ראשון לציון על שולחן ערוך רלא

התו' לפרוך ולשנויי דמשמע דמסתמא אדרבה לא משמע דברי רבא וא"כ הו"ל להרמב"ם ז"ל לאשמועינן ומה גם דאמר מלתא בדבריו הא דכיון לזרוק בבהמה ואי' פנים לומ' דכ"ש נפלה אבן מחיקו וכדכתיבנא בהכרח הו"ל לפרושי ופשיטא דעכ"פ לא עדיף לאשמועינן מלתא דשמעינן לה מאמורא ולפחו' לשמועי' תרויהו אבל אם היה רבו רופא כו' וכן אם היתה לו אבן בחיקו כו' ומה דאשמועינן ברישא נמי מציאות חדש דהמציא מדעתו הו"ל לאשמועי' בסי' מציאות הנאמר בש"ס וא"כ פשיטא דמדלא קא' לה משמע דלא סבר לה אם כן ממ"נ קשה לסברת הרמב"ם וראיתי לכ"מ שכתב שתימה על הרמב"ם איך פסק דלא יצל"ח היפך דברי רבא ומשני דרמב"ם נראה לו דמה ענין לומר דהיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג דלא איפליגו אלא בהיכא דנתכון לנגוע בשן ועין של עבד משא"כ בהא דהיתה לו אבן כו' ולכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי רבא דהיינו פלוגתא פי' אפי' לפי פלוגתא דרבנן ורשב"ג פטור לכ"ע ועוד י"ל דסובר רבינו דההיא דרבא פליגא אההיא דמס' קדושין דקא' והאי ושחתה מאי עבדי ליה רבנן וכו' מ"ל להושיט ידו למעי שפחתו וכו' דלא יצל"ח וכותה דההיא דקדושין נקטינן בדוכתא ועי"ל דהא דקאמר רבא פלוגתא דרבנן כו' פי' דלכאורה כך משמע ולא לקושטא דמלתא עכ"ל ודבריו הכא הג' שבילים כלם בחזקת סכנה דרך הא' והג' אין צריך לדחותם כי כל רואה ירחיק וגם הוא ז"ל הרגיש בזה אלא דהוכרח לשנויי ודרך הב' ג"כ דחוק כיון דרבא דבריו מוסכמים קשה סתמא דתלמודא אסתמא דתלמודא ופשיטא דכל מה דחזינן לחלק ולשנויי משנינן והכא פשיטא דאיכא לשנויי דשאני ההיא דקא' דמודו רבנן דעכ"פ לא נתכוון לרעה אב"א כמו שכתבו התוס' שנתכון לטובת העבד להוציאו אב"א למה שכתבתי דמצינן לומר דטעם דהושיט ידו למעי שפחתו הוא לטובת השפחה נמי באיזה אופן שיהיה לא נתכון מיהא אלא לטובה ויש לו רשות להכנסה זו והגם דיש להקשות מה שהקשיתי לעיל יותר יכול לסבול הקושיות הכתובים לעיל מלהקשות סתמא דש"ס אדברי רבא דמוסכמים משא"כ הא דנפלה אבן מחיקו דכיון דאין בו אלא רעה הגם דלא איכוין אמרינן דיצל"ח והיינו ס' רבא כי היכי דלא ליקשי סתמא דש"ס ועוד קשה לסברת רבא הדר פריך הש"ס האי ושחתה לרבנן מאי עבדי ליה ובהכרח לשנויי כדעת הש"ס והדרא קושיא וע"ק על כל פנים אמאי לא קאמר רמב"ם להא דרבא להביא בפסקיו לומר דלא יצל"ח הן אמת הא לא קשיא לפי מה שפירשתי דנקט לרבותא דנתכוון לזרוק ואצ"ל שלא הכיר בה ונפלה מחיקו אלא דעדיין קשה כנז' ופשיטא דיותר נוכל לסבול הדרך הב' שכתבתי בדברי הרמב"ם דאתי מוסכם לדברי רבא הגם דקשה מה שהקשיתי עליו מלומר כדברים הללו ועוד תמהתי על הכ"מ איך העלים עין להקשות לפי מה שפי' בהרמב"ם דמסיק בסוגיא דקדושין דרבנן דרשי ושחתה כו' א"כ אמאי הרמב"ם הניח קרא דמניה דרשי ליה רבנן דהיינו ושחתה ובנה לעצמו דרשה חדשה דקאמר דכתיב אם שן כו' יפיל עד שיתכוין ע"כ. ולימא מה דקתני בהדיא דכתיב ושחתה עד כו' ולמה הכ"מ העלים מדעת טעם לזה. ונרא' לומ' דרך נכון בפי' הש"ס דקא' רבא היתה לו אבן כו' היינו פלוגתייהו כו' והוא שתמצא דקאמר הש"ס בקדושין בתר דקא' ורבנן ושחתה מאי כו' מבעי ליה וכו' הדר בעי הש"ס ורשב"ג וכו' ומשני דריש ושחת ושחתה לא דרשי' ע"כ. צריך אתה לדעת כי פשיטא דאין הכרח לומ' דרשב"ג דריש ושחת ושחתה ונפקא מינה לענין דינא דסובר בה נמי דהושיט ידו למעי שפחתו דלא יצל"ח כרבנן אלא דדרך הש"ס מסתמא כל עוד דמצי דלא לאפושי פלוגתא הכי עביד אבל אין הכרח בדבריו דמצינן למימר דרשב"ג פליג ג"כ בהא ויסבור דלא יצל"ח והש"ס לא קאמר אלא בדרך את"ל דאמרי' דכ"ע מודים בהא דהושיט ידו דפטור אפ"ה מצי' לישובי דברי רשב"ג ואינו מוכרח דמי יכריחנו לומר בודאי דמודה רשב"ג לרבנן דלא יצל"ח והיינו דעת רבא דקא' במ' קמא דהיתה לו אבן כו' היינו פלוגתייהו וכו' פי' דסובר רבא מי יכריחנו לו דסובר רשב"ג למדרש ושחת ושחתה והיא נבואה אי נמי מאיזה טעם דיהיה סבר לה דכשם דאמרי' לרבנן לא דרשי ושחת ושחתה ה"נ לרשב"ג מסתמא והא דהושיט ידו והא נמי דהיתה לו אבן וכו' דדמי ממש להושיט ידו כו' כאשר אבאר בס"ד פליגי ג"כ רבנן ורשב"ג לרבנן לא יצליח ורשב"ג יצל"ח ובזה נבא לביאור דברי הרמב"ם והכי פי' והוא דסובר דהא דנתכוון לבהמה הוא דבר מוסכם דכ"ע לא איפליגו בזה רבנן ורשב"ג מטעמא דקרא דאם שן עבדו יפיל וכו' ובין דהושלל דעתו ובירר בהדיא דלא בעי לעבד פטור ולא יצל"ח ולזה דייק לה הרב מקרא דאם שן עבדו יפיל אלא דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בחד גוונא דהיינו מילת ושחתה דלרבנן עד שיתכוין לעבד עצמו ובמאי אם לאפוקי נתכון לבהמה וסימא העבד הרי דרשינן לה מאם שן עבדו והא מלתא דשויא לתרוייהו בין לרבנן ובין לרשב"ג אלא ודאי בכה"ג דהכניס ידו למעי השפחה דהרי נוגע בעבד ממש ואפי' הכי פטור עד שידע דבר שיתכוין לו והא לא מצי לידע במעי שפחתו וזהו שדייק רמב"ם ז"ל בלשונו שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו זהו מה שדרשו רבנן ממילת ושחתה ולזה נמי מתרצא דלמה בקש להביא עצות מרחוק ומציאות חדש ורחוק ובזה אתי שפיר. ורשב"ג סובר דהאי ושחתה לאו למעוטי זה הוא דאתא אלא למעוטי כה"ג דנתכון לטובת האבר כהא שהיה רבו רופא שהיה לטובת העבד לרפאתו וכפי זה לרשב"ג דמפיק להאי מלה דמינה דרשי רבנן למעט הושיט ידו למעי שפחתו לההיא דרשה לאפוקי לרפאתו מנא ליה למעט הא דהושיט ידו כו' דהא מדרבנן נשמע לרשב"ג מדקא מצריכי קרא להכי ש"מ דלרשב"ג דמפיק להאי מלה לדרשא אחריתי הא לית ליה והא בהא תליא והראיה דהש"ס בעי לרשב"ג מנא ליה נשמע דצריך קרא להכי ומה דמשני הש"ס דושחת ושחתה כבר פירשתי דאינו מוכרח ולא סבר לה רבא העולה מפירושינו זה הוא דלרשב"ג לית ליה ההיא דהושיט ידו כו' דפטור ובהיכא דנתכון שלא לטובת העבד יצל"ח והדר להיות רשב"ג לחומרא ורבנן לקולא ולזה פסק רמב"ם כרבנן בין לקולא בין לחומרא. והוא מה שכתב הושיט ידו למעי שפחתו כו' לקולא כרבנן והרי שהיה רבו רופא כו' לחומרא כרבנן כנז' ופירושא דמלתא דדברי רבא הכי הוא היתה לו אבן בחיקו ולא הכיר בה ונפלה מחיקו פירו' שלא הכיר מעולם שהיתה בחיקו ונפלה בלא ידיעתו באופן דאין כאן רמז דבר דאמרינן כאלו ידע והוי ממש דומיא דהכניס ידו למעי שפחתו כנז' וכטעמא דיהיב הרמב"ם שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו ה"נ ממש הרי לא ידע דבר שיתכוין לו כנז' דמ"ש והוא מציאות אחר הכניס ידו למעי שפחתו והיתה לו אבן טמונה בחיקו ואו' פלוגתא דרבנן ה"פ על דרך שפי' דלרבנן לא יצל"ח מטעם הנז' ולרשב"ג יצל"ח ושפיר ולא תיקשי השתא אמאי רמב"ם לא הזכיר ההיא דהיתה לו אבן דההיא עצמה היא מציאות דהכניס ידו וטעם דרבא דנקט האי מציאות לאשמועינן דבה פליגי רשב"ג ורבנן וכמו שכתבתי דלא תימא דתמיד רשב"ג לקולא ובכה"ג כ"ע סברי דלא יצל"ח אלא דפליגי בהאי נמי והוא על דרך שכתבתי בדיוק ומה דלא נקט רבא מציאות הכנסת ידו למעי שפחתו ולימא הכי דהיינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג משום דבעי למימר כמה ענינים בהא מלתא כהא דלענין נזיקין ולענין שבת וגלות כו' נקט לה כה"ג ולעולם הכל א' והשתא סלקא לה סוגיא ודברי הרמב"ם ישרים ותמימים ודוק היטב ותשכח שאין לזוז מדברי' אלא דבאמת הרי"ף לא ס"ל כדרכינו הוא והרא"ש ובלאו הכי פשיטא דלא סברי כהרמב"ם בפסקיהם והדברים פשוטים. ומ"ש רבינו בסיום דבריו חתור לי שיני כו' יצל"ח דהרי נתכון לאיברי העבד ונסתכן בהם היא הגרסא הנכונה והישרה ולא כגרסא הכתובה בטור ובמרן שהרי נתכון לאבר דמשמע דהעיקר הוא שנתכון לאבר עצמו דוקא ולא היא דאפי' לא נתכון אל האבר עצמו אלא אל כללות העבד לנגוע באיבריו וחסר בו אבר יצל"ח. דהא תמצא דלא תלי רמב"ם טעמא אלא דוקא בנתכון או לא נתכון ולא חשיב לא נתכון אלא לזרוק בבהמה וכו' או הכניס ידו למעי שפחתו כו' שלא ידע דבר שיכוון כו' דוק מינה חוץ מזה מיקרי שפיר כאלו כיוון ולזה קאמר שהרי נתכוון לנגוע