ראשון לציון על שולחן ערוך רמד

שכונתו היא מרבי יוסי והדבר מובן שסובר הלכה כרבי יוסי ולסברא זו צריך להשיבו כי אין לו הכרח גמור להוציא מחשבה מלבו וזה הגם שנאמר דהרשב"א לא יסבור כן עכ"ז לשיטתיה מיהא יתחייב הדבר ליאמר והרשב"א ז"ל לא גילה דעתו בזה ומה שדחה לזה ואמר הא אמרינן התם דעביד ליה כשל תורה כו' הנה דחיה זו היא לאוקמתא קמיתא וכבר אמרנו דגם לאוקמתא דרבא פריך שפיר וא"כ מה מועיל הרב בדחיה זו ועוד אחר האמת השואל לא נעלם ממנו דברי הש"ס דקאמר דטעמא דר"י הוא דכיון דאית ליה עיקר מדאורייתא ובודאי דלא מוכח מינה ולא מידי והן אמת כי קושיא זאת יכולים אנו לומר כי להיות דאיכא תרי אוקמתי בש"ס אליבא דר' יוסי מלבד אוקמתא דרבא כמו שכתבתי לך למעלה הראשונה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה והב' בתר דפריך הש"ס שבת נמי דאורייתא ומשני תחומין דרבנן אי בעית אימא הא דידיה הא דרביה הנה לאוקמתא זו יכולת לומר דלא בעינן תו למימר כיון דעיקרו דאורייתא כו' אלא באיסור דרבנן לבד מחמיר הגם דאיכא חזקת התר כנגד חזקת איסור וישובא דרומיא הא דידיה הא דרביה ויכול השואל לסבור כן והשיב הרב דלא כן הוא אלא גם לאוקמתא דהא דידיה הא דרביה בעי לההוא טעמא דכיון דעיקרו דאורייתא ולא בא אלא לשלול החילוק דקא מחלק בין תחומין לטומאה וסובר דטומאה קלה יש לה עיקר מן התורה ותחומין לא מיקרי אית ליה עיקר מן התורה וקאמר דהכל אחד והא דידיה הא דרביה ולעולם תרוייהו טעמא הוא דסובר כיון דאית ליה עיקר מן התורה זהו מה שחידש הרב בתשובה אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת. ונראה לפרש דסובר הרב דגם לאוקמתא דרבא עדיין צריכין אנו למודעי לומר דלהיות עיקרה דאורייתא בזה הוא דמחמיר ר"י לומר כיון דהוחזק בטומאה אין להקל בספק א' אבל אי הוי חזקת התר מול חזקת איסור לא החמיר ואתיא חזקת התר ומפקא ליה חזקת איסור והגם דהענין דחוק ביותר עכ"ז הוכרח במעשיו לומר כן כי היכי דלא מוקמינן ההיא דאמר לשלוחו כו' וההיא דמצא גדייו ותרנגוליו שחוטין כו' דלא כר"י דהא לא אשכחן דפליג בהא ומן הסתם האי שמעתא מסקא אליבא דכ"ע אשר ע"כ טרח הרב והעלה דמה שהחמיר ר' יוסי אינו אלא טעם היות לדבר עיקר מדאורייתא כאמור בש"ס. ועוד טעם אחר דכיון דמסבר הש"ס סברא לומר דהא מלתא אית לה עיקר מדאורייתא לו יהיה שיעמוד אחד מהאמוראים ויאמר כר' יוסי אפילו בדבר דאין לו עיקר מן התורה לאו כל כמיניה ואמינא ליה מנא לך הא דילמא הכא דוקא מהאי טעמא דאית ליה עיקר מדאורייתא אשר ע"כ דחה הש"ס כי אין להוכיח מההיא דר"י ולא מידי

ומה שכתב הרב עוד וההיא דמצא גדייו כו' עיקר טעמא הוא משום רוב המצויין ולא שייכא בדין ס"ס ע"כ. אין הכונה לומר דעדיף רוב להתיר בו מס"ס דהא כתב הרב ז"ל עצמו בסוף דבריו וז"ל דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים מרוב דהא ר' יאושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס' ספקא וא"כ לפחות שקולין הם אכן כונת דבריו ז"ל לא לתרץ קושיות השואל אלא אמיתות הענין מודיעו להיות שמובן מדבריו שסובר דבשחיטה טעמא הוא משום ס"ס ואחר האמת לא כן הוא לזה כתב לו דלא שייכא ולא משום דגריעא ס"ס מרוב וכל כונתו להעמידו על אמיתות הענין גם מה שכתב וההיא דכתובות כו' לא בא אלא להוציא ממחשבתו לבל ידמה שום איסור לההיא דכתובות ובאגב העמידו על אמיתות משמעות פלוגתייהו דר"ג ור"י דפלוגתייהו ביוחסין על אופן שפירש הרב אבל בשאר איסורין רוב או ס"ס מהני לסמוך עליו בין לר"ג דמחמיר בס"ס בין לר"י דמחמיר בחד רובא. גם מה שכתב הרב עוד אני רואה תימה בדבריך כו' ע"כ לפי מה שפירשתי בדברי השואל שסובלים דבריו שמקשה גם מההיא דכתובות לזה השיבו הרב אולי שדעתו כן ואמר אם שאלתך היא שאתה קורא איתחזק איסורא בכה"ג פירוש דודאי ספק איסורא איכא הכא שאלתך מבוארת מההיא דטבעת ע"ז דחמירא דהגם דאיכא בתערובת איסור ע"ז ודאי שרי בס"ס. וכתב עוד ראיה מההיא דפ"ק דכתובות דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה ע"ש. ופריך הש"ס אמאי ס"ס הוא ומשני כו' הרי דמהני ס"ס לכאורה דבריו צ"ע דבההיא לא אתחזק איסורא כלל ואדרבה אוקמה בחזקת מותרת לו וגם למאי דמוקי לה הש"ס באשת כהן נוקמה בחזקת מותרת לכהן ועכ"פ לית לה חזקת איסור וי"ל שהכונה היא שהוחזקה האשה בבעולה לפניך ואתה בא להתיר בעילה זו שנעשת בהתר מכח ס"ס באופן שאתה מתיר ודאות ענין איסור כיון שיש בו ס"ס והא דמיא לספק חלל שנטמע שהספק ישנו הכא ודאי ושרי מכח ס"ס. וכתב אח"ז ואל תשיבני מההיא דרב הונא דאמר בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט בה ונמצאת פגומה ה"ז אסורה דאימור בעור נפגמה ואמרינן התם דעובדא הוה דשחט י"ג חיותא כו'. פי' לפי מה שהעלה דהגם דאיכא ודאות ענין איסור' כההיא שטוען פתח פתוח מצאתי ואנו מתירים אותו מכח ס"ס גם הפגימה שנמצאת בסכין נתירנה מכח ס"ס כי מציאות אחד להם הסכין הפגומה והאשה שנמצאת פתוחה ומ"ש זו שאנו מתירין אותה מכח ס"ס ולא זו ומשני משום דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור פי' וכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וסכין פגומה לפניך לא יועיל ס' ספקא בפגימה זו אלא לעצמה אם לה [לא[ היתה סמוכה לה חזקת איסור בהמה בחייה וכההיא דפתח פתוח שאין חזקה לאשה ודברים אלו פשוטים הם ונקוט בידך יסודו של ענין שכל שישנו בחזקת איסור כהא דבהמה בחזקת איסור ונשחטה ונמצאת סכין פגומה הגם דאיכא ס"ס בפגימת סכין זו דהיינו כגון ששחט בה כמה בהמות אעפ"כ אסור כיון דאיכא חזקת איסור בהמה וסכין ודאי פגימתה לפניך והבן יסוד זה דלהפקיע האיסור שלפנינו שהסכין פגומה וחזקת איסור בהמה בחייה אין כח בס"ס להתיר כל כה"ג אלא כההיא דפתח פתוח דהאיסור בעצמו ולא יותר יועיל ס"ס להפקיעו אבל לעשות בו כח להתיר בו חזקת איסור אחרת לא כי אין מתירין חזקת איסור אלא בחזקת התר או ברוב התר דלא איתרע כלל. ומה שגמר אומר הרב בדברי רב הונא ואפילו שבר עצמות בהא מלתא לא קים לן כרב הונא כמו שנתן טעם עצמו בס' ת"ה הארוך דף י"ו ע"ב וז"ל וא"ת ואפילו שבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכרב הונא דקי"ל כותיה י"ל דשאני הכא דהואיל ובדק סכין תחילה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרי' העמד סכין אחזקתו ופגימה זו על ידי שבירת עצם היתה עכ"ל. ולא אמרינן הכי אם לא שבר בה עצמות הגם דאיכא ס"ס הטעם הוא דאם שבר בה עצמות חשבינן לה כפנים חדשות ובעלת החזקה במקומה עומדת אבל אם לא שבר ריעותא דילה בשחיטה עצמה הוא ואיתרעא לה חזקה. ומ"ש עוד הרב ותדע לך כו' אינו מוכיח אלא למאי דאמרינן שטעם השואל הוא דקרי לתערובת איסור אתחזק איסורא מוכיח שפיר מהא דעדיף ס"ס מרוב ורוב שרי בתערובת דאיכא איסור ודאי והגם דענין זה הזכירו השואל בשאלה עכ"ז לא הוה מכרעא ליה מלתא מדהוה מצדד צדדין להאי גיסא ולהאי גיסא והכריע לו הרב ההלכה

מסקנא דמלתא דהגם דאיתחזק איסורא ולא איתחזק היתרא אזלינן לקולא בדרבנן בס' א' ובדאורייתא בתרי ספיקי או ברוב ודוקא היכא דאיתרע חזקת איסור כהא דבהמה בחזקת איסור הרי שחוטה לפניך וכן גדייו ותרנגוליו ומצאם שחוטים אזלא לה חזקת אבר מן החי וכן ההיא דמקואות דפליגי ר"מ ור"י דוקא דירד לטבול אבל אם מסתפק אם טבל אם לא טבל אין להקל לא בספק אחד בדרבנן ולא בב' ספיקות בדאורייתא ואשכילך עוד דבהיכא שבדק סכין ונאבדה סכין ולא נבדקה דליכא אלא חזקה מול חזקה אע"פ כן שרינן בשל תורה וכד דייקת שפיר ליכא אלא ספק אחד דילמא לא נפגמה בעור. וא"ת אוקמה אחזקתה נאמר ג"כ העמד בהמה אחזקתו