ראשון לציון על שולחן ערוך רלז

מזוזות ביתך ובשעריך ופסקה מרן בסי' רפ"ו בשם יש פוטרין בהא מלתא דלא ידענא זיל הכא וזיל הכא סמכי' עליה לפטור ובנדון שכתבתי בלאו הכי מבורר הפתח דלחדר נעשה וחייבת אלא דבאמת בזמן הזה נרא' דאין היכר ציר מהני דהא בזמנינו לא קפדי לעשות הציר לפנים בבית ואדרבה הבונים בנין מתוקן רובם ככולם עושין הדלתות מחוץ לבית וכן עינינו רואות רוב הבתים דלתותיהם מבחוץ וכפי זה או ליכא היכרא בציר כיון דיש עושין כן ויש עושין כן וממילא פטורין דסמכי' על הרמב"ם וכמ"ש

סי' רצ"א ס"ב וכשיוצא לא יטלנה בידו הכי תנא במציע' וכתבו התו' דהוי כמזיק לדרים שם בידים כאשר נוטל המזוזה נכנסין המזיקין. וק' לי והרי הדרים הם ילכו יקבעו מזוזה דחובת הדר הוא וממילא ליכא מזיקין ואפשר לומר דיש הפרש לאחר שיכנסו המזיקין ויניח המזוזה אח"כ משלא יכנסו כלל כאשר לא יסיר המזוז' והגם דכל הבתים מעיקרא אין בהם מזוזה ואיכא מזיקין וע"י המזוזה הוסר הזיקא וי"ל דשאני הכא דכיון שהיתה למזיקין מניעה על ידי המזוזה כאשר הוא נוטלה הם מתכנפים ובאים כאשר מגיעין למקום שלא היו יכולין לבא איליו משא"כ מעיקרא וזהו חילוק דמסתבר ולע"ד נראה עוד טעם הברייתא דקתני לא יטלנה בידו דאסור לקלקל מתוקן דחיישי' שמא אידך שידור בבית לא יקבע בה מזוזה והוי כלפני עור וכו' אלא יקח דמיה ויניח הבית כהלכת'

שם בהגה ועכו"ם שבקש כו' אסור נ"ל הטעם דהמזוזה היא שמירה לבית שהקב"ה יושב ומשמר אותנו מבחוץ לכן אין לזלזל ח"ו בכבודו ית' שיעשה כן לגוי ע"א ואסור הגם דאיכ' משום איבה ולזה תמצא במציאות שאסר מהרי"ל היה אותו הגוי שר וגדול ונשבע להרע אם לא יתנו לו ואפ"ה דוקא לא התירו משום איבה אלא דבר הנוגע לאדם בגופו ובממונו אבל הנוגע בכבודו ית' במקומו מונח לכבדו בכל אופן שיהיה ודלא כרמ"א שכתב דשרי: הלכות שלוח הקן

סימן רצ"א ס"א אינו נוהג אלא בעוף טהור. כן הוא במשנה עוף טמא פטור מלשלח ואמרינן בש"ס דטעמא הוא דלא אשכחן עוף טמא דאיקרי צפור וקשה כיון דטעמא הוא משום דלא אשכחן לחוד אם כן הוי ספיקא וספיקא דאוריתא וי"ל דלאו ספיקא הוי כיון דהו"ל למיכת' עוף דכבר כתב קרא אחריני דטהור וטמא נק' עוף וכת' צפור איגלאי מלתא דטהור דוקא קאמר דבשלמ' אי אשכחן צפור טמא הוינא אמרי דשקילי נינהו עוף וצפור ונקט חד מינייהו דמאי שנא משא"כ השתא אי נמי נראה דמיתורא דקרא קא מפיק דהוה מצי שלא לכתוב צפור אלא כי יקרא לפניך אפרוחים או ביצים והאם כו' וממילא משמע צפור למה לי והכי נמי דייק הש"ס דף ק"מ ע"ב וז"ל א"כ צפור למעוטי עוף טמא למ"ל ואי לאו דמיותר ואיצטריך לגופיה מאי קא' הש"ס ובזה אתי מדויק והשתא נפקא שפיר טריפה דמחייב לשלח דאל"כ אדרבה קרא מעטינהו מדאקיש האם לבנים והבנים לאם טריפה פטורה מלשלח אלא כיון דהוצרך הכתוב למעט טמא ש"מ שפיר דטריפה מחייבא דאלת"ה אלא דטריפה פטור א"כ גם על הטמא פטור דתרוייהו לא חזו אלא לכלבים וא"כ קרא למה לי אלא ודאי ש"מ דטריפה מחייב

ס"ב ואווזים ותרנגולים ופי' הגם שלא הוגבהה התרנגולת מעל הבנים אפי' הכי כיון דנוחים ליקח להיותם רגילים עם בני אדם שפיר קרינן ביה מזומן אבל בהיכא דקננו בפרדס הגם היותם בעינם רגילין עם בני אדם אפ"ה חייבים כיון דקננו בפרדס גילו אדעתם דאינם חפצים ליגדל עם ב"א

שם באתו סעיף אם הוגבהה אמם מעליהם אם המקומו' הללו שלו זכתה לו חצירו והו"ל מזומן ופטור ע"כ. יש להסתפק מהו הדין באיניש אחרינא בקן זה שזכה בו זה בעל החצר כדאמרן בהיכא דהוגבהה האם ובא זה האחר ליטול הקן מהו אם חייב לשלח כיון דלגבי דידיה לאו מזומן הוא או דלמא כיון דהוא מזומן לאחר לאו כי יקרא קרינן ביה דאינו מהפקר דתיפוק ליה דלא מצי לקחת כי יבא בעל החצר וימחי בידיה ונמצא דפטור ופשיטא דאי יהביה ניהליה במתנה בעל החצר הרי הב' דינו כדין הא' ומזומן הוא לגבי דידיה ופטור אלא בהיכא דרוצה לקחתו חוץ מדעתו של בעל הבית מהו אי אמרינן מזומן קרינן ביה ולא לקי אי נמי כיון דלגבי דידיה לאו מזומן הוא מחייבין ליה לשלח השתא דקיימא לן כרבנן או לר' יאודה לוקה ומדברי מרן דדייק אם המקומות הללו שלו וגם ממה שכת' בריש הסי' קן המזומן אצלו משמע לכאורה דנתכון לומ' דאפי' בכה"ג דהוי מזומן לגבי אחר לא מיפטר כיון דאינו שלו אבל אחר האמת נראה דלא נתכון מרן לזה כלל ואמר שלו לומר זכתה לו חצירו כדי שתחול הקנייה וגם ההיא דקא' מזומן אצלו נקט אצלו להיות כי כל הקנים מזומנים הם במקומם לכל מוצאם לקחתם מבלי מעכב לזה נקט אצלו

ונראה לומ' בקן זה המזומן דפקע מיניה חיוב השלוח בין מבעל החצר בין מכל מאן דהו והראיה חדא מדקתני ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולי' שקננו בפרדס אבל קננו בבית כו' וכן יוני הרדסיאות פטור ע"כ מדקא פסיק ותני היתר מצד היותם בבית וכן הרדסיאות כיון דדרכם להיות מזומנים ולא קא מפליג בין אותו האיש דמזומנים לגבי דידיה לאיניש אחרינא אלא פסיק ותני מין פלוני פטור ולא פי' למי אלא כיון דמזומני' אקרו פקע מיניהו מלת כי יקרא ופטור ועוד ראיה ממה דגרסי' במס' חולין דף קמ"א ע"ב וז"ל ת"ר יוני שובך ויוני כו' חייבות בשלוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלו' ואם איתא להא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן אמר רב ביצה עם יציאת רובה הוא דמחיב בשלוח מקנא לא קני עד שתפול לחצירו וכי קתני חייבות בשלוח מקמי דתפול לחצירו אי הכי אמאי אסורות משום גזל אאמם וא"א לעולם אביצה וביצה כיון דנפיק לה רובה דעתיה עלה השתא דאמ"ר יאודה אמר רב אסור לזכות בבצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך אפי' תימא דנפל לחצירו כל היכא דאיהו מצי זכי חצירו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא מצי זכיא אי הכי אמאי אסורות משום דרכי שלום אי בשלח גזל מעליא הוא אי דלא שלח שלוחי בעי בקטן ואביו של קטן חייב להחזיר משום דרכי שלום ע"כ. מדפריך אדר' יוסי בר חנינא דא' חצירו כו' קונה לו שלא מדעתו כו' היכי מחייב בשלוח משמע דלא מצי לאוקומה אפילו באיניש אחרינא ואי הוה סביר דבאיניש אחרינא מחייב בשלוח הו"ל לאוקומה כולה מתניתן באינש אחרינא רישא וסיפא דסיפא בהכרח דקאי אאינש דעלמא וא"כ שפיר אית לן לאוקומי' כולה מתני' נמי הכי והשתא לא קשה מידי דאצטריך למימר דמחייב בשלוח סד"א כיון דמזומן הוא מיפטר אפי' לאיניש אחרינ' דלאו דיליה הוא קמ"ל דמחייב ואמאי קא מהדרי אשינויי דחיקי דביצה ביציאת רובה כו' אלא ודאי דלא שנא בעל השובך לא שנא איניש אחרינא והסברא נותנת זה אלא משום דראיתי מאן דסבר בהיפך כתבתי כל זה וגם לא מצאתי שום פוסק שחולק בזה נר' פשוט דלא שנא

ס"ה אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים אינו רשאי לאו דוקא לשלח הבנים דהא אם היו הבנים מפריחין פטור מלשלח ומכאן נראה להוכיח דין אחד שלא כתבו רבינו זל"ה דבהיכא דנטל הוא האם לחודה ובא אחר ולקח הבנים ואפי' בהדי הדדי זה נטל האם הרובצ' על הבנים וזה נטל הבנים מי שנטל הבנים פטור והנוטל האם חייב וכן מצאתי בפירוש בתוספתא דחולין פ' ראשית הגז

ס"ח היתה רובצת על הביצים שאינו ממינה והם טהורי' משמע דבכל מיני עוף קאמר ואפי' קורא. וקשה