ראשון לציון על שולחן ערוך רלד

כו' וההיא דרבא נמי דמנייה לרב מרי בר רחל מצד דהויא אמו מישראל הכל על נכון: הלכות ספר תורה

סי' רע"ד ס"ה כתב רמ"א ויכול ליטול הדיו מאות הכתוב והוא מכלל הרא"ש וז"ל וכו' ותמה עליו הט"ז דברים הללו תמוהים מאד וכו' עד סוף דבריו ואני אומר דאין תימה בדברי הרא"ש דסובר דבהדלקה מנר לנר שייך הכחשה כשמתרבה האור של ב' פתילות המדליק והנדלק ממילא נכחש מהשמן שבנר של מצוה והיינו הכחשה אי נמי כשהוא מדליק נכחש האור של השלהבת המאיר וזה מקרייא שפיר הכחשה דאם תדליק שעה בשמן שבה על ידי ההדלקה שמדליק ממנה תמעיט זמן הדלקתה וכן הוא מובן בדברי רש"י למדקדק דבריו במצטרך משא"כ הדיו שמשאיר באות שיעור המספקת לאות ולהיכרה ומה שנוטל מהדיו הוא מה שהשמש] (שהשמיט) או הרוח מכחיש ממנו באורך הזמן עד שיתייבש הוא נוטלו בבת אח' מה לי שאבתו השמש או הקולמוס ועוד הנה ראינו בחוש הראות כי ברוב הדייו הכתיבה פורחת להיות כי האות רבה בו הדייו עד שנעשה יש בו ממש הוא נשחת והולך לו מה שאין כן במעט דייו כשיעור המספיק להיכר האות כיון שאין בו ממש נדבק תמיד בו וכן שאלתי לכותבים פנקסאות של אדום למה ימעיטו בדייו בכתיבותיהם עד שבקושי ניכר האות והשיבוני כי למען יעמדו ימים רבים עושין זה אם כן רוב הדייו מביא הטישטוש והוא היפך דברי הט"ז שכתב כי ברוב הדייו יתקיים ימים רבים ועל מה שכתב שהופלא על דברי הרא"ש ז"ל ממה שדחה הש"ס משום אכחושי אדחיה בתיובתא ומסיק דטעמו דרב הוא משום ביזוי מצוה לישובא קמא דישב הרא"ש בש"ס אההיא דקאמר מאי הוי עלה והקשה הרא"ש דמאי בעי מאי הוי עלה כיון דמסיק כבר הלכתא כשמואל מההיא דכולהו עביד כרב בר מהא וכו' וקאמר הרא"ש ז"ל דההיא פירכא דפריך למ"ד משום אכחושי מסתפק הש"ס אי הוי פירכא אלימתא אי לאו ומסיק לחומרא דמשום אכחושי פליגי אבל משום ביזוי מצוה מודה שמואל דאסור הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והו"ל כקינס' ע"כ הם דברי הרא"ש. וקשה לי בדבריו היכי מצי למימר דאסתפוק הש"ס בפירכא דנר מערבי אי הויא אלימתא מה איכא לשנויי להסיר אכחושי ועוד למאי דמסיק לחומרא ומודה משום ביזוי מצוה דאסיר בהכרח ממילא דסובר הדלקה עושה מצוה דאלת"ה מאי קא שרי מנר לנר הרי אית ביה משום ביזוי כקינסא אי הדלקה אינה עושה מצוה א"כ מאי קא בעי ואמר חזינן ומהדר לאתויי ראיה מדברי רבא וכדומה והרי שלך לפניך הדברים מבוארים מיניה וביה ונראה לומר דמאי דאמר דספק איסתפוקי הש"ס אי הויא פירכא אלימתא יש פנים להסתפק והוא דהכא גבי מנורה שאני שהשם ב"ה היה מניחו אדעתא דהכי להדליק ממנו וטעמא דהתירא היא דאז כשהיה מדליק המנורה היה שלא בשעת חייובה דעדיין לא חל חייוב הדלקתה ואין בהדלקתה קדושה והרי נר חנוכה אם עבר זמן מצותו והיה דולק והולך יכול להשתמש לאורו כנר של חול הכי נמי לגבי נר המערבי שהיה מדליק ביום אין ביזוי מצוה במה שמדליק ממנו נר אחר ושרי ודוקא ביום והכא בזמן מצותו עסקינן ולזה אסור שמכחיש המצוה. אי נמי נראה דשאני גבי מנורה דליכא למיחש להכחשה בכל דהו נר אחר זה מזה אבל גבי חנוכה דמשכחת לה שידליקו מנר אחד כמה נרות של כמה חנוכות איכא למיחש לאכחושי משא"כ מנורה דאין שם אלא מנורה אחת אי נמי שאני מנורה דכולה מצוה אחת שבעה נרותיה הגם דאיכא הכחשה שרי דמה בכך משא"כ נר חנוכה בכל לילה ולילה מוסיף נר אחד לנס אותה הלילה כל אחת כמצוה בפ"ע ואיכא למיחש לאכחושי ומכל הני טעמי חשש הש"ס דלא קושיא אלימתא ומה שהקשיתי אמאי הוצרך לומר חזינן אי הדלקה וכו' ויפשוט לה מדברי שמואל עצמו דמתיר להדליק מנר לנר נראה דלא קאמרי' דשמואל מודה משום ביזוי אלא דבתר דמסיקנא דהדלקה עושה מצוה והיינו חזינן אבל אי הוה מסיק דהנחה עושה מצוה אז הוו דברי שמואל דפליג לשרויי אפילו משום ביזוי ולא עבדי' כותיה לענין הלכה הגם דרבה סבר כותיה לא נראה לו הש"ס הלכה דמה בכך אם יסבור כן רבה יכול מאן דהוא למסבר היפך ה"נ הכא קאמר נראים דבריו אי הוו הכי ולא אי הוו הכי ומה דאמר הלכך אי הנחה וכו' פי' ועבדינן הלכה הגם דהוא היפך דברי שמואל ואסיק הש"ס דהדלקה עושה מצוה והלכה כשמואל דדוקא משום בזוי הוא דאסיר

