ראשון לציון על שולחן ערוך רמב

התוס' הם דהש"ס בעי לשנויי לרבותא אי לאו ההיא דמקואות מכח ההיא דספק נגע מיהא מצינן לשנויי גם אם נאמר דסובר תחומין דרבנן ולעולם מכח ההיא דמקואות נתחייב לומר דסובר תחומין דאורייתא. וטעם אחר האמת דלא משני הש"ס כאוקמתא דשני כיתי עדים ואפילו סבר תחומין דרבנן ולא יצטרך לאוקומי ר"מ דסובר תחומין דאוריתא דלא כהלכתא נראה דכיון דקא מטהר ר"מ בההיא דמקואות אפילו איתחזק איסורא לבד אין סברא שתהיה חמורה אצלו ב' כתי עדים להחמיר בה יותר מחזקת איסור שאין כנגדה חזקת היתר כלל זו היא כונת דברי התוס' וראיתי להעמיק בדבריהם ז"ל בישוב זה הגם דאין אני צריך לזה למה שנוגע לפירו' דברי השואל והמשיב עכ"ז אין לי להעלים עין מדעת אמיתות הש"ס כפי יכולת דעתי ואפשר דנפקא מינה נמי לענין דינא ואראה כי אין דבריהם מחוורין אצלי בדבר זה חדא רבותא זו דקמשני הש"ס אין ידוע מה הנאה יוצאה ממנה כיון שהוא כנגד האמת כיון שמוכרח אתה לומר דסובר ר"מ תחומין דאורייתא מכח ההיא דמקואות דסובר להקל בספקא דרבנן אפי' בחזקת איסור לבד ודוחק זה הייתי סובלו כשותה כוס אליבא ריקניא אי הוה משני הש"ס שינוייא רויחא אלא דקא חזינא דמשני שינוייא דחיקא ורחיקא. דחיקא כי מוקי למתניתין דספק ערוב במציאות אחר שלא נרמז ממנו ולא מקצתו בדבריהם דעל מי סמכו ר"מ ור"י להבין דבריהם דבהכי קא עסקי ושינוייא דא דחוק ביותר כי סתם קאמרא ספק כו' וגם רחיקא לחדש פלוגתא חדשה בין ר"מ ור"י דהא לפי אוקמתא דאוקים הש"ס מכח ההיא דמקואות דסובר ר"מ תחומין דאוריתא ופליג ר"י בהא ואוקמתא זו עדיין באיבה לפי מה שהעלינו לדעת התוס' מכח ההיא דמקואות ולפי דברי הש"ס דקא מוקי לה בתרי כיתי עדים מוסיפין אנחנו מחלוקת חדשה בין ר"מ ור"י בשתי כתי עדים לר"מ לא אמרינן אוקי כו' ולר"י כו' והלכה רווחת דלא מפשינן פלוגתא. ועוד קשה לדעת התוס' אמאי לא דייקי' הכי בדברי הש"ס כי ממה דקא מהדר לאוקומי מתני' בב' כיתי עדים ש"מ דאפילו בדאורייתא אין לאסור אי איכא חזקת התר כנגד חזקת איסור ולדבריהם ז"ל אחר האמת בדאורייתא כה"ג אסור וא"כ הוה ליה להש"ס למיחש דלא למיטעי בדעת זו דהיא המובנת במשמעות אמיתות דברי הש"ס דפריך ורמי דאורי' אדאורייתא ומשני אהא מלתא עצמה הב"ע כו' הדברים יגידו למו דהגם דהוי דאוריתא מהדר לשנויי בשני כתי עדים ולא הספיק חזקת איסור דישנה והגם דמצית לדחוק דוחקא בתר דוחקא עכ"ז לא תמנע מלומר שיש להסתפק בהכי מפשט דברי הש"ס וכיון שכן יכול הוה הש"ס למחול באותה רבותא שאחר האמת היא מוכחשת מההיא דמקואות ולא נפקא ליה מינה הלכתא ולא הוה מכניס עצמו בספק ריעותא הנז' לומר דמיקל ר"מ בדאורייתא אי איכא חזקת התר הגם דאיכא חזק' איסור ונראה לפרש כונת הש"ס ברומיא דרמי אההיא דמקואות כונתו היא דממאי דחזינן דקא מיקל ר"מ בדרבנן בחזקת טומאה גרידא שאין כנגדה חזקת טהרה נתחייב לשנויי בההיא דספק עירוב דס' עירוב דסוב' תחומין דאורייתא דאי לא תימא הכי ק"ו מההיא דמקואות לההיא דס' עירוב דאיכא חזקת טהרה מיהא ולא מצי לשנויי בההיא דס' ערוב דמיירי בב' כיתי עדים משום דהא מלתא דחזקת איסור שאין כנגדה חזקת היתר אלימא מההיא דב' כיתי עדים כדכתיבנא לדעת התו' ואע"פ כן הקל ר"מ וכ"ש בב' כיתי עדים דקיל טפי ולפחות בהשואה ולזה מוכרח לאוקומי תחומין דאורייתא א"כ מוכחא מלתא מיהא דאין החזקה משויא לדבר כודאי וכתב דרמי הש"ס מההיא דספק נגע נתגלה לנו מההיא מתני' דסובר ר"מ בהדיא דהחזקה אלימא למיסמך עלה לטהר אפילו בספק דאורייתא וכיון שכן חזר משינויא קמא ואוקי לההיא דס' עירוב בב' כיתי עדים וסבר ר"מ תחומין דרבנן וההיא דמקואות דטהר ר"מ בחזקת איסור גרידא איכא טעמא יניבא משום דהוי מכלל הטהרות שטיהרו חכמים דמן הראוי שיהיו טמאים אלא דחכמים הקילו בהם וכן מצאתי להרמב"ם שפי' בפי' המשנה דטעם ר"מ דמטהר בספק טבל כו' הוא משום דסובר דהויא מכלל הספקות שטיהרו חכמים דקא מני במתניתין אלו טהרות שטיהרו חכמים ע"כ אם כן בעלמא לא מקילינן בכה"ג

