ראשון לציון על שולחן ערוך רכח

דינא אחרינא דכיון דלא אפשר לממהלינהו לא פסק כותיה ואין כאן צ"ע שהקשה הרב ולזה רמ"א ז"ל כתב בשם י"א דהיינו הפך סברת מרן מה שאין כן הכא דאזיל לשיטת מרן בדין זה ופשוט ולזה תמצא שהוציא מוצא המקום הוציא הסברת י"א דבסי' י"ט בשם ב"ה והך דהכא בשם רבינו ירוחם וכו' וליכא לשנויי דהגם דאי אפשר לממהלינהו מהני דעתיה אם נתכוון עליו חדא דהטעם מצד עצמו יכחיש זה ועוד תמצא דהטור ז"ל הביא חולק על דברי בעל העיטור סברת הרא"ש דקאמ' דמהני אם נתכוון כו' ואי תימא דאם נתכוון ויהיב דעתיה מהני א"כ היינו דעת הרא"ש אלא ודאי דמשמעות הענין דיהיב טעמא כיון דא"א לממהלינהו לא מהני דעתיה. והנכון לשנויי על רמ"א הוא מה שכתבתי ותו לא מידי. ולענין דינא בהיכא דאיכא ב' מוהלים וכל אחד רוצה לברך לעצמו ברכת המילה ואינו רוצה לצאת בברכת חברו נ"ל דיכול שיכוין שלא לצאת בברכת חברו ויברך הוא על הב' ולא הוי כברכה שאינה צריכה והוי כהביאו להם יין בתוך המזון דכל אחד מברך לעצמו כדאי' בא"ח סי' קע"ד והגם דהתם טעמא הוא משום ספק שמא יענה אמן ויקדים קנה לושט והגם דאמר המברך סברי מרנן ויפנו אז בית הבליעה עכ"ז כתב הרא"ש ז"ל דכל אחד יברך לעצמו והטעם שמא לא יפנה כמו שכתב הטעם בלחם חמודות ובט"ז עכ"ז שפיר מייתינן ראיה ממה שחלק רמ"א ואמר דאם אמר סברי מרנן אחד מברך לכולם ויוציא כל השומעים ולא חיישינן לשמא לא יפנו ע"כ משמע שאינו בחיוב לומר סברי מרנן הגם דיוכל לאמר ואז לא בעי עוד לברך כל אחד. ועדיין תרצה לחכוך בראיה זו סוף סוף משום אין בית הבליעה פנוי לא החמירו כ"כ דבהכרח לומר סברי ולפנות מה שא"כ בנדון דידן לזה מייתינא עוד ראיה מברכת המוציא דהסבו א' מברך לכלן אבל בהיכא דלא קבעו היסבה כל אחד מברך לעצמו ופסק מרן בא"ח סי' קס"ו סי"ג וז"ל היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כיון המברך להוציאם והם כיוונו לצאת יצאו ע"כ הרי דגם דיכולין לכוין ולהוציאם ולא יצטרכו לברך אפ"ה כיון שכל אחד מברך על הנאתו ועל מה שעושה יברך לעצמו והיינו ההפרש שבין הסיבו ללא הסיבו דבהסיבו בהכרח דאחד מברך לכולם דהוו כולהו כאדם אחד אבל היכא דלא הסיבו אם ירצו דוקא והא דמיא לנדון דידן ממש. עוד נראה דפשיטא דכל כי הא לא מיקרי ברכה שאינה צריכה ועיקרא דמלתא בהאי דברכ' שאינה צריכה נאמרה גבי קריאת כ"ג ביוה"ך דקאמר התם וניתי ס"ת אחר כו' אמר ר"ל משום ברכה שאינה צריכה שכבר יצא בקריאת התורה ולמה יביא עצמו לידי חיוב ברכה מחדש ואינה צריכה אבל בנ"ד אעיקרא דדינא לא מיכוין לצאת ותמיד הוא חייב בברכה ועיין מה שכתבתי בכונת ר"ל דקאמר ברכה שאינה צריכה בסימן רע"ט אלא דקשה להאי חילוק ממה דכתב מגן אברהם בא"ח סימן רי"א ס"ה ס"ק ט' וז"ל ונ"ל דמיירי בלחמניות דאם הוא תבשיל דגן כו' דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה ע"כ משמע דהגם דאין בידו פיטור מקודם שיברך כל עוד שיוכל לברך ברכה א' ויפטר אין לברך ב' ואם עשה כן היא ברכה שאינה צריכה. הן אמת דלעיקר הדין דכתיבנא דבנדון דידן כיון דכל א' מברך ברכה א' ואין א' מברך ב' ברכות וכמו שהבאתי הראיה כנז' לא קשה מידי ועיקר הדין קאי כמ"ש אלא לההוא חילוק שכתבתי גבי כ"ג מיהא הוי היפך דעת הרב המגן ואין להכריח לא כס' הרב ולא כמו שכתבתי ואין להוכיח ממה שכתב בא"ח סי' ח' ס"ה שכ' וז"ל אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כאחת כלם מברכין ואם רצו א' מברך והאחרים יענו ע"כ. דהתם יש לדחות דלהיות דעדיין לא ברך אחד מהם להוציא האחרים כל א' מברך ברכה הצריכה לו משא"כ אם אחד מהם מברך אין ראיה לומר שיניח האחד מלכוין לצאת לברך אח"כ אלא הראיה ממ"ש ואיכא עדיין לפרש אם הביאו התינוקות בבת אחת והושיבום בב' כסאות ומלין אותם כא' אי הוי כהיסיבו ואחד מברך לתרויהו ונראה פשוט דיכולין לברך כל א' לעצמו על מצותו ולא דמי להסיבו דהא כבר כתבו הפוסקים וראייתם מהש"ס דדוקא בפת ויין הוא דעבוד דין זה דשייך בו הסיבה והוי נדון זה דמילה כשאר כל דבר דלא הוי פת ויין ופשוט דהרשות בידם. ואני אומר כי טוב הוא שלא לכוין לצאת בברכה של ראשון ויברך הגם דמרן פסק דיכול לעשות זה עכ"ז פשיטא דכיון שהם ב' מוהלים ואיכא קצת זמן שהמוהל הב' יושב ודומם בקרוב אתי לידי היסח הדעת לכן טוב הוא שלא לכוין לצאת ויברך לעצמו