והשתא כפי זה קשה לי מההיא דקאמר בסמוך ז"ל אמר רב אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו' ואמר שמואל וכי נר קדושה יש בו וא"כ הרי שמואל חולק משום ביזוי מצוה דלית ליה איסור ולזה אני אומר דאימור דאמר לפי המסקנא דהכא דוקא מנר לנר אבל ע"י קינסא אסור משום דאית ביה ביזוי בגופו של נר דמכחיש בעי תרתי אכחושי וביזוי אסור אבל הרצאת מעות כנגד נר חנוכה חולק וסובר דאין כאן ביזוי כאומרו וכי נר קדושה יש בו אבל לרב סובר דאפילו ביזוי הרצאת מעות אסור וטעמא דוקא הדלקת נר מנר ותיפוק ליה הרצאת מעות חידוש לשמואל דשרי אי נמי לרב דאפילו ליכא ביזוי אסור משום אכחושי והשתא כפי זה מסקנא דהלכתא כשמואל דאסיר משום ביזוי דוקא ודוקא בהיכא דאיכא אכחושי כהא דנר מנר ולא כהרצאת מעות לזה נקט הרא"ש הכא משום אכחושי שהוא טעמו נמי דשמואל דאסיר אי איכא ביזוי דלשמואל בעי תרתי אלא דנשאר לישב מה דק' עוד לדברי הרא"ש דהשתא דמסקינן כשמואל אמאי פסק הוא בזה דהרצאת מעות דאסור והא שמואל שרי לה ולא אשכחן דאסיר אלא ביזוי ואכחושי כמו שכתבתי ונראה דיש לחלק דהא דהרצאת מעות גרע מהדלקת נר ע"י קינסא דהא סוף סוף להדליק נר חנוכה קא בעי מה לי גופיה או ע"י קינסא אבל הרצאת מעות זילא מלת' טובא חול גמור לזה אמ' אסור והגם דאשכחן שמואל פליג בהדיא וסובר דהרצאת מעות שרי כדקאמר לעיל בד' זה עצמו וכי נר קדושה יש בו ושרי להרצות מעות עכ"ז לענין הלכה לא פסקינן כותיה ועוד ממה דאי' בש"ס דף כ"א ע"ב א"ר זירא וכו' קסבר אסור להשתמש לאורה אמרוה קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קבלה כי אתא רבין אמרוה קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמרתיה לשמעתא מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגרסא דינקותא ע"כ. הרי מדברי אביי משמע דסב' הכי דאסור להשתמש לאורה וכיון שכן הגם דאביי גופיה הוא דאמר כל מלתא דמר עביד כרב לבר מהני דעבד כשמואל ומסתמ' כן סובר נמי אביי כרביה ואפ"ה אסר להשתמש לאורה ש"מ דיש להחמיר יותר אישתמושי לאורה יותר מהדלקה דנר ע"י קיסם וכמו שכתבתי

סימן רע"ט ס"ב מוציאין ס"ת אחר כו' כתוב במרדכי פ"ב דמגילה דיש ללמוד דס"ת דחסרין ביה אותיות או תיבות או פסוק דאין להפסיק לקורא להביא ס"ת אחר אלא קורא אותו בעל פה ותו יש לחוש להביא ס"ת אחר כדאמרינן במ' יומא פרק בא לו דף ע' גבי כ"ג דקורא פ' אחרי מות בס"ת ובעשור לחדש שבחומש הפקודים קורא בע"פ ופריך וניתי ס"ת אחרת ונקרי ומשני ר' יוחנן מפני פגמו של ראשון דחד גברא יקרא בב' ס"ת ר"ל אמר מפני ברכה שאינה צריכה פירש רש"י ז"ל שאם מביא ס"ת אחרת היה הקורא צריך לברך לפניה ולאחריה הלכך קורא בע"פ דבחד ברכה נפיק ואע"ג דליכא כאן פגמו של ראשון שהרי פגומה היא וחסרה היא מיהו משו' דר"ל יש לחוש משום ברכה שאינה צריכה דלא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והא דפסקינן דלכתחלה קורא ע"פ פסוקים החסרים ה"מ אם עדין לא קרא ג' פסוקים או שהוא ד' בר"ח או בחול המועד שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליה או שהחסרון בסמוך לפ' ב' פסוקי' דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים דהוה דומיא דכ"ג דמוטל עליו לקרות הכל אבל אם כבר קרא ג"פ ורחוק מהפרשה שאפשר לו לסיים