ראשון לציון על שולחן ערוך רלב

באיברי העבד ורבינו ז"ל לא נגע ולא פגע בדרך התו' ז"ל לומר דנתכוון לומר כיון דהוי לרפואה ונגע באבר עצמו הוא דמחייב דהא אסיקנא אפי' לדרך הכ"מ ולא סבר רמב"ם כדעת התוס' דמשוו דברי רבא לדברי הש"ס וממילא לא סבר לה רמב"ם ז"ל לההוא חילוק אלא ודאי כדכתיבנא עיקר וגירסא דנתכון לאבר ליתא ופשוט ולגרסת הטור נמי צריך להוסיף בה שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו דזהו טעמא דוקא וכגרסת הרמב"ם שלפנינו ומטעמים שכתבתי ואין לזוז מזה וראיתי לדייק דייוק אחד דק מאד בדברי הרמב"ם בלשונו דקאמר אעפ"י שלא נתכון להזיק הרי נתכון לנגוע כו' אם הכונה היא דמצד דנתכון לרפאתו בעי' דוקא שיתכוין אל האבר עצמו דוקא הכי הול"ל אף על פי כו' כיון דנתכון לנגוע כו' דאזי יהיה המשמעות דמצד דכיון לרפואה היה מקום לומר פטור אלא מצד דבר זה שכיון אל האבר עצמו כו' ודוק אלא ודאי דלרמב"ם אין הפרש אפי' נתכון לאזנו וסימא עינו שלא כיון לאבר יצל"ח והן אמת דכבר העליתי דגם לדעת התו' לענין דינא הכא הוא דיצל"ח מטעמא אחרינא ושוים בדין זה

ס' ט"ל הפיל שן עבדו וסימא עינו כו' היא בעיא במסכ' גיטין ולא איפשיטא וכן פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פ"ד והגם שפסק הרמב"ם גופיה בה' עבדים דנותן לו דמי שנו ישב לזה הכ"מ דדעת רמב"ם לומר אם תפס א"נ דנתן לו גט שחרור בנתיים ולזה כתב הכא אם תפס כו' ואם כתב לו גט וכו' ובמגדל עוז חלק לישב על הרמב"ם דיש חילוק בין שהפיל וסימא בבת אחת חייב ליתן לו וזה אחר זה פטור ולזה הסכים הב"ח ובאמת כי זה הדעת מרחקתו דאדרבה כלפי לייא בהפך יוצדק להאמין דהא כיון דבבת אחת דעדיין איתא עליה לתא דעבדות אפ"ה חייב מכ"ש זא"ז דכבר נתחייב לשחררו בקמייתא דמחייב ואני אומר דפשיטא לי אליבא דכ"ע דבבת אחת פטור ור' זירא דמתקיף במסכ' גיטין אימא תחת עינו ושנו בזה אחר זה קאמר ודאי ומה גם דעל זה אחר זה קאי ר' זירא בהדיא דהתם קתני העידו שהפיל שנו ואח"כ עינו כו' הרי דהנאמר שם דעלה קא בעי ר' זירא הוא זה אחר זה ועלה קא משיב אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא כו' והגם דהוה אמר אביי דתחת עינו קאי גם בהדי הדדי אין הכרח לדבריו כיון דלדידיה בעי קרא לזה אחר זה לסברא דבעי גט שחרור א"כ אימא הא דקאמר קרא תחת עינו ולא שנו ועינו להכי הוא דאתא דהיינו זה אחר זה אבל בהדי הדדי אמינא בפה מלא דפטור ומה ומה גם דאביי פשיטא דלא קאי אלא לזה אח"ז דבה הוא דקאמר ר' זירא אימא כו' ואסיקנא דפטור ונראה דאפילו למרן ולכ"ע הכי יסברו דבהדי הדדי פטור ומה שישב מרן בדברי רמב"ם דבתפס קאמר אי נמי כתב לו גט שחרור דחוק ביותר ואין יכול להולמו דהא אם כתב גט שחרור אצטריך למימר דחייב דבמאי גרע מאיניש אחרינא דעלמא וגם אמרו דבתפס לשון ונותן לו לא משמע הכי ולעד"ן לומר חילוק א' דמסתבר לי והוא דמה שפסק רמב"ם ז"ל דפטור זולת אם תפס מיירי כל עוד שלא כתב לו גט שחרור לא מצי לחייובי לרבו לפורעו דמי עינו או שינו דיימר ליה הרי עדיין אתה שלי איזה ספר כריתות עצמך אשר שלחתיך ונפקא מינה אם מת העבד כל עוד שלא קבל גט שחרור פקע חייוביה אי נמי כגון דליתיה קמן רבו למיכתב ליה ג"ש בזה וכדומה פטר הרב זולת אם תפס לא מפקינן מיניה משום ספיקא דבעיין ומה שפסק דחייב לתת לו מיירי דכתב לו גט כריתות דאז למפרע מחייב האדון וסד"א כיון דבזמן שהכהו לא הוה מצי למתבעיה בדינא לחיוביה פקע מיניה חייובא דממונא קמ"ל דחייב לשלם לו דמי עינו ושינו כן נלע"ד בדברי רמב"ם אם יראה וק"ל: הלכות גרים

