ראשון לציון על שולחן ערוך רכז

ושפיר וכפי זה לא קשיא מידי לעולם דגם בלי חששת איסור דרפואה דאין מעלין אסו' מטעם חותם ב"ק בגוי טמא והטעם הנכון מפי האומ' יקובל וטעם הש"ס דקאמר לאפוקי מורנא חידוש נקט לגבי דהיכא דמל לשם גירות דאפי' איכא מורנא שרי והש"ס הוכרח במעשיו לשינוייא דא דאי הוה אמר לאפוקי שלא לשם גירות דאסור להחתימו בברית קדש אי הוה פרכי' דליתני ליה בהדיא אין מלין את הגוי שלא לשם גירות כי זה הוא עיקר כונתו של התנא ולמה קתני להדיא דבר שאין בו נפקותא והעיקר בדיוק אבל השתא דנקט משום מורנא איכא חידוש גם במה דקתני להדיא דמלין לשם גרות אפי' איכא מורנא וכמ"ש ולעולם איכא למיחש למול הגוי בלא מורנא מטעם שכת' העט"ז והט"ז אלא דבאמת דטעם דנקט העט"ז בדבריו שלא להחתימו בברית קודש יותר נכון מטעם דנקט הט"ז בדבריו דמבעל סי' המילה וכמו שכתבתי הדוחק בתחלת דבור זה. והנר' לע"ד כתבתי וה' יראנו נפלאות מתורתו החביבה אלא שקשה למה שהעלינו דאסור למול הגוי שלא להחתימו וכו' והרי איתא בדברי רז"ל ע"פ אשר יאמר לכם יוסף תעשו וז"ל ר' אבא אמר כפאן למול ע"כ. הרי משמע דשרי למול לגוי דמסתמא לא נתגיירו והעד עזה"ד וישימו לו לבדו וכו' ולמצרים לבדם כי תועבה היא למצרים דעדיין עע"ז ופשיטא דנשארו בגיותם ונרא' כי טעם יוסף היה מצד שלקח מבנותיהם לו לאשה אסנת בת פוטפירע וחרפה היא לישראל להתחתן עם בנות הערלים וזהו טעם בני יעקב שאמרו לשכם והגם כי המה בערמה דברו ע"ז הא מיהא לגבי יעקב ע"ה מאי דעתיה בדברי בניו כשאמרו דבר זה דלדידיה לא אסיק אדעתיה שיעשו דבר זה לבא על העיר בטח כאשר גילה סופו שאמר עכרתם אותי כו' משמע דלא ידע כי בערמה דברו והסכים לדבריהם של הבנים שאמרו להם למול הרי דיש טעם בדבר ועל הכל שפיר מפקינן דמותר למול הגוי כאשר מלו כל עיר גויים לכן נרא' לומר דשרי למול הגוי דוקא כשיש איזה סיבה טובה לישראל כהא דגבי שכם וגבי מצרים ואחר ההשקפה בדברי רבותינו נראה לומר כי שפיר מצינן למימר דאדעתא דגרות עבדו להו המצרים דהא גבי מצרים איתא בדברי חז"ל וז"ל ויאמרו החייתנו חייתנו לא כתיב אלא החייתנו שנתן להם חיי עה"ז וחיי עה"ב ע"כ. הרי דאדעתא דגרות עבוד דאלת"ה כיון שעדיין עע"ז אין להם עה"ב ואין לומר דאינהו סבור פשיטא היתה התורה כותבת מילי דריקניא ח"ו וכן הוא וטעם כי תועבה היא למצרים אפשר דהנהו הם השרים הגדולים שלא הוצרכו לקנות אוכל וכו' וכיוצא בזה הרבה שאוכלין משולחן המלך וגבי שכם וחמור שהכרחנו מדעתיה דיעקב אפשר דסבר יעקב דאגיורי הוא דבעי לאגיורינהו מעט מעט ולבטל ע"ז מהם ולקיים ז' מצות דב"נ אלא דלפי זה יראה מיהא דגוי ומחסידי אוה"ע דבעי למימהל עצמיה מהלינן ליה ונכון ועיין לקמן סי' רס"ח

סי' רס"ד ס"ד מל ולא פרע ולפי זה נ"ל דמי שמל ולא פרע וחייבוה אח"כ לפרוע צריך לברך אקב"ו על המילה כי זו היא עיקר המילה ועיין מה שכתבתי בחיבורי על הש"ס במס' שבת פ' כ"א דקמ"ל מתני' באו' מל ולא פרע לגבי שבת דיתורא דמתני' היא לומר דכשם שצריך לחזור בשבת על ציצין המעכבין את המילה מבשר הערלה כן צריך לחזור ולחלל שבת על עור הפריעה אם הוא חופה וכו' כיון דעיקר המילה היא הפריעה ושייך שפיר לומר על המילה כי זו מיקרי נמי מילה

סי' רס"ה ס"א ואם אחרים כו' כשם שהכנסתו כו' נקט לשון נוכח ובנוסח הש"ס כשם שנכנס כו' הוא לשון הרמב"ם והטעם שנתכון הרמב"ם בנוסח זה לברך גם אבי הילד שהוא יכניס בנו למצות כו' מה דלא נשמע מגירסת כשם שנכנס כך יכנסו מה גם דכפי האמת אבי הילד הוא הצריך להתברך כי הוא שהוציא בנו ונתנו למוהל והוא שקיים המצוה למה יגרע מלברכו בהדי הילד לכן אין לזוז מנוסח זה

