ראשון לציון על שולחן ערוך רכה

סי' רנ"ט ס"א משבא ליה הגבאי אסור להלוותו ואם היה הנאה לעניים כו' פי' ואפילו היה הממון הקדש העומד לפ"ש כן שייך האי טעמא ועיין מה שכתבתי סי' רנ"ב בהג"ה בדברי מהרי"ק וא"ת כיון דעיקר דין זה מההי' דר' ינאי דאוזיף ופרע וההיא דר' ינאי מסיק לה הש"ס דעביד הכי מטעם דעניים ניחא להו משום דמעשה לקהל כי לית ליה צריך לפקוח עין עלה דקא' הוה מוזיף הרי מצי לגבות מהקהל ולומר דלית ליה הגם דלא אוזיף וא"כ אמאי ניחא להו לעניים הא דאוזיף כיון שיכול לעשות מבלי שיוזיף ונראה כי ר' ינאי לא היה רוצה לטרוח לגבות מהקהל כשהיה לו צורך עניים אבל אם אין לו אז היה מוכרח במעשיו לגבות באופן דהויא מלתא דאתיא דוקא ע"י דאוזיף אי נמי דר' ינאי מטעם כשהיה עומד לגבות מהקהל היה צ"ל להם כי אין לו במה לפרנס העניים וזה לא היה יכול לשקר וכדומה לזה אין מציאות לגבות אלא אי לית ליה ממש כהאי דאוזיף איהו

ס"ב צדקות שהתנדבו לצורך ב"ה יכולין לשנותם לצורך בה"מ או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבים ע"כ הטעם כיון שיצאת מרשותו ליד הגזבר שוב אין לו רשות והיינו מה שכתבתי בסימן רנ"ב דבכל גוונא הגם דאין פד"ש בכלל הצדקה כיון דהיא עדיפא פודין במעות הצדקה והגם דהנודר מעכב ואו' לא לכך נתכוון עכ"ז תו אין לו רשות ופשוט

שם בהג"ה ומ"מ אם התנה המקדש בפי' שלא ישנו הקדשו פשיטא דאסור לשנותו. נרא' כי דוקא באומר כי הוא מקדש אדעת' ליתנו לעניי אותה העיר לחלק בכל שבוע וכדומה או לעניי עיר אחרת דוקא בכה"ג אין יכולין לשנות אבל אם התנה שלא להחליף מעות אשר נדר לבנין ב"ה לבנין בה"מ לאו כל כמיניה דאפ"ה יכולין לשנות ום והטעם הוא דהא עיקר דין זה יצא מדברי מהרי"ו ונתן הטעם וז"ל כיון שאומ' שינתנו מעותיו לעניים לקצבה בכל שבוע כבר זכו בו עניים כו' ומביא ראיה ממ"ש רמב"ם אבל אם היה או' לעניים אלו או לשבויים אלו הרי הוא קנוי להם והרי הוא ממון שיש לו תובעין ע"כ הרי דתלי טעמא מטעם דכיון דאומר לשבויים אלו זכו בו מידי דהוה זוכה לאדם דעלמא דאין אחר יכול לזכות בו זולתו אלא נראה דאם התנה בפי' כי אין נדר אלא אם יהיה לדבר פ' אבל אם לא אין נדרו נדר פשיטא דבשום אופן אסור לשנותו דהו"ל כגזל גמור אם יעשה ממנו זולת מה שצוה ופשוט וההיא דמהרי"ו שהביא ראיה מהרמב"ם הוא שלא אמר כה"ג אלא דנדר סתם ואמר שיתנו לפלו' ופלו' ואי לאו האי טעמא דזכו בו אותם עניים הגם דאמר שאינו חפץ אלא לתתו לאותו פלו' כיון שיצאת מרשותו יעשה הגזבר מה שהוא חפץ אבל בנדון זה כיון שעקר הנדר שלא יהיה אל זולת זה אין מציאות לשנות ובזה לא היה צריך מהרי"ו להביא ראיה מהרמב"ם. ומה שכתב הכא בהגהה מלת אם התנה ולא התנה באופן שכתבתי אלא אחר שנדר סתם כשהוא נותנה הוא מתנה כו':

ס"ד עכו"ם שהתנדב מנורה כו' מקבלין ממנו כו' הטעם כתבו התוס' :

