בפ"נ חציו פסול ואוקי' בחציו אחרון וטעמא משום דכיון דאין עיקר הגט בחציו החרון אף עדותו לאו כלום הוא רב אשי אמר אפי' שמע קל קולמוסא כו' ור"א נמי כרבא ס"ל דהיינו טעמא שיכול להעיד שב"נ בנשמע קן קולמוס משום דאין עקר עדותו על הכתוב' אבל לרבה ודאי לא סגי בהכי ואפי' לרבא דוקא על הכתיבה הוא דסמכ' אבל לא על החתימה אלא דבעי' דחזי ליה לגמרי וזה ברור וכן דעת רבי' וקי"ל כרב אשי דבתרא ועוד דתניא כוותיה ולענין הלכה הא דרבה ורבא קי"ל ודאי כרבא דטעמא משום קיום חדא דכולהו תיובתא דלעיל לרבא ניחא ולרבה