ראשון לציון על שולחן ערוך רלח

דמדקתני מתני' עוף טמא על ביצי עוף טהור או איפכא דייקינן מינה דטהור בטהור מחייב והגם דמוקמינן להאי דיוק' דקורא כדחיית הש"ס עכ"פ קורא מיהא אפילו לדחיית הש"ס מיחייב בקורא נקבה בהכרח. והיה נראה לומר דדחיית הש"ס ה"ק טמא על ביצי עוף טהור כו' אליבא דכ"ע פטור אבל טהור וטהור היינו סיפא דקתני קורא שהוא טהור פלוגתא דר"א וחכמים ונקט זכר חידוש בקורא לר"א דלרבנן אפילו נקבה ודייוקא דרישא הוא הסיפא דפלוגתא וזהו אומרם דלמא בקורא פירוש ההוא דייוקא בקורא דקאי בפלוגתא דסיפא וכפי זה לרבנן לא אשכחן מאי סברי בנקבה טהורה ע"ג טהורים ומספיקא אסרי' ולא מלקינן אלא דקשה מימרת ר"א דקאמר מחלוקת בזכר אבל בנקבה אליבא דכ"ע חייב הא מיהא נפשטה בעיין גבי קורא וגם ממה דקאמר ר"א ותני כותיה זכר דעלמא כ"ע מודים דפטור. דוק מינה דבנקבה כ"ע מחייב וכפ"ז בכל הנקבות הטהורים מחייב על קן שאינו שלהם ונראה דאפשר לומר דשקילי נינהו קורא זכר לנקבה דעלמא וכשם דפליגי בקורא זכר פליגי בנקבה דעלמא ולחכמים פטור ואיכא למימר נמי נקבה ודאי מחייב לזה פסקינן לאיסורא ולא למלקות וההיא מימרא דקאמר ר"א מחלוקת בקורא זכר לא מיתוקמא כהלכתא משום דגרסינן במימרא הסמוכה לה איכא דאמרי וקי"ל הלכתא כלישנא בתרא וכמו שכתב הרא"ש בכונת הרי"ף שהשמיטה לההיא דר"א מהלכות אי נמי כיון לומר כיון דלא אשכחן טעמא וראיה מקראי דילמא אינהו נמי איסורא בעלמא אסרי ולא למלקות בין בנקבה דקורא בין בנקבה דעלמא דדייקי ממתניתא דסברי דמחייב וזהו פסק מרן

