ראשון לציון על שולחן ערוך רכו

ומדמחלל שבת ש"מ דביום ז' לא יצא וצריך להטי' ממנו דם ביום ח' אם חל בחול אלא דבאמת אם מלו בליל ח' אין לנו הכרח לחייבו להטיף ממנו דם ביום כיון דגם ליל שבת כשבת ליכא ממה להוכיח אי תימא למה מחללין שבת ומצינן למימר דאין צריך להטיף כו' נמצינו או' כפי זה דלענין אם מלו אותו בלילה של ח' יצא ואין צריך להטפת ט"ד ואם עבר ומלו תוך ח' צריך להטיף ט"ד בח' אם חל בחול דוקא אבל אם חל בשבת אין לחלל עליו שבת. ואגב ראיתי לגלות דעתי במה שקשה מסוגייא הנז' דפר' ר' ישמעאל על מה שפסק הרמב"ם פ"ז מהל' תמידין ומוספין וז"ל מצות העומר ליקצר בלילה בין בחול בין בשבת ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל. ודבריו תמוהים ומוסתרים מהסוגייא שהבאתי דפ' ר' ישמעאל כי על מה שפסק פ"ז הלכות תמידין דקאמר התם אהא דתנן נקצר ביום כשר רמי מתניתין והתנן דבר שמצותו ביום כשר כל היום מצותו בלילה כשר כל הלילה ומדמי מצותו ביום לדלילה משמע כשם דדבר שמצותו ביום בלילה לא אף וכו' ומשני הא ר"י הא ר"א דתניא כו' אמר ר' יוחנן ר"א בשטת ר"ע אמרה דאמר כל מלאכ' שאפשר לעשותה מע"ש כו' וסבר כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתניא בחריש ובקציר וכו' יצא קציר העומר שהוא מצוה וכו' ומסיים הש"ס קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת ע"כ הרי משמע להדיא דמאן דסובר דדחי שבת סבר דפסול ביום דאי תימא דכשר ביום למה ידחה שבת כיון דהויא מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כדמוכח בהדיא בש"ס ומאן דסובר דהיינו ר' דאמר נקצר ביום כשר סובר דלא דחי שבת ואם כן היכי מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי דדחי שבת כר"א ונקצר ביום כר' והשקפתי בפי' הכ"מ וראיתי שהעלים עין מכל וכל ואני אומר כי טעמו דהרמב"ם נסמך על מה דקתני בבריתא התם בפ' ר' ישמעאל קודם לההיא פיסקא וז"ל תנו רבנן אם תקריב וכו' מה תלמוד לומר לפי שמצותו להביאו מהקמה מנין שאם לא מצא מהקמה שיביא מן העומרים תלמוד לומר תקריב ד"א לפי שמצוה מן הלח כו' יביא מהיבש ת"ל תקריב. ד"א לפי שמצותו לקצור בלילה מנין ביום דכשר ודוחה השבת ת"ל תקריב ואפילו בשבת כו' ע"כ וכתבו התוס' דקשה לסברת רע"ק לא יתכן לומר דדחיא קצירת העומר את השבת כיון דבדיעבד כשר ומוקמו להאי דחיית שבת דקאי על ההקרבה יעש"ד. והרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו בפשטא דבריתא דאפי' הקצירה דחיא שבת וההכרח שהכריחו התוס' אינו הכרח כאשר אבאר והוא דאחר האמת קושית התוס' ליתא דאימור דאמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת דוקא מסתמא אי ליתא ריבוייא דקרא כהא דגבי מילה ופסח דליכ' ריבויי אבל אי אשכח רבוייא דרבי בהדיא דאפי' דבר דיכול לעשותו דיעבד לכתחלה למצוה מן המובחר דחי שבת כהא דהכא דמרבה ממלת תקריב פשיטא דמצינן למימר דמודה ר' עקיבא בהגם דאפשר לעשותה דחיא שבת ותשאר הברייתא כפשוטה דדחיא שבת קאי אקצירה וכיון שכן הרי הוא פסקו דהרמב"ם דהגם דדחיא שבת דיעבד אם נקצר שלא כמצותו יצא והיינו טעמא מריבוייא דתקריב ולזה פסק הרמב"ם ז"ל דקצירת העומר דחיא שבת ואם קצרוהו ביום כשר היינו על מה שיסמוך דהיינו הברייתא הנז' ומה שתמצא דקאמר הש"ס דמאן דסבר נקצר ביום כשר קסבר דלא דחי' שבת היינו למאי דמשני ר' יוחנן ומוקי להא דקסבר כרע"ק וכר' ישמעאל ש"מ דר' סבר בהפך ובהא פליגי לדרך זה בהכרח לומר הכי אבל למאי דקתני בבריתא דתקריב שהבאתי לאו בהכי פליגי ולכ"ע אית להו הא דרע"ק ודר' ישמעאל ופליגי דתקריב מר ס"ל אפילו ביום כו' אבל לר' יוחנן דתלה פלוגתיהו בהכי לדידי' שקיל הש"ס ופריך ומשני הש"ס לס' ר"י ופשיטא דר"י לא ידע מהאי ברייתא והש"ס דלא מקשה מינה לר"י כיון דאין הכרח מינה לסתור דברי ר"י להדיא ולעולם אחר האמת כל מאן דידע להך בריתא מסיק לפלוגתייהו דר' ור"א בהכי והש"ס לרוב פשיטות הדבר לא חש לבאר וסמך למה שהביא הבריתא דיספיק בזה וכן דרך הש"ס תמיד ומה גם דתמצא דמוקי כמה דוחקא להאי סברא ובסיומא משני הוקבעו ולא הוקבעו קאמר וכל רוא' ידע כי הוא דוחק גדול וכל עוד דמצי' להניח משמעות המתני' כפשטן הוא הנכון

סי' רס"ג ס"ה בהג"ה ואסור למול עכו"ם שלא לשם גרות העט"ז נתן טעם משום שלא להחתימו בחותם של א"א וכ"כ הט"ז שלא לבטל סי' המילה שא"א עומד כו' ותמה עליו הש"ך והוכיח מהש"ס דטעמא הוא דוקא כשמלו לשם רפואה כגון דאית ליה מורנא בערלתו והטעם משום דלא מעלין ולא מורידין ונראה לכאורה הגם כי באמת בש"ס נקט לה מהאי טעמא לפי דברי רבותינו כי א"א עומד בפתח גהינם להציל כל שיש בו חותם המילה אין לך רפואה גדולה מזו שמצילו רפואת הנפש מדינה של גהינם אי נמי מבטל סי' המילה בישראל דעובר א"א ואינו מציל שום אחר אלא דבאמת זה דחוק ביותר כי הרי כל זרע של ישמעאל וגם בני קטורה לרבבות הם מלים ופורעים מאז ועד עתה כאשר עינינו רואות ועיין בהרא"ם פרשת מקץ ובודאי כי אברהם יכיר זרע ישראל להצילו וכאשר רואה בו ערוה הגם שהוא מזרעו לא חש ליה ובעי' תרתי א"כ גוי הנימול יבטל במיעוטו אינו מטיב לעצמו ולא מריע לאחרים והטעם דשלא להחתימו בחותם ברית קדש והוא טמא סוף סוף עדין צ"ע אמאי קאמר הש"ס לאפוקי משום מורנא לימא לאפוקי משום שלא לשם גרות שלא להחתימו בחותם ב"ק והוא בגיות דמהש"ס משמע להדיא דליכא למיחש להא וכ"ת דבלאו הכי תקשה בש"ס דקאמר לאפוקי משום מורנא דהשתא דלא בא לאסור התנא אלא לא מעלין וכו' ומה גם דזה אמור ועומד א"כ למה הוצרך לדיוקי עוד הכא אם לא שתא' בהכרח כמ"ש ר' ירוחם ונראה דלא קשה לדברי הש"ס דממ"ש הרמב"ם אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו וסד"א דשרי קמ"ל דאסור דהא שלא לשם מצוה נתכוון ולזה הוצרך לאשמועינן לה גבי מילה אבל עכ"פ קשה מדברי הש"ס להאי סברא דלא קאסר אלא משום רפואה ואי תימא דמצד המילה לחוד אסור תיפוק לי בלאו טעמא דאין מעלין וקושיא זו נרגשת לעין כל רואה. אכן קודם שנבא ליישב הקושיא שעל הט"ז צריך להשקיף בדברי הש"ך דמפרש דכונת ר"י והב"י ורמ"א בהאי דאסור למול הגוי משום רפואה וקשה לי לפי דבריו דממה שכתב ר"י ז"ל דבר זה משם הגאונים דאסור למול הגוי שלא לשם גרות אי תימא כדבריו דטעם האיסור הוא מטעם רפואה דאין מעלין למה קאמר דבר זה ר"י משם הגאונים ולמה הב"י מייתי לה בשם ר' ירוחם כיון דתלמוד ערוך פשוט הו"ל למייתי מהש"ס ופשיטא לי דלא נתכוון בין ר' ירוחם בין הב"י והגאונים בעלי הדבר אלא לאסור למול אפילו בלא רפואה כלל ומאי דקשה מהש"ס בזה נ"ל לתרץ תירוץ נכון והוא דלעולם דאסור למול אפי' בלי טעם דמורנא וטעם אומר הש"ס לאפוקי משום מורנא הטעם הוא כאשר אבאר והוא דקשה אחר האמת לשינוייא דהש"ס דלא קמ"ל תנא דקתני ישראל מל הגוי לשם גר אלא לאפוקי לשם מורנא א"כ למה אשמועינן התנא עיקר הדין בדיוק דהא האי דישראל מל הגוי לשם גר לית בה חידוש בדין ומאי קמ"ל אלא דוקא לדיוקא דוקא לשם גר ולא לשם מורנא א"כ לימא בהדיא עיקר דבר ולמה יהיה העיקר באויר. ולתרץ זה נראה לומר דגם במאי דקתני ישראל מל את הגוי לשם גר אית ביה חידוש בדינא והיינו אפילו אית ליה מורנא אם הגוי מתכוין להתגייר הגם דאית ליה מורנא וה"ק כאשר מל ישראל לגוי לשם גר אין שום דבר מונע בעולם וסד"א דסוף סוף אין מרפאין אותם דאין מעלין ואיכא איסורא כל עוד שלא מל מיהא עדיין לא איקרי גר ואיכא למימר דאין מלין בדאיכא מורנא כנז' קמ"ל דמלין אפי' איכא מורנא אבל אם מל אותו לשם מורנא אסור מטעם אין כו' ואי עביד לשם גר הגם דאיכא מורנא מלין והכי דייק הרמב"ם דקאמר וז"ל והגם דנעשית מצוה ברפואה זו כיון דלא כיון למצוה ע"כ. דוק מינה אם נתכוון למצוה הגם דאיכא רפואה ליכא למיחש לשום חששא