ס"י נותנין הערלה כו' מטעם שכתב הזוהר בסוד נחש עפר לחמו ומה שכתב רמ"א כי רוקקין דם המציצה אל העפר דוקא בחול אבל בשבת אסור ולא מהני מה שכתב מרן הכנת העפר מבע"י אלא דוקא כדי ליתן הערלה בעפר אבל להא מלתא לרקוק בעפר אסור מדינא ואיכא למיחש בהאי מלתא לחיוב חטאת לס' רבי וכדאיתא בש"ס מס' שבת פ"א י"ח ודלמא מאי אפר עפר דבר גיבול ע"כ. והגם דפליג ר"י בר יאודה ופסק רמב"ם והרי"ף והרא"ש כותיה דלא מחייב עד שיגבל הא מיהא איסורא איכא דלא פליגי ר"י ארבי אלא בחיוב דא"א שתהיה פלוגתא בקצוות דמי איכא מידי דלמר חייב ולמר מותר לכן פשיטא דאין לעשות לכתחילה וליכא למימר כיון דאין כונתו לגבל אין להקפיד דהא הוי פסיק רישיה והא עדיפא ממה שכתב מגן אברהם בא"ח סי' שכ"א ס"ק י"ט וז"ל ונ"ל דאסור להשתין בטיט משום גיבול ע"כ ומה גם דהכא מתכוין וניחא ליה שיבא דם של מציצה בעפר מטעם הכונה מעיקר' מה שאין כן במשתין בטיט ומה שפסק מרן בא"ח סי' ש"ח סי' ל"ח וזה לשונו מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' לכסות צואה או רוק ע"כ. דמשמע דליכא למיחש ברוק משום גיבול ברוק ליכא למפשט מינה להכא להתירא דהתם מיירי ברוק עב כגון לחות הפה ונחיריים כמ"ש הרב בעל מ"א בא"ח סי' שי"א ס"ק ובכהאי גוונא ליכא למיחש לגיבול אבל ברוק צלול כמשקה לא ומה גם לדידן דמוצצין ביין פשיטא דאיכא למיחש

ובלאו האי טעמי נראה דשאני ההיא דלכסות צואה ורוק דגרס' במס' שבת דף קכ"א וז"ל אמ"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו ופי' רש"י וז"ל שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות אע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום פסיק רישיה ומודה ר"ש דאסור הכא שרי ליה משום מאיסותא ע"כ הרי דמשום מאיסותא שרי לאיסורא דממרח ה"נ מהאי טעמא הגם דיונח דההיא דקופתו עפר לכסות הרוק אית ביה דררא דאיסורא דגיבול כיון דפסק הלכה ליכא אלא איסורא בעלמא ולא חיוב מצינן למימר דהיתרא משום מאיסותא משא"כ בנדון דידן דמשקה המציצה אין בו משום מיאוס כי אין בו אלא יין ודם פשיטא דאין להתיר ומה גם דמציאות דידן אינו מכסה הרוק בעפר דאמרי' דשרינן ליה משום מאיסותא אלא מכסה העפר ברוק ועדיין הרוק ניכר וגם ההיא דקאמר התם מר קשישא לר' אשי דאשכחיה דהוה מצטער בהבלא דא"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ ביתו יביא עריבה מלא' ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאיליו א"ל לאו אדעתאי שם מוכח להדיא דנתינת מים בעפר מותר הא נמי צערא דהבלא התירו אבל בלאו הכי לא שרי' ע"כ נלע"ד ברור מכל הני טעמי דכתיבנא דאסיר ליתן משקה המציצה בעפר אלא ירוק על הארץ שאינו עפר תיחוח ועליו תבא ב"ט

סי' רס"ו ס"ב בהגה ומותר לטלטל האיזמל וכו' לעד"ן בהיפך שהרי אסור לטלטל האיזמל בין השמשות בשום אופן אפילו למול דהא אפילו איתרמי שלא מלו מי שנולד ביום ו' עד בין השמשות של ע"ש אסור למולו משום דהוי ספק כו' ואין מחללין שבת אלא שנימול בזמנו דכתיב ביום הח' וא"כ אין שום אופן למולו ב"ה והוקצה ב"ה אלא דהגם דמוקצה גמור הוא לכל השבת אפילו הכי התורה התירה לדחות שבת בין לגבי מילה ואצ"ל לענין איסור טלטול ואחר שגמר המילה הרי הוא באיסורו כדקאי קאי ואסור לטלטל אלא אפשר משום שלא יאבד יצניעהו שם במקומו מטעם שלא יבא לידי מניעה וכן נראה פשוט: