ראשון לציון על שולחן ערוך רמא

התם כו' אלא בין באומר לשלוחו צא ושחוט כו' בין ההיא דמצא גדייו כו' עיקר טעמא הוא משום רוב המצויים אצל שחיטה מומחין הם וההיא דכתובות פלוגתא דרב ור"י וכולה במעלת יוחסין כו' ולעולם בעלמא בין למר ובין למר בתרי ספקי להקל וכן נמי בחד רובא דרובא דאורייתא היא כדאיתא בריש פ"ק דחולין. עוד אני רואה תימה בדבריך אחר ששאלתך בס"ס בדאתחזק איסורא בההיא דכתובות היכא אתחזק איסורא דהתם ודאי לא איתחזק אלא ספק איסור דהא ספק חלל אחד הוא שנתטמע במשפחה ואם אתה קורא אתחזק איסורא כל שנתערב בו דבר שהחזקנו אותו באיסור מחמת תערובתו אע"פ שאינו אלא מן הספק הרי שאלתך מבוארת מכ"ש מטבעת ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא שני כולם מותרים וכו' ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואקשינן עלה אמאי ס"ס הוא כו'. ואל תשיבני מדאמר רב הונא בפ"ק דחולין בדק סכין ושחט בה ונמצאת פגומה הרי זו אסורה דאימור בעור נפגמה ואמרינן התם דעובדא הוה דשחט תליסר חיותא ונמצאת סכין פגומה ואתא קמיה דרב יוסף ואסר ושיילינן התם כמאן אלימא כרב הונא ואפילו בקמייתא ומינה שמעינן דאעג"ב דבקמייתא איכא ס"ס ספק בקמייתא ספק בבתרייתא ואת"ל בקמייתא ספק בעור נפגם או בעצם המפרקת נפגם אפ"ה אסורה לרב הונא משום דאזיל לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואפילו שבר בה עצמות ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים התירו יותר מרוב דהא ר' יאושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשר בס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפילו בדאיתחזק איסור' כגון חתיכת איסור שנתערב בשתים של התר ה"ה בתרי ספיקי דשריא ואפילו בדאיתחזק איסורא עכ"ל. בתשובה זו נתחבטו בעלי הוראה כל אחד בנה בנין. ובא רעהו וחקרו וסתר ע"מ לבנות והרב בפר"ח העמיד והעלה כי דברי הרשב"א אינם דברי חכמה ולא הבין דברי השואל וגם השיב דברים מוסתרים יעש"ד. ובפרט אחד ממה שכתב הרב שהוכרחו להבינו לענין הלכה שכתב הרשב"א ואל תשיבני מההיא דרב הונא שאין לו משמעות. הט"ז סובר דאל תשיבני הוא משום דההיא דרב הונא להיות שאתה בא בכח ס"ס לעקור החזקה דאבר מן החי דבהמה בחייה כו' בכה"ג הגם דהוי ס"ס לא מהני אבל בהיכא שאין אתה עוקר לחזקת איסור בכח ס"ס כגון ספק דרוסה דאיכא ס"ס הגם שהספק נולד בה בעת שהיתה אסורה משום אבר מן החי ולא יצאת מחזקת איסור עכ"ז כיון שאיסור אבר מן החי פרח לו מצד שנשחטה וס"ס בא להתיר ספק דרוסה שפיר דמי וכן תערובת חתיכת איסור וכפי זה טעם ואל תשיבני לא הוזכר בדברי הרשב"א. ולזה אני אומר הגם דס' זו סברא וגם נרמזת בדברי הרשב"א שסיים דבריו ואמר כגון חתיכת איסור שנתערב בב' ע"כ. עכ"ז האמת יכחיש זה כי עיקר שאלת השואל היתה בהא דמתירין בשחיטה מטעם רוב וכל שכן מטעם ס"ס דיש להתיר הגם דאתחזק איסורא דהא גדיים ותרנגולים בחזקת איסור הם עומדים והפר"ח יישב דברי הרשב"א כי טעם אומרו אל תשיבני הוא מטעם שסיים הוא עצמו בדבריו שכתב וז"ל משום דאזיל לטעמיה כו' ואפילו שבר בה עצמות והכונה היא להיות שמצינו רב הונא דסובר לאסור הגם דשבר בה עצמו' דודאי פגמי משום דסובר דעצמות המפרקת ושבירת העצמות מין אחד הם ותלינן דאיפגים במה דקדם ה"נ לדידן דאמרינן דכל עצמות המפרקות חד הם ואין כאן אלא ס' עור ס' עצמות המפרקת דכשנאמר בעצם המפרקת נפגם מן הסתם בקמייתא איפגם באופן אין כאן אלא ספק אחד ודבריו דברי חכמה אך אין נראין מתרי טעמי חדא וכי בהכרח דנאמר דבכל חדא וחדא פגע בעצם המפרקת דילמא בקמייתא לא נגע סכין בעצם כלל ואה"נ אם נגע בעצם יש מקום לומר כדברי הפר"ח דמן הסתם בקמיתא אלא אומר אני שמא לא נגע כלל בעצם דקמיתא וכפי זה איכא ס"ס כדת וכהלכה ס' בקמייתא ספק בבתרייתא כי לא נגע בעצם המפרקת אלא בבתרייתא ואת"ל בקמיתא דלמא לא בעור אלא בעצם הוא דאיפגם. ועוד ההכרח מעיקרו דמכריח מרב הונא דאזיל לטעמיה דאפילו שבר כו' אינו הכרח כלל דילמא היינו טעמיה דרב הונא משום דסובר דס"ס לא מהני כל דאיתחזק איסורא ומה גם דהסברא נותנת כן דהא דשבר עצמות בהכרח דעדיף מנגיעת עצם המפרקת והוי ס"ס גמור והדברים פשוטים. עוד בה שלישיה סתירה לדברי הפר"ח מהש"ס דקאמר התם וז"ל ואי בעית אימא לעולם כרב הונא דאי כר"ח מכדי מתלא תלינן ממאי דבעצם המפרקת דקמיתא איפגם דילמא בדבתרייתא איפגים ע"כ. והנה ראיה חותכת דהגם דאנו תולין בעצם המפרקת אנו מסתפקים אי הוי בקמייתא או בבתריתא ואין אנו מחליטין לומר מסתמא בקמייתא איפגים כדברי הפר"ח דהא ודאי דמן הסתם לא אפליגו ר"ח ורב הונא בהכי ואנא שמענא ולא אימא מלה עד עומדי על עיקרן ומקורן של דבריהם כי מכיפייהו מיברכי ואשיבה לבחון מלין דשואל ומשיב דע דבפרק בכל מערבין דף ל"ה איפליגו במתניתין ר"מ ור"י בס' עירוב כגון תרומה ונטמאת או נשרפה ולא ידענא אי הוה קיים בה"ש או לא ר"מ אסר ור"י שרי ורמי הש"ס דר"מ ור"י אדר"מ ור"י דפליגי בפ"ב דמקואות במי שנטמא בטומאה דרבנן ס' טבל או טבל בספק מקוה או בספק מקואות דהתם ר"מ מקל ור"י מחמיר ומשני הש"ס ברומיא דר"מ דטעמא דמחמיר בס' ערוב הוא משום דסובר תחומין דאורייתא ורמי עוד הש"ס דאורייתא אדאוריתא מההיא דקתני נגע בא' בלילה ואינו יודע אם מת ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר ומשני בשני כתי עדים. והקשו התוס' בד"ה א"ר ירמיה מאי קא רמי לישני דשאני ההיא דספק עירוב דאיכא חזקת איסור דהעמד אדם בחזקת תחום ביתו ולזה אסור משא"כ בנוגע ואינו יודע במה נגע דליכא אלא חזקת טהרה ואין זר אתה והעלו דמשני הגם דנאמר דסובר ר"מ תחומין דרבנן וכפי זה לא מצי לשנויי דטעמא דעירוב משום דאיכא חזקת העמד אדם בתחום ביתו דאיכא נמי חזקה לקולא הוה מצי למימר דהוי עירוב כספקא דרבנן לקולא ע"כ דבריהם ז"ל דחוקים אצלי וקודם כל דבר נחקור זאת לדבריה' ז"ל אם נאמר דלפי אוקמתא דשני כיתי עדים נחזור לומר דלא אצטריך לאוקומי דסובר ר"מ תחומין דאורייתא ולא ק' ההיא דמקואות דלעולם דסובר ר"מ תחומין דרבנן וכל דאיכא ספק דרבנן הגם דאיכא חזקת איסור ואין כנגדה חזקת התר אפ"ה לקולא כדמוכח מההיא דמקואות ושאני ההיא דספק עירוב דקאסר ר"מ הגם דהויא דרבנן משום דמיירי בב' כיתי עדים וכיון דאיכא כת אחת שמעידים שהיתה תרומה טמאה בין השמשות הגם דאיכא כת אחרת כנגדה עכ"ז לית ליה לר"מ אוקי תרי לגבי תרי

או נאמר דלא היא דלא קאמרי התוס' הא דאפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן אלא לרבותא דוקא הכונה היא דמחמת רומיא דהאי מתניתא מיהא איכא לשנויי בין אם נאמר דסובר תחומין דרבנן ולעולם מכח ההיא דמקואות בהכרח דסובר ר"מ תחומין דאורייתא ונראה כי כונת התוספות הוא לרבותא דוקא והכונה היא אי לאו ההיא דמקואות והראיה ממה שמכריחין לומר דאי הוי חזקת איסור וחזקת התר הוה מצי להקל ר"מ וכתבו הטעם משום דהוי ס' דרבנן לקולא ואם אמת הוא דמאי דקא מוקמינן דסבר ר"מ תחומין דרבנן הוא הגם בתר דגילה דעתו בההיא דמקואות הוה להו לתו' להוכיח בכח ואל מההיא דמקואות דסובר ר"מ להקל בספקא דרבנן אפילו בהיכא דאיתחזק לחומרא לבד ממה דקאמר מלתא מסברא בהיכא דהוי חזקה מול חזקה, ועוד ממה שדקדקו התוס' לומר כיון דאיכא חזקת התר וחזקת איסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא משמע הא אי לא הות חזקת התר אלא חזקת איסור מצי שפיר לאסור בדרבנן והלא ממתניתין דמקואות מוכח אפילו חזקת איסור לבד לקולא בדרבנן אלא ודאי שדברי