ס' רס"ח ס"ט לפיכך אם נתכון הגוי למילה וכו' נתכון הרב למה שכתבתי סימן רס"ג במ"ש לפיכך כו' דמשמע דקאי כה"ג עצמו דאית בערלתו מכה ושחין ואפילו הכי שרי ואיכא מצוה במילתו דאלת"ה מאי קמ"ל מרן דמצוה למול הגר הבא להתגייר פשיטא אלא ודאי כדכתיב' ואתי מדוייק תיבת לפיכך אלא באמת נראה מדייוק דברי מרן דקאמר אם נתכוון הגוי למילה משמע אפילו לא נתכוון לגירות וכן נמי דייק הרמב"ם שאמר וז"ל שהרי לא נתכוון למצוה ואם כן כמעט תרצה לומר דהוי היפך דברי הגאונים שהביא לעיל רמ"א בסי' רס"ג ונראה לומר דהכא מיירי שנתכון לקיים מצות מילה לשמה לא לשום סיבה אחרת דניצוצי גירות אזדריקו ביה ולזה מצוה למולו והגאונים יודו בזה דישראל ימול אותו וההיא דאמרינן דאסור לישראל למול הגוי בגוי שאינו המילה לשמה אלא לאיזה סיבה בכה"ג אסור למולו דלמה נחתום אותו בחותמו של אאע"ה אי נמי נראה דהא דנקט הרמב"ם ז"ל האי לישנא דנתכון הגוי למילה הכונה היא משום דמסתמא כאשר יכוין הגוי למילה אין רצונו אלא לגירות דלא שכיחא שיודה בקצת מצות מדתינו הקדושה אם לא שיגייר ולזה נקט' האי גוונא דנתכוין למילה וממילא הוי גרות ולענין דינא נראה דלא בעינן גרות בהיכא דאיתרמי והאמין הגוי במצות המילה אי נמי כהא דבני קטורה ובני ישמעאל דלשם מצות מילה עבדי ולא בעינן דאיגייר וכמו שהעלתי סי' רס"ג ס"ה אלא דמסתפיקנא בגוי עצמו בהיכא דאיכא משום מורנא וקאמר הגוי דבעי למימהל משום מצוה ואיכא לספוקי ליה דמשום מורנא הוא דעביד אלא דקאמר משום מצות מילה כי היכי דנמהליה הסברא נותנת דלמה לא בחר לקיים מכל מצוותיו אלא הא וקא חזינן תברא בצדה מורנא בעורלתו נראה דבעינן דוקא איגייר אבל בהיכא דליכא מורנא ואתי ואמר דבעי לקייומי מצות מילה כ"ע יודו דשרי לממהליה

ס"י גוי וגויה שבאו ואמרו וגו' פי' בין בארץ בין בח"ל ולא הוצרך לפרש כדמתני' דקתני הכי משום דמתני' דקתני הכי הוא משום ר"י דקאמר לחלק בין ח"ל לארץ לזה נקט בהדיא בין כו' משא"כ בפסק דמסתמא בכל גוונא קאמר

שם עד שיביא עדים פי' עדים כשאר עדות שראו הם לא ששמעו וכדכתב הרא"ש בההיא דקאמר בש"ס דאמרי ששמעו אינה אלא לר"י ולא לרבנן וקשה לי לדברי הרא"ש דלמה לא הקשה התם בש"ס לרבנן האי וכי יגור מאי עבדי ליה כיון דקרא יתירא הוא ועוד קשה דהא פלוגתייהו דרבנן ור"י היא דלר"י לא בעי ראיה אלא בא"י ולא בח"ל ופליגי עליה רבנן דל"ש בא"י ל"ש בח"ל ומשמע אמתות הענין דל"פ אלא בח"ל דקאמרי רבנן אין חילוק ולר"י יש חילוק אבל במציאות הראיה לא אשכחנא פלוגתא ומנ"ל למימר דאיכא בינייהו עוד פלוגתא אחרת ומה גם דעל הראיה דקאמר ר"י דבעי בא"י קאמרי רבנן דבעי נמי בח"ל וכשם דראיה דר"י אפילו עדי שמענו הם מספיקין גם ראיה דרבנן וראיתי שהרא"ש דייק הא מלתא בדרך אפשר דוקא משמע דלא פשיטא ליה הא מלתא והן אמת דהתו' הרי"ף והרמב"ם לא חלקו ומשמע מדבריהם כדעת הרא"ש ואפשר דמעלה היא דעשו ביוחסין להחמיר כל מה דמצו להחמיר

שם ס' י"א מי שהוא מוחזק שישראל כו' גרסי' בהחולץ דף מ"ח מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה א"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לא יש לך בנים א"ל יש לי א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך מ"ט לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי ע"כ. וכתב הרא"ש דהא דפוסל עצמו לאו לפסול בביאתו אלא להחזיקו שלא ישא בת ישראל ע"כ וקשה דמהמעשה משמע סתם והגם דהרא"ש הכריח מדינים אחרים סוף סוף ר' יודא על מי סמך דקאמר דבריו סתם דמשמע מהם היפך ממה דקי"ל שהם הדינים שהביא הרא"ש להכריח בהם. ולעד"ן לדקדק בדברי ר"י דקאמר ליה יש לך עדים והדר בעי יש לך בנים דהא כיון דלגבי עצמו לא בעי עדים אלא דוקא לגבי בנים למאי נ"מ בעי אי אית ליה עדים עד דידע דאית ליה בנים ואז חלה השאלה אם יש לך עדים אלא ודאי מהכא דייק לאשמועינן לגבי דידיה לא דמי פיסוליה אי איכא עדים לפיסוליה מפי עצמו וכדכתב הרא"ש ונכון.