בפ"ק דב"ב משום דהוי כמו קרבן דאמרינן איש איש לרבות הגויים ע"כ. וכתב הב"י שמצא כתוב על דברי התוס' נ"ל מדקא מדמה שרגא לקרבן דאם ישראל מומר התנדב שרגא אין מקבלין כו' דאמרי' מכם להוציא את המומר ע"כ ונר' לע"ד דלגבי א"ה מקבלין שרגא ולא צדקה אבל לגבי ישראל מומר בהיפך דהגם דאין מקבלין ממנו שרגא מקבלין ממנו צדקה דליכא טעמא דביבש קצירה תשברנה ומה גם למה שארז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא דכפי זה מתוסף זכות לכללות אומתינו לקרב ישע משא"כ בגוים דאסור צדקה ושרי שרג' מטעם איש איש כו' וקשה לי מ"ט לא גמרי' מניה וה"ה צדקה ואם מטעם ביבש קצירה ואחר האמת מ"ש. ולעד"ן אי לאו דברי רבותי שקדם דאחר הגלות דאיכא למיחש לביבש קצירה הכל אסור בין צדקה ואצ"ל שרגא דמביאין לצורך ב"ה להדר בית אלהינו ולא התיר הכתוב לקבל מן הגויים נדרים ונדבות אלא בזמן הבית דליכא למיחש להו לביבש כו' דהרי שבורים ועומדים היו והאידנא דאיכא למיחש לביבש אסרינן כל מידי דאית ליה זכות אלא כיון דחזינן דבש"ס מייתו דקבל מההוא טייעא שרגא ליכא למימר הכי וצריך לדעת טעמא דמלתא. ונראה לומר דהיינו טעמא דדייקינן מלת קצירה דהיל"ל בכללות צדקתה או איזה אופן ולמה נקטי להא מלתא בהאי לישנא דביבש קצירה תשברנה. אי נמי היה יכול לומר ביבושה תשברנה מהו מלת קצירה לזה אמרינן דבהכרח דמיירי בזכות דשייך בו זריעה כאו' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד והא מלתא היא דמהניא להו להאריך קיצם ולזה אין מקבלין מהם צדקה דוקא אבל מלתא דהוי כקרבן כדקאי קאי. ונרא' עוד טעמא שיש הפרש בין צדקה העושים עם עניי ישראל למלתא כי האי דנודרין חפץ לב"ה וכדומה הוא כי עיקר טעמא דהא מלתא דכאשר הגויים מביאים חפץ וכדומה לכבוד לשם ולתפארת שמו של הקב"ה מתעלה ואין בידינו לבטלו נגד רצונו ית' ע"ד בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ולזה אין למחות שלא לקבל מהם ואדרבה מתעלית מעלת אומה ישראלית כי מלכם מלך על כל העולם כלו בכבודו ואיכא הכנעה של ס"א לפני הקדושה ואז הוי מעלת הקדש דמט רשע לפני צדיק משא"כ כאשר בעונותינו מקבלין עניי ישראל מאו"ה אז הוי בהפך צדיק מט לפני רשע שהקדושה שהם ישראל נצרכין לא"ה ומתפרנסין מהם ולזה אסרינן לקבל מהם וחיישינן לכל מה דאיכא למיחש דהיינו לביבש קצירה תשברנה משא"כ במציאות אחרת דמשום טעם הנז' דלכבודו ית' לא חיישינן כנז' וכד דייקת שפיר זה גורם לרומם בית אלהינו להרים דגל הקדושה להחזיר עטרה ליושנה ב"ב כי"ר אי נמי שאני קרבן וכדומה דשמא גרות אזדריק ביה:

הלכות מילה סי' רס"ב

ס"א ומשעלה עמוד השחר יצא. כ"כ הב"י בלכאור' והוא עצמו דחה אותה סברא דכל הפוסקים לא הצרכוהו לחזור ולהטיף ממנו ט"ד אם מלו בלילה והביא גם כן ראיה מדברי הרא"ש וא"כ שוה ליל שמיני למשעלה עמוד השחר ונתן טעם לזה יע"ש ובאמת צריך לתת טעם לטור שהשוה משעלה עמוד השחר להנץ החמה שהוא זמן המילה ונראה לי כי כונתו היא לומר דנפקא מינה להיכא דהוי שעת הדחק שאם לא ימול אותו אז אין מציאות שיהיה נימול ביום ח' קמ"ל דחל עליו חובת זמן המילה וצריך למול משעלה ע"ה משא"כ בלילה דאין זמן מילה ולא חל עליו חובתה וק"ל ועיין לקמן

שם בהגהה עבד ומלו בלילה צריך להטיף כו' תוך ח' יצא דברי ההגה בזה אם הם קבלה נקבל ואם לדין יש להשיב באמת כי מ"ש תוך ח' יצא הם דברי הרא"ש בפ' ר"א והוכיח מדקא' שכח ומל של שבת בע"ש שלא ניתנה שבת לידחות ואמאי אי תימא שצריך להטיף הרי נתנה שבת לידחות להטיף כו' והב"י דמה הא לעבר ומלו בלילה והסברא נותנת כן אלא שצריך לפקוח עין על ההוכחה שהביא הרא"ש דנר' דאין הכרח ממנה דשאני הטפת דם שלא ניתנה שבת לידחות מפניה דגרסי' התם בפר"א דמילה ת"ר רבנן ערלתו ולא שנולד מהול שאינו צריך להטיף כו' ואפי' למ"ד נולד מהול צריך להטיף וכו' מודה דבשבת אין להטיף וכן מוכח מהש"ס יע"ש דממעט ליה מערלתו א"כ אין להכריח מדחיית השבת דהרי הגם דצריך להטיף עכ"ז אינו דוחה השבת דאמעיט ליה מערלתו ושפיר מצינן למימר דאם מל אותו תוך ח' דצריך הטפת דם ביום ח' ואין ראיה משבת דאפי' הכי אין מחללין כנז' ואדרבה נר' להוכיח בהיפך להלכה למעשה דצריך להטיף אם מלו תוך ח' ממה דגרסי' במס' מנחות פ' ר' ישמעאל דף ע"ב גבי קצירת העומר דקאמר אמר רבה ב"ח לסברת ר"א בר ר"ש דסבר ביום פסולה וקאמר דסבר לה כרבי ישמעאל קצירת העומר מצוה דתנן כו' יצא קציר העומר שהוא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש ע"כ. הרי דכל דדחי שבת לא יצא בדיעבד ואם כן גבי מילה אי תימא דתוך ח' יצא נמהליה יום ז' ולא יחלל שבת