ולדרך זה תקשה לכאורה ג' קושיות הא' למה לא נתן טעם הש"ס בהדיא כנז' דשאני ההיא דמקואות דמקל ר"מ מטעם דטיהרום חז"ל והב' למה לא סבר הכי מעיקרא קודם רומיא דרמי דאורייתא אדאורייתא לומר שאני ההיא. והג' למה לא קאמר הש"ס אלא כיון דסתר לאוקמתא דר"מ דסובר תחומין דאורייתא. וכד דייקינן שפיר לא קשה כי מה שאמר [שלא אמר] הש"ס אלא להיות שאין סתירה לאוקמתא כי גם למאי דמסיק דסובר תחומין דאורייתא מצי לשנויי האוקמתא עצמה דקאמר הש"ס הכא בשני כיתי עדים וכיון דאין סתירה לאוקמתא אלא דלית אנן צריכין לאוקמתא דאורייתא לא אמר אלא ותמצא כמה פעמים בש"ס דמסיק מסקנא והדר טוען ופריק והדר אמר בתר שינויא בתרא השתא דאתית להכי לית אנן צריכין לשינוייא קמא הרי דמשכחת לה דהגם דלישנוייא בתרא לא בעיתו לשינויא קמא אעפ"י כן לא קאמר הש"ס אלא והגם דלא קאמר הש"ס הכא השתא דאתית להכי עכ"ז נוכל לומר דלרוב פשיטות הענין לא הוצרך לאומרו גם קושיית למה לא משני הש"ס הכי מעיקרא ברומית ההיא דמקואות שאני התם מטעם דהקילו בהם חז"ל וטיהרום אינה קושיא דיש לך לדעת דלא אמרינן האי טעמא בההיא דמקואות דחכמים הקילו בהם אלא דוקא מכח ההיא מתני' דנגע בלילה דזולתה הייתי אומר כי טעמא דר"מ הוא משום דלא סמיך כ"כ אחזקה להכריע הספק והראיה דמטהר טמא שהוחזק בטומאה וספק טבל וסבור להכריע הספק מכח החזקה לא הוה מטהר בספק טבל אפילו בדרבנן דהא לא ספק הוא וכיון שכן נתחייב הש"ס לאוקומי ההיא דספק עירוב דסובר דהוי דאורייתא ולא מסתייה לאוקומי בב' כתי עדים ולומר דסובר תחומין דרבנן דהא לא עדיפי עדים דסתרן אהדדי מחזקת איסור גרידא הגם דסבור דלא אמרינן אוקי וכו' דסוף סוף עדות מוכחשת היא אלא דסובר להחמיר ואשכחן בחזקת איסור גרידא דעדיפא מהא דשני כיתי עדים הקיל בה והוכרח הש"ס לאוקומה דסובר תחומין דאוריתא מה שאין כן דרמי מההיא דנגע בא' בלילה דאשכחן דסובר ר"מ דחזקה מכרעת אפילו בשל תורה ואפילו להקל ש"מ דאי איכא חזקה הוכרע ספיקן והוין כודאי א"כ בההיא דטהרות דמטהר חזקת טומאה בספק טבילה אמאי והלא אין כאן ספק ומוכרח אתה לומר דקולא הוא שהקילו בטהרות לטהר בכה"ג הם אמרו והם אמרו וכמו שכתבתי למעלה בשם הרמב"ם גם לא קשה אמאי לא קאמר הש"ס להדיא דההיא מטעם שטיהרו חכמים דה"מ פשיטי להו מן הסתם כיון דאשכחן דסובר ר"מ דחזקת דבר סמכינן עלויה בודאי ממה שטיהר בספק של תורה יחויב הדבר לומר כי טעמו הוא משום שסובר דהויא בכלל הטהרות שטיהרו חז"ל דמשנה ערוכה היא אלו ספקות שטהרו חכמים ושם קמשני ר"מ דדמי לטהר הטמא בספק טהרה והגם דהש"ס ידע מעיקרא להא מלתא והוה מצי לשנויי הכי מעיקרא עכ"ז ממתניתין דמקואות מיהא לא הוכרח לזה גם אין לו כח לשנויי הכי מגוף המשנה עצמה דמקואות עד דפריך מההיא דנגע בא' הוכרח הדברים והוכרח לאוקומי ההיא דספק עירוב בב' כיתי עדים לזה מחמיר ר"מ משום דלית ליה אוקי תרי אבל בחזקה מול חזקה שרי בדרבנן ובחזקת איסור גרידא אפילו בדרבנן אסור וברומיא דר' יוסי משני תלת אוקמתי חד משום דסובר ר' יוסי בטומאה דרבנן כיון דעיקר הטומאה דאורייתא לא מטהרינן בספק א' ופרש"י דלא ליתי לזלזולי בדאורייתא ואוקמתא שנית דההיא דשרי בספק עירוב דרביה אבל לדידיה אפילו במילי דרבנן אוסר בס' אחד וקאמר הש"ס הוכחה לשינוייא דא ממה דקתני בההיא דספק עירוב אמר רבי יוסי אבטולמוס משום ה' זקנים על ספק עירוב כו' ש"מ. ואוקמתא ג' רבא אמר טעמא דר' יוסי דבההיא דטומאה דרבנן מחמיר משום