ס"ג גר שמל קודם כו' וקטן כו' כשמטיפין ממנו וכו' אין צריך ברכה וכן אנדרוגינוס הטעם דמילה משמע לשון חתיכה שיחתוך הערלה וזה אינו אלא מטיף ואיך יברך על המילה וגבי אנדרוגינוס התורה אמרה וילדה זכר כו' וביום הח' כו' זכר ודאי ולא אנדרוגינוס אלא דקשה לפי זה אמאי קאמר בש"ס במס' שבת דף קל"ה ת"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס אם אעיקרא דדינא לא קאמר קרא אלא זכר דוקא וממילא אנדרוגינוס לא מהיכא ס"ד לחלל עליו שבת דאצטריך למעוטיה מערלתו ודאי וכו' ואם למ"ד אנדרוגינוס זכר הוא לדידיה מחללין את השבת ונראה דהוצרך הש"ס למיעוטא דערלתו משום דאיכא ריבוייא דכל זכר ותבא הסברא לומר דהיינו דמרבה כל לזה אצטריך למעטו במלת ערלתו ולעולם לאו זכר הוא ואתמעיט מזכר אי לאו רבוייא דכל

ס"ד אבל ביוה"ך וט"ב שאין היולדת יכולה לטעום. וקשה דבא"ח סי' תקנ"ד כתב לגבי ט"ב דכל הל' יום א"צ אומד ובס' ב"ה תירץ דאפ"ה תתענה לשעות והמילה נעשית בבקר משום זריזין מקדימין כו' ע"כ ולא נהירא הן אמת דזריזין מקדימין וכו' אבל לבטל מצות הכוס מוטב לאחר מעט דכל היום כשר למילה ומה גם דבלאו הכי כבר כתב הרב עצמו כי נהגו למול אחר הקינות דהיינו אחר חצות וא"כ אין מקו' לדברי ב"ה ובט"ז כתב דסוף סוף הרי כתב רמ"א ז"ל כו' דנהגו הנשים להתענות וזה דוחק גדול דמרן קאי למאי דכתב רמ"א בהג"ה וכי תימא דגם מרן ידע להאי מנהגא היה חושש להעלותו על ספר וממה דלא חש לכתבו ש"מ דלא חש ליה ועוד דאי תימא דהכ' קאי לצד המנהג הרי לא נהגו אלא באופן שאין מצטערות ויודעים בעצמם שיכולות לסבול א"כ מאי איריא ט"ב אפילו הג' צומות מתענות אם יכולות אם לא שתאמר דאיכא שלשה הדרגות הא' מצטערת ואין יכולות להתענות זה מותר אפילו בט"ב מצטערות קצת אבל יכולות לדחוק עצמן אין מתענות בג' צומות אבל בט"ב מתענות אין מצטערות אלא כאדם דעלמ' מתענות אפילו בג' צומות וזה דוחק. ונראה כי להיות דאיכא מאן דסבר דהיין שיעור כזית וקי"ל דכל דבר שטעון כוס צריך מלא לוגמיו שהוא יותר מכזית וכבר פסקינן דהיולדת אין מאכילין אותה ביוה"ך בבת אחת כשיעור אלא באופן דפטורה מדאוריתא ומרן שוו ליה יוה"ך וט"ב בדין זה וא"כ אינה יכולה לשתות רוב הכוס וכפי זה אין כאן כוס כי לא תוכל לשתו' מלא לוגמיו דשיעור הכוס והגם דפסק רמ"א בטעימ' הטינוק מעט בכוס של מיל' תספיק וא"כ לא בעי מלא לוגמיו בכוס זה ובמה דיהיב טעמא הט"ז וכמו שדייקו מדברי הרשב"א שהביא ב"י אני אומר כי מרן לא פסק הכי ממה שהחליט שלא לעשות כוס בימים הנז' יוה"ך וט"ב ולא מהני טעימת תינוק ולא שאני ליה כל דבעי כוס בין מדאורייתא בין מהש"ס בין מהגאונים ולא פליגי דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ובכל כוס בעי רוב רביעית עיין בא"ח סי' תקנ"ד ס"ט

ס"ה מי שיש לו ב' כו' אבל אם סח בנתים או שלא היה דעתו כו' בש"ך תמה על רמ"א איך כתב לעיל בסי' י"ט ס"ו וכאן פסק דב' תינוקות דינם אם נתכוון ונתן דעתו על הב' כדין השוחט דל"ש ותעלה הברכה גם לב' וכיון שכן דשוים הם לדעתו א"כ אפילו לא נתכוון כמו שפיר' הרב לעיל אפי' לא היה דעתו כו' ואני אומר כי מעיקרא אין שם שום קושי וכי רמ"א בהכרח לו לפסוק כבעל העיטור בהך מלתא דהשוחט דמסתמ' מביאין לו לשחוט ב' או ג' הוי כמצוי ואמדינן דעתיה דס"ד לברך על מה שיביאו לו לשחוט והוה ליה כפירות דאם הביאו לו מאותו המין אין צריך לברך עוד עליהם אבל על המילה אעיקרא דדינא אמדינן דעתיה דלא תס"ד על אם יביאו לו עוד אחר דהוי כמלתא דלא שכיחא ממש אלא אי במודעי ליה. והגם דמדברי בעל העיטור משמע אפילו הביאום לפניו ואצ"ל שידע דאפ"ה צריך לברך על הב' ממה דיהיב טעמא כיון דאי אפשר למול ב' כאחד וכי בהכרח לרמ"א למיסבר כבעל העיטור בכל פסקיו כיון דתרי פסקים ותרי סברות הוו לא חש רמ"א אלא לאידך סברא דלגבי שחיטה שוה דינה לאוכל פירו' אבל בהאי