ראשון לציון על שולחן ערוך רל

בסברתם עכ"ז יכולין לתרץ לסברתם דאיכא הפרש אי אידחי מחמתיה לא ידחה מחמת יומא דאי אידחי מחמת התינוק דהוה חולה וכדומה הרי חל עליו שמיני ואיהו לא חזי ולזה כד חל עליה לממהליה שנתרפא ביום ה' הרי פקע מיניה מילה בזמנה דעבר עליו יום ח' דראוי למול ולא נימול אבל בהא דלא עבר עליה יום ח' שראוי למילה כהא דנולד בין השמשות ושני ימים של ר"ה לא עבר עליו ח' דראוי למול בו מצד היום ועדין הוי כלא הגיע לזמנו בזה הגם דמטא זימניה ביום ה' מלין אותו דהוי כח' דידיה והגם דלא דחי שבת טעמא משום גזירת הכתוב דדוקא מילה בזמנה דחיא שבת ולא שלא בזמנה אבל להא מלתא מיהא מחשיב בזמנה דאינו מחלל שבת ונראה להביא ראיה ממה דכתבו התוס' בחגיגה ד"ה איזהו קטן כו' דקא אמרי וז"ל משם והלאה הו"ל הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחייב ומביא קרבנו נדבה ולמ"ד אין קרבן בי"ט אין קרבין עד למחר. אך קשה למ"ד תשלומין דא' נינהו כיון דלא מצי קריב בא' תו לא קריב כדא' לגבי חגר שנתפשט וי"ל גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בב' אבל הכא כל חיוב שיש בב' ישנו בא' אלא משום שאינו היום ראוי עכשו ע"כ הרי חילוק עצמו שכתבנו: הלכות עבדים

סימן רס"ז ס' ז"ך וצריך גט שחרור היא סברת רע"ק וקי"ל הלכה כרע"ק מחברו ואע"ג דאיכא מכריע כתב הרי"ף דבברייתא לא סמכינן אמכריע ועוד מדאשכחן דקאמר הש"ס התם בגיטין דף מ"ג כד בעי מעוכב גט שחרור כו' קא מפשיט ליה מההיא דנותן ליה דמי שנו ודחי לה דילמא ההיא כמ"ד לא בעי גט שחרור משמע דלא מסיק הש"ס בדעתיה להלכה אלא דבעינן גט שחרור וכיון שכן סובר הש"ס הכי קי"ל להלכתא

ס' ל"ו בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכונה לפיכך אם כיון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו כו' אינו יצל"ח וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יצל"ח שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו אבל אם היה רבו רופא וא"ל כחול עיני וסמאה יצל"ח שהרי כיון לאבר ע"כ הוא לשון הטור בשם הרמב"ם ז"ל אלא שהטור לא כתב שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו והאמת הוא מלשון הרמב"ם אלא מה שכתב הטור ומרן בסיום הדבר שהרי כיון לאבר אינו כתוב כן בדברי הרמב"ם כאשר אעתיק לשונו בסמוך בס"ד. וקודם אעתיק לפניך מקורן של דברים גרסי' בפ"ק דקדושין וז"ל ת"ר היה רבו רופא וא"ל העבד לכחול עינו כו' שחק באדון ויצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה כו' מבעי ליה לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר פטור מ"ט אמר קרא ושחתה כו' וגרסי' בפ"ב דב"ק דף כ"ו אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין כו' לענין עבד פלוגתא דרבנן ורשב"ג ע"כ והקשו התוס' איך קאמר רבא נפלה מחיקו האבן דסברי רבנן דחייב הרי רבנן נמי דרשי ושחתה להושיט ידו למעי שפחתו וסימא עינו דפטור ותירצו דלא פטרי רבנן אלא בנתכוון לטובתו של עבד והא דהושיט ידו למעי שפחתו נתכוון לטובתו של עבד ובהא דוקא פטרי אם לא נתכוון נמי לעין ע"כ פירוש דמסתמא למה יכניס האדון ידו למעיה אם לא לצורך העובר ולא הוצרך לפ' זה וקשה לי לדבריהם ז"ל מי לא עסקינן דאפי' נתכוון לטובת השפחה ואפילו להרע לעבד כגון דהוה מצער לה והא מלתא מסתמא נמי הויה דלא אצטריך לפרשה דשקולין הם הטעמים או לטובת התינוק או לטובת השפחה ובכל גוונא קאמר סחם דיצל"ח ואם נאמר דכונת התו' לומר אפי' נתכוון לטובת השפחה ולא לטובת העבד אפי' הכי מיקרי שפיר דנתכוון לטובה דסוף סוף לא להשחית נתכוון ולא נתכון לנגוע באבר ולזה לא יצל"ח הגם דזה אין בו ממש עכ"ז קשה עוד דא"כ לדברי התוס' ה"ה אם נתכוון לרפאתו באזנו או במקום אחר וסימא את עינו מכ"ש שלא יצא לחירות כיון שנתכון לרפואה ולא נתכוון לאבר עצמו וא"כ למה לא נקט התנא כה"ג שהוא הענין מבואר בהדיא טעם הפיטור של האדון ומה גם דעל התנא ג"כ תיקשי דלמה הלך להביא עצות מרחוק ומציאות דלא שכיח אם לא שתאמר דלא אשכחן מציאות והרי שלך לפניך דוקא נתכוון לרפאת את עינו וסימאה אבל לרפאת ראשו או איזה אבר אחר וסימא עינו פטור וידויק לה מפלוגתייהו ונ"ל לישב דבהכרח דסברי התוס' נתכוון לרפאת אזנו וכדומה וסימא עינו יצל"ח ג"כ דהא לגבי הא דעינו מיהא לא נתכון לטובתו ולא קאמרינן דיצל"ח אלא דוקא בהא דנתכון להוציא העובר שהוא לטובת כללות העובר וגם עינו בכלל בכה"ג הוא דלא יצל"ח אבל נתכון למקום אחר דוקא יצל"ח והיינו טעמא דטרח תנא להמציא מציאות זה דאין מציאות מבלעדו כנז' והשתא לא קשה אלא מי יאמר דטעם הברייתא דקתני הכניס ידו כו' הוא דוקא לטובת העבד והרי"ף השמיט ברייתא דר"א דמוקי לה הש"ס כסב' רבנן לפטור האדון בהיכא דהושיט ידו למעי שפחתו והביא ההיא דרבא וצ"ע למה השמיטה דנראה דרבנן לא פטרי גם בהא ומה גם דהביא דברי רבא וראיתי להר"ן שהעלים עין מתת טעם להרי"ף אלא דכתב דבש"ס קאמר ולרבנן כו' ופשיטא דהרי"ף לא יסמוך עלי בהלכות לבקש דברי הש"ס זולת מה שכתב הוא ז"ל בהלכות וראיתי להרא"ש שכתב להך ברייתא דר"א באנפי נפשה ת"ר רא"א וכו' ולא. קאמר ולרבנן האי ושחתה מאי וכו' לכדתניא כדאיתא בש"ס משמע דהכי היתה לו הגירסא דהש"ס הוא דמייתי לה ולאו לס' רבנן ואפשר לאוקומה לס' רשב"ג דסובר בעינן נמי שיתכוין לעין והרי לא נתכון אבל לס' רבנן בכל גוונא יצל"ח ונראה כי בהכרח זו היא גירסת הרי"ף ומההיא מימרא דרבא הוכרח לאוקומי ההיא ברייתא כרשב"ג ולזה כיון דפסק הלכה כחכמים דרשב"ג השמיטה מהלכות ופשוט. ואעתיק לפניך דברי הרמב"ם מהלכות עבדים פ"ה וז"ל הפיל שן עבדו בלא כונה כגון שזרק אבן בבהמה ונפלה בעבד והפיל שינו כו' לא יצל"ח שנאמר אם שן עבדו יפיל עד שיתכוין הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעיה לא יצל"ח שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו הרי שהיה רבו רופא ואמר לו חתור לי שיני או כחול עיני וסימא שחק באדון ויצל"ח שאעפ"י שלא נתכון להזיק הרי דנתכון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהם ואצ"ל אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות עכ"ל רמב"ם וצריך לדעת לס' רמב"ם שכתב זרק אבן בבהמה ונפלה בעבד וכו' לא יצל"ח מאי דעתיה במציאות דרבא דהיתה לו אבן בחיקו וכו' דמשמע מדבריו אדרבה אפילו בכה"ג דנתכון להרע מיהא לבהמה פטור ואצ"ל אם לא נתכון כלל אלא נפלה אבן מחיקו כו' וסימא עין עבדו דהיינו דברי רבא דלא יצל"ח והוי הפך דברי רבא והשתא הוי רמב"ם פליג אמאי דפסק הרי"ף ז"ל בהלכות וצ"ע להרמב"ם ז"ל דאיך פסק הפך דברי רבא והוא מוסכם בש"ס אי נמי נאמר לעולם דמודה רמב"ם בנפלה אבן מחיקו מציאות דרבא דיצל"ח לס' רבנן והכא דקאמר נתכוון לבהמה דלא יצל"ח הטעם הוא משום דבירר דעתו להדיא דדוקא לבהמה ולא לשום מקום אחר והרי כאלו אמר להדיא דלא בעי לעבד משא"כ נפלה מחיקו דהוי סתמא וכיון דנפלה בעבד והרי לא הוכר להדיא דלא בעי לעבד בכה"ג יצל"ח ולזה דייק רמב"ם דוקא מציאות דנתכוון לבהמה לדייק כנז' דשלל העבד להדיא ולא מסתמא דממילא עבד בכלל ולא הושלל מדעתו ואם נאמר להכריח כפי' זה כי היכי דלא תיקשי מדברי רבא לס' רמב"ם הרי עדיין קשה למה לא מסיים רמב"ם דין זה להדיא ולומר וכן היתה בחיקו אבן ונפלה וסימא עינו דעבד יצל"ח הן אמת דהא מלתא תאמר דגם בברייתא תקשה אמאי רבנן קאמרי היה רבו רופא וכו' לישמועינן הא דנפלה האבן ממנו דחידוש הוא כו' הא לא קשה דסד"א כיון שהוא מכוין לטובתו של עבד לרפאתו אימא דלא יצל"ח קמ"ל וסבר התנא דהוא הדין ורבא הוא דחידש לנו כל זה דהכל א' ולא הייתי יודע מדעתי אי לאו רבא והראיה דהוצרכו