סימן רצ"ג ס"ב ואפי' בשל גויים כו' הם דברי התו' בקדושין ומייתו ראיה מהירושלמי דפריך ליתני חלה ומשני דלא קתני אלא דבר דאיתיה בין בשל גויים כו' א"כ החדש איתיה גם בשל גויים וראיתי לב"ח שדחה דברי התוס' יעש"ד ואני ראיתי לנופף ידי כי פשיטא שדברי הקדמונים לא מדחו בפרכא ותלינן במיעוט שכלנו ומכ"ש דחזינא בעינא טבא כי כל דבריהם רוח חכמה וצדק יהגה חיכם ואמינ' דדבר פשוט הוא דכל אשר יצוה ה' ב"ה את עמו באיסורי התורה סתם לא ישתנה האיסור בכל מקום ובכל גוונא וגם ממה שאמר הכתוב גבי חלה להתיר עיסת נכרי דדייק קרא עריסותיכם דמשמע דוקא של ישראל ש"מ דבכל מקום דקאמר סתם בכל אופן הוא מדקא הדרי רבנן לחפש למיפטר חלת עיסת גוי ודייק לה מקרא ש"מ דבלאו קרא דעריסותיכם מסתמא אפי' בשל גוי ולא אשכחן דאמרי' דגמרי' חדש ממנה לפטור בשל גוי לסברתם מיהא דבעי קרא וא"כ כל עוד דלא נאמר בהדיא להתיר של גויים אסיר הרי ראיה בבירור דאפי' בשל גויים אסור והיינו נמי טעמא דירושלמי אלא דהתוס' טעמא דלא קאמרי להא מלתא מסברא מטעמא דכתיבנא להיות דאשכחו להא מלתא מבוארת בתלמוד ירושלמי אין לך מופת חותך כזה ואה"נ אי לאו דאשכחו ראיה מהירושלמי הוו מכריע לחייב מהסברא שכתבתי וראייתם מהירושלמי כפתור ופרח ומה שדחה הב"ח דהירושלמי אדברי ת"ק קאי ולאו אדברי ר"א אמינא אחר שיונח דארישא קאי עכ"פ שפיר מוכחינן מינה. הרי דכיון דמוקי הירושלמי טעמא דת"ק דלא קתני חלה מטעם דדבר דאיתיה בישראל ובגויים מידי דהוה חלה וא"כ ר"א דפליג את"ק הרי לא נאמר בדבריו דחדש שרי דקא מפליג עליה ואפשר דחדש נמי אסיר בחלה ולא נקט להו מטעם הנז' אי תימא דחדש שרי בגויים והגם דאיכא ברייתא דביאר ר' ישמעאל דבריו שמותר לגמרי והיינו כתנא דמתני' הרי במתני' לא הזכיר מידי דקאי עליה הפלוגתא אם לא שתאמר דהחדש דקאמר ר"א אסור אפילו בשל גוים והשתא א"ש דפליג ר"א דבהכרח דת"ק סבר בחדש דשרי מה תאמר דדחיקת ואמרת דת"ק סבר בחדש כחלה ולהכי לא תני לה בהדי הערלה והכלאים אפ"ה שפיר פליג ר"א דסובר בחדש דאסור אפילו בשל גוי וקתני אף החדש כערלה וכלאים. ועוד מצאתי ראיה ברורה מהירושלמי פ"ש דחלה והביאוה התוס' במס' ר"ה דף י"ג דקאמר בפי' דאפי' בשל גוי אסור החדש דקאמר התם דבעי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהיה אסורה משום חדש אמר לו למה לא אפילו יבישה ואפילו קצרה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א"ר יונה מן דנפקת תהית דלא אמרי' ליה שניא היא דמצות עשה דוחה את ל"ת כו' עכ"ל הרי בהדיא קאמר דחדש דגוי נמי אסיר והכא לא מצי הב"ח למדחי כלום והדברים פשוטים ועוד נראה להוכיח גם כן מתלמודא דידן הוכחה ברורה ממה דגרסי' בפ"ק דר"ה דף י"ג דבעו מיניה מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו א"ת דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא כו' וממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו והדר אכול מהיכן הקריבו א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי. והא הכא דהש"ס הוא דמשני ליה שלא הביא שליש והוא הוה ס"ד שהביאה שליש ביד גוי דהוי קציר גוי והוה סביר דאסרו מלאכול עד ממחרת כו' ולא קמהדר אלא מהיכן הביאו הקרבת העומר אם כן הרי לך בהדיא דחדש דגוי אסור דנתגלית סברת הש"ס בדבר הסתום דאי תימא דסביר הש"ס דחדש דגוי שרי אדפריך אסיפא דקרא ליפרוך אאיסורא אמאי אסרו עד כו' עד השתא דסביר דהוי קציר גוי אם לא שתאמר דודאי דסביר דחדש דגוי אסיר ועוד אי תימא דשרי מדחזינן דלא פריך הש"ס אאיסורא משמע דשפיר אסרו וכפי זה בהכרח דהוי של ישראל דאלו של גוי שרי ואם כן הכי הוא בהדיא דחדש של ישראל הוה ליה ומניה הקריבו ומאי פריך ותשובתו בצדו קוראה הנני וליכא למימר דדחי בחדש שהיה להם לישראל שהביאוהו מארץ סיחון ועוג והוה אסיר להו עד ממחרת חדא שהרי מעבור הארץ משמע ארץ שנכנסו לה ועוד הרי גם מהחדש הזה הגם שהביאוהו מארץ סיחון ועוג יכולין להקריב דקי"ל דאפי' נקצר קודם זמנו כשר וכן פסק הרמב"ם בהדיא וטעם הש"ס דנקט כה"ג ממחרת אבל קודם לא אכול לומר דמי יתיר להם איסורם דמעיקרא אי לא אמרת דאקריבו דהא יום י"ו שהוא ממחרת כולו אסיר כדא' כתיב עד עצם כו' וכתיב עד יום הביאכם וכו' ודרשי להו הכי דבזמן דיש קרבן כשקרב הקרבן הותר בחדש וכשאין קרבן כל היום אסור והכא מדקא אכלי מעבור הארץ והותר איסורם ביום י"ו ש"מ דאקריבו זו היא כונת הש"ס בלי נפתל ועקש ודברי הרב בעל ב"ח הכא דחויים מעומק ההלכה ואסיקנא דחדש אפילו דגוי אסיר:

כללי ספק ספיקא

נתתי לבי ועיני לדעת כל מה שכתב הפר"ח ז"ל בכללי ספק ספיקא ואמרתי להעלות על ספר את אשר הבינותי בדינים אלו דרך קצרה זה יצא ראשונה. צריך לדעת מה דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא אם מדאורייתא או מדרבנן הא מלתא פליגי בה קדמאי הרמב"ם והראב"ד סוברי' דלא הוי אלא מדרבנן ספקא דאורייתא והרשב"א והר"ן סוברי' דהוי דאורייתא. הרמב"ם כמה דאשכחן בכמה דוכתי בי"ד ומכללם בפ"ט מהלכות טומאת מת ז"ל דבר ידוע הוא שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם משום ספק הרי הם מדבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות כו' אין להם אלא מד"ס ע"כ. והראב"ד השיגו וז"ל זה שיבוש שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וזו ס' דאורייתא היא אבל הול"ל משום דהוי ס"ס ולקולא ע"כ. והכ"מ הבין בדברי הראב"ד שסובר שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא זהו טעם השגתו ותמהו עליו שהרי הראב"ד עצמו כתב סוף הלכות כלאים הפך זה דכל ספקא ואפילו דאורייתא לא הוי אלא מדרבנן. והפר"ח כתב שכונת הראב"ד היא להשיג למאי דמשתמע מדברי הרמב"ם שכתב מקודם זה בדין אשה שהפילה נפל לבור ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם הרי ספקו טהור וסמוך לזה כתב