ראשון לציון על שולחן ערוך רכד

ואין בזה משום חששא שלא ילוה

שם אך לא לאחר שסלקוהו הב"ח והש"ך והט"ז כתבו דבנוסחא מדוייקת ממרדכי מצאו כתוב אף לאחר שסלקוהו. אבל הב"י היה גורס אך לא. ולעד"ן דכיון דדין זה חידוש אין לנו אלא מה שמוכרח בגירסאות דהיינו דוקא קודם שסילקוהו וכל עוד דמוקמינן ליה כדינא דעלמא הכי עבדינן והוא גירסת הב"י אלה דבאמת אם בשעת סילוקו שרצו לסלקו אמר כו"ך יש לי שהלויתי לכיס הצדקה נאמן דהא אז חל עליו לו' את אשר הלוה ולא קודם לכן כיון שהיה גזבר אומר עתה יכנס לכיס הצדקה ויטול הלואתו אבל כשרואה שהוא מסתלק חל עליו להודיע וע"ז פסק המרדכי שנאמן בלא שבועה דאי רמית עליה שבועה לא לוי כנז' וכל זה לגי' אך לא וכו' אבל לגיר' אף לאחר אפי' אחר ימים נאמן לומר כו"ך וכו' וכבר כתבתי דלא חיישינן לאותה גירסא כיון דאיכא גירסא אחרת כנז'

ס"ט לא יתן אדם כל צדקותיו לעני א' ע"כ. צריך לדעת אם דוקא ה"מ אם נותן לו יותר מכדי צורכו של עני הוא דלא יתן כו' אבל אם אחר שיתן לו כל צדקותיו הלואי שיספיק לצורכי מהו ונראה להוכיח ממה שמצינו שלא נאמר עיקר דין זה אלא בענין דהע"ה שהיה נותן כל מתנותיו לעיר' היאירי דכתיב הוא כהן לדוד וארז"ל שהיה דוד נותן לו מתנותיו ועז"ה ויהי רעב כו' וכיון שזהו מוצא דבר של ענין זה מסתמא בודאי כי מתנות דוד יהיו יותר מכדי צורכו של עירא כיד המלך ולזה הוא שלא רצה ה' ויהי רעב אבל אם אינו נותן לו אלא כדי צורכו אין איסור אפי' יתן כל צדקותיו ועכ"פ יזהר האדם בכל אופן שיהיה לתת מצדקותיו לעניים הרבה ואו' לעני א' לאו דוקא לעני אחד וה"ה לעניים ב' וג' אם יהיו לו קבועים לתת להם דוקא

ס' י"א המניח מעות להרויח לת"ת וממנה אשתו עליהם לתת הריוח כו' אינה יכולה וכו' אבל אם המתנדב כו' יכול חבר עיר כו' מה שנראה מדבריו כי יש חילוק בין החבר לאשתו מצד היותו חבר באמת כי מדברי מהרי"ק לא משמע הכי וכבר השיגו הט"ז למרן כי מהרי"ק שחלק הוא מצד כי החבר כששולחים לו מעות לצדקה וכו' כההיא דרב יוסף תו לא נשאר קרן לבעלי' לו' עליו אין רצוני שיהיה פקדוני כו' אבל הא דאשתו הרי לא השליטה אלא על הריוח ולגבי הקרן אין רצונו שיהיה פקדונו כו' וצ"ע לדברי מרן ונלע"ד דה"ק מרן אבל המתנדב פי' הא כדאיתיה והא כדאיתיה אבל אם המתנדב וכו' להיות דממנהו גם על הקרן יכול החבר לתתו ביד כל מי שירצה דכל המתנדב אדעתא דחבר כו' וכההוא עובדא דרב יוסף ולהיות דמהרי"ק השיב לחלק ושלל דאין להביא ראיה מההיא עובדא דרב יוסף שהפקיד ארנקי דצדקה וחלק כו' לזה כתב בכה"ג אבל כו' ולעולם מטעם הכתוב

סימן רנ"ח ס"ד האומר תנו מאתים זוז או ס"ת לב"ה יתנו לב"ה הרגיל בו ע"כ הטעם משום דאמדינן דעתיה כאשר נדר מסתמא לא נתכוון אלא לזו שהוא רגיל בו ולזה ממילא אם הוא רגיל בב' אין אומדין לדעתיה וינתנו לשניהם ופשוט

שם בהגה"ה האומר ליתן שמן למאור יתן לב"ה ולא לבית המדרש כתוב בתשובות הרמב"ם ז"ל משום דסתם למאור הוא לב"ה ומסתמא כך תהיה פירו' מלת למאור דקאמר האומר והגם דמברר דעתו להדיא עתה ואומר כי הוא רוצה לתתו לבה"מ לאו כל כמיניה כיון דמשמעות מלת למאור אין כך במשמעותה וכן כתב הרמב"ם באותה תשובה וז"ל והוא אומר לתתו לבה"מ כו' ויתן לב"ה כו' הוא דאפילו הוא או' שרוצה לתתו לבה"מ לא ינתן אלא לב"ה ונראה דדוקא אם אומ' לבה"מ אבל אם אומר כי בעת נדרו היה בדעתו להדיא שיתנו לבה"מ בדיוק נראה כי כן יעשה דבעינן דבר שיהיה לבו שוה בו לפיו ודוקא כשנדר סתם למאור והוא עתה אומר כי אינו בהכי ובטל דעתו נגד האמת. וכל זה דוקא במי שנדר אבל במציאות שכתב הרמב"ן דכתב וז"ל ראובן קנה מטובי העיר גן סמוך לב"ה והתנה בשטר המכר לתת קיתון של שמן בכל שנה כו' ע"כ בכה"ג אפילו אמר להדיא שדעתו הוה לבה"מ בטלה דעתו דאין רשות בידו אלא על דעת המשביעו וכפי אשר יסבול הלשון אשר הוציא מפיו ולזה אפילו אמר כי בדעתו הוה לבה"מ כיון שנשבע ונתחייב לטובי העיר אין הרשות בידו לכוין ובכל גוונא לא יתן אלא לב"ה. עוד סיים הרמב"ן באותה תשובה ואח"כ נפלה מחלוקת בין בני העיר שי"א שיתן לבה"כ הסמוך לגן וי"א שינתן לבה"כ הי"ג שבעיר כו' יתחלק בין שתי בתי כנסיות לפי הראוי להם הגדול לפי גודלו כו' עכ"ל וכתוב בד"מ וז"ל וצ"ע אמאי לא יתן לבה"כ הרגיל עכ"ל וכתב הש"ך ולא ידענא מאי קשיא ליה דמיירי הרגיל בשתיהם עכ"ל ואני או' כי להיות דכל דבריהם ז"ל בין מ"ש בד"מ בין מ"ש הש"ך כל א' אמר דבר דמצד עצמו אמת לא חששו לבדוק בדק. ואחר המחילה מעפרות זהב להם לא קושיא קושיא ולא תירוץ תירוץ לא קושיא קושיא דה"מ דאמרי' לב"ה הרגיל כשהוא נודר מדנפשיה והוא אדון לעצמו אמדינן דעתיה דלא עביד אלא מלתא דרוצה הוא בה ומצד שהוא רגיל להתפלל בזו מסתמא לא יאיר בה"כ אחר ויניח ב"ה שהוא בה בלי מאור ומה גם למה דאיתא במסכ' ברכות דענין המאור לב"ה הוא לכבוד בני אדם המתפללים שם אמדינן דעתיה דודאי לא נתכוון זה אלא לב"ה שהוא רגיל אבל בנדון זה שחייב הוא עצמו לאנשי העיר שמכרו לו הגן ומכלל פרעון הגן שנתן דמיו חייב עוד עצמו והתנה לתת שמן למאור מה יועיל דעתו לאמוד אותה וכפי זה סלקא לה הצ"ע של ד"מ וגם תירוץ הש"ך דמשמע דדוקא דרגיל בשתיה ולא היא כנ"ז דכיון דנתחייב יותן לכפי הדין ואין דעתו בזה שוה לכלום והדברים פשוטים והן אמת דבמציאות הכתוב בהגה האומר ליתן שמן למאור דהיינו שנדבה רוחו אותו בכה"ג יוצדקו דבריהם דינתן לרגיל ואם רגיל בשניהם ינתן לשניהם

ס' ה' האומר תנו ק"ק לעניים ינתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה עכ"ל התוספתא אין כתוב בה מלת שהוא דר בה אלא דהמרדכי כתב וז"ל נראה בעיני דהא דקאמר ינתנו לעניי אותם העיר כגון שהוא דר בה באותה העיר ולא תיקשי לההיא דקתני כשהם חוזרים מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם עכ"ל והביאו הב"י בסי' זה. וקודם צריך לדעת מאי קושיא איכ' מההיא דכשם חוזרים כו' דההיא דקתני להדיא לחלק דדוקא רבים אבל יחיד נותן נדבתו שם במקום שהלך לשם וא"כ אדרבה היה נרא' לומר דפי' התוספתא דקתני לעניי אותה העיר היינו שהלך לשם ואפילו אינו דר שם והיינו חידוש דקמ"ל דאפילו אינו דר שם דאי לא תימ' הכי וכונתו אותה העיר שהוא דר שם פשיטא ומאי קמ"ל והשתא אתי מדוייק נמי או' אותה העיר ולא קתני עניי עירו ונראה לומר דאחר האמת יש חילוק בין ההיא דחלקה בין יחיד לרבי' שפסקו בעיר אחרת אנשי אותה העיר דאמרינן ינתנו לעניי אות' העיר בהיכא דינתנו לעניי אותה העיר בהיכא שהוא יחיד דהתם כיון דרמו עליה בהדי דידם ממילא נגרר בתר דידהו ויהיב לעניי אותה העיר ושאני היחיד מרבים מטע' שכתבתי במקומו דאין קפידא שם משא"כ רבים דלא משום קפידא ועוד כמו שכ' בדרישה דתמיד איכא משום חשדא באותן דלא שייך כל זה אלא דוקא כשפוסקים עליו אחרים אבל כשפוסק ע"ע ליכא משום חשדא וליכא למימר דבתר דידהו נדר דהרי בינו לבין עצמו נדר פשיטא דאמרי' שפיר דינתנו לעניי עירם ודמי ממש לרבים ולזה הק' מהך דכשהם חוזרים דהשתא דדינא הוא דכל הנודר צדקה כל א' שנתן צדקתו בעיר דירתו אי לאו טעמא שיכריחנו לומר שתנתן לעיר שנדר בה ככתוב והראיה מרבים דליכא טעמא אמרי' כשהם חוזרי' כו' א"כ כה"ג ג"כ דנדר יחיד בינו ולבין עצמו ליכא שום חששא ולמה תנתן לעניי אותה העיר ומשני דאותה העיר היינו שהוא דר בה ואשמועי' דאין ליתנה אלא לעניי אותה העיר דכך דעתו מסתמא: