ראשון לציון על שולחן ערוך רמ

לעמוד עליו ולברורי אסור זו ומכרעא מלתא דכל דכשתעמוד לברר הספק לא תוכל לעמוד על ודאות האיסור אלא על ספק אחד אז מקילינן שלא להצריך בדיקה אבל כל דכשתרצה לעמוד על הדבר תוכל לברר ולעמוד על ודאי איסור בעי בדיק' אפי' בתר אלף ספיקות ועיין בסי' ט"ז סעיף ו'. עוד כתב הפר"ח סי' ד' וז"ל כתב הרא"ם בביאוריו על הסמ"ג להל' מגילה דכי אמרי' ספקא דרבנן או ס"ס בדאוריתא לקולא ה"מ דיעבד אבל לכתחילה בין חד ספק בין ס"ס לחומרא ע"כ. ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספקא דרבנן ובס"ס בדאורייתא ואפי' לכתחילה וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' תצ"ג ע"כ. ואני אומר שאין סתירה מדברי הרשב"א בתשו' לדברי הרא"ם בהא מלתא דספק אחד בדרבנן כי דברי הרשב"א לא הוו אלא בס"ס דמתיר אפי' לכתחילה כדמוכח בהדיא בתשו' הנז' אך לא בספק א' בדרבנן כי יש לך לדעת דמחלק הרשב"א בין ספק א' דרבנן לס"ס דאוריתא ונתן הטעם בת"ה הארוך דף קי"ו כי בס' אחד איכא כיוצא בו דאסור דהיינו אי הוי דאוריתא אלא משום דהוי בדרבנן מקילינן. אך בס"ס אין כיוצא בו אסור כלל והו"ל היתר גמור ולהכי שרי אפי' בדבר שיש לו מתירין משא"כ ספק א' אפי' במילי דעיקרם דרבנן אסור בדבר שיש לו מתירין וכיון שכן דסובר רשב"א לחלק בין הספק דרבנן לס"ס דאוריתא איך קאמר הפר"ח ללמוד ספק אחד מס"ס והאמת הוא דבס"ס הוי הרא"ם הפך דעת הרשב"א ופשוט

עוד כתב סי' ה' וז"ל מאי דאיבעיא בש"ס ולא איפשיט' אינו נכלל בס' ע"כ. עמדתי על ראיותיו סי' ל' ס"ב וראיתי שהאמת הוא עם דעת הב"י ומוהריק"ש דשניהם סוברים הפך דעתו ועיין מה שהעליתי בסי' ל' דליכא ס"ס בעולם דאסיר וההיא דחלדה לא נפקא ספקא דתחת מטלית ותחת צמר מסובך מתחת העור דוקא אלא דכמות דאיבעיא לן בתחת העור איבעיא לן נמי תחת מטלית וצמר דהכל נכלל בספ' חלדה תחת עור ותחת מטלית ותחת צמר וכדברי מוהריק"ש עיקר. האמת דכל דאיפסיקא הלכתא לאסור לצד הכרעת הסברא או לצד דינא דאחרי רבים הגם דאיכא מאן דסבר לקולא לא מיקרי האי ספיקא להתירו בספק שני אלא הרי זה כודאי אסור וספיקו אסור כדקי"ל דספיקא דאוריתא לחומרא

כתב עוד סי' ט' בשם הסמ"ק וז"ל דגים מלוחים מותרים משום ספק אם נמלחו עם דגים טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ. יש להסתפק לדעת הרשב"א שתלה הדבר כל שאסרוהו חכמים משום הדבר שאנו חוששין לו הוא דבר תורה דינו כדבר תורה גם ציר שאין בו שמנונית הוי משום ציר שיש בו שמנונית כביצה שנולדה בי"ט דעלמא דאסרוה משום י"ט אחר השבת אי נמי כיון דכותיה דציר זה בלא שומן אין כיוצא בו באיסור הו"ל כדבר שעיקרו מדבריהם

מה שכתב הפר"ח ז"ל סי' י"ב ודחה דברי האו"ה והש"ך דכשנתערבו התרנגולות חד בחד כו'. אומר אני כי דברי האו"ה בכל גוונא קא שרי בין נתערבו בין לא נתערבו התרנגולים ובכל גוונא שרי דהא תערובת חדא וחדא הגם דהוי אסור ד"ת עכ"ז ספקא הוי ולזה אם באים שני הספקות בהדי הדדי שרי

סימן י"ג מה שתמה הרב לדברי ס' הליכות עולם והוכיח מדברי כל הפוסקים ז"ל הפך דבריו נראה כי אין קושיא לדברי הרב כי הוא סובר דמיקרי ספק הגם דשני הצדדים בשניהם היתר כהא דספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע הרי הגם שנסתפקנו בנגיעה אנו חוזרים ומסתפקים בה דלמא צפרדע וכל הספ' הוא בהיתר והר"ב פר"ח נכנס ביסוד אחד והוא זה דכל שאנו מסתפקי' בנגע בהכרח לומר בטומאה ובזה אין להפך עוד שכתב וז"ל הנהו חביתי דחמרא דפתחי להו גנבי ואמר שמואל חמרא שרי מ"ט כיון דאפשר דפתחי משום ממונא הו"ל ס"ס ופי' רש"י ספק ישראל ספק גוי ואת"ל גוי ספק נגע ספק לא נגע. וכתב הפר"ח דאין זה מתהפך דאי מספקא לן אי נגע אי לא נגע היינו ודאי גוי ע"כ וקשה לי למה לא נתחיל הספק בכה"ג ספק הפותח נגע או לא נגע כשמצאה יין ואין כאן מיחוש כלל לומר לי עליו שמא נגע האוסר ואת"ל שישנה לנגיעה איכא ספק אחר את"ל שנגע שמא הפותח ישראל הוא וזהו עצמו סדר שלקח הרב בספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע צפרדע הוא וכשנהפך נאמר כן ספ' אין כאן טומאה בעולם שאין זה אלא צפרדע ואת"ל שרץ שמא לא נגע והו"ל ס"ס מב' צדדין וכפי זה כל ההוכחות שהוכיח מדברי הפוסקים אינם הוכחות כאשר אבאר בס"ד. האמת דלמה שכתב הרמ"ע בתשו' והביאו הש"ך משמע כדבריו וכפי זה כל ההוכחות שהוכיח הפר"ח נכונים

סי' ט"ו כתב הרב דאפילו איתחזק איסורה שרי בספקא במילי דרבנן הגם דאית להו עיקר מן התורה והגם דעיקר דינא דמיניה נפקא דין זה לא הוי אלא במלתא דלית לה עיקר מדאורייתא וכמו שדקדק רמב"ם בלישניה בפר' עשירי מהלכות מקואות וז"ל הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספקו טהור ע"כ עכ"ז איסורא מטומאה לא ילפינן בכיוצא בזה והראיה מההיא דשתי קופות אחת תרומה ואחת חולין ואין ידועה איזו היא של תרומה כו' נפלה אחת מהן לתוך של חולין אינה מדמעתן ופסקה רמב"ם בפי"ג מהל' תרומות והמחבר סי' קי"א דין שני קדרות כו' א"כ הגם דאיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא וזו היא דעת הגהות ש"ד כו' ע"כ. דבריו ז"ל אינם מחוורין אצלי דלא מצי למימר איסורא מטומאה לא ילפינן משום דאפשר דמחמרינן בטומאה דהא בבכל מערבין רמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דמקואו' דמחמיר לטמא טמא שספק טבל ובאיסור תחומין הקל בכיוצא בזה ואמאי נימא איסורא מטומ' לא גמרינן ומה שהוכיח הרב ז"ל משתי קופות כו' לא דמיא כאוכלא לדנא דהתם לא הוי אלא חזקת ספק איסור דהא אין ידוע איזו היא של תרומה וגם אם ידועה של תרומה ונפלה לאחת מהם לא איתחזק איסורא באחת מהנה אלא ס' אחד דוקא נפל משא"כ בההיא דספק טבל דהוי ודאי טמא ואתה בא להתיר מכח ספק ואי הוי כה"ג באיסור דרבנן דעיקרו דאורייתא אסור כההיא דתחומין דרבנן לצד שנאמר דאית להו עיקר מדאורייתא נאמר העמד אדם בחזקת תחום ביתו ואסור וזיל לאידך גיסא דגבי טומאה נמי כה"ג מקילינן הגם בטומאה שיש לה עיקר מן התורה דהא לא מיקרי אתחזק איסורא. ולענין הלכה מיהא ידי תכון עמו דאפילו באיסור דרבנן דאית ליה עיקר מדאורייתא בהיכא דאתחזק ספק איסור שרי אבל אתחזק איסורא לא שרינן ספיקו בדרבנן דאית ליה עיקר מן התורה כדמוכח מההיא דמקואות דלא פליג ר"מ אדרבי יוסי אלא בדבר דעיקרו מדרבנן ועיין בסי' שאח"ז

סי' ט"ז העלה הפר"ח דכל דאיכא ספק א' בדרבנן וס"ס בדאורייתא הגם דאיתחזק איסורא שרי ודחה דברי הט"ז וסיעת מהאחרונים שמחלקים במיני איתחזק איסורא והעלה הכל בהשואה לקולא

ועמדתי על עומדי ללבן שתי הלכות אלו כיד ה' הטובה עלי ותליתי זייני באתר דתלו כולהו זיינייהו מקום שממנו תוצאות חיים והם דברי המאיר לארץ הלא הוא הרשב"א בתשו' סי' ת"א וז"ל שאלת ס"ס דקי"ל דמותר אם נאמר כן אפילו במקום דאיתחזק איסורא אם לאו ואם תאמר מותר מה נעשה לאותה שאמרו בפרק בכל מערבין דאפי' בס' דרבנן היכא דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא וא"ת אסור תריץ לי הא דאמרינן בפ"ק דכתובות דקיל ס"ס מרוב דרוב אינו מתיר ביוחסין וס"ס מתיר ובשחיטה מתיר כדאיתא בההיא דמצא גדייו ותרנגוליו שחוטין. והשיב הרב וז"ל בעיקר שאלתך דס"ס אני צריך להאריך עמך כו' אותה שבפרק בכל מערבין שאמרת כמדומה אני שנתכוונת לאותה שנחלקו בה ר"מ ור"י שבנטמא בטומאה קלה כו' ר"מ אומר טהור ור"י אומר טמא וקי"ל כר"י ואם זו היא שאמרת הא אמרינן התם דטעמיה דר"י דעביד לה כשל תורה הואיל ואית לה עיקר דאורייתא וההיא דמצא גדייו וכו' לא שייכא בדין ס"ס כלל דס"